המצור על בלגרד (1456)
| תאריכים | 4 ביולי 1456 – 22 ביולי 1456 (19 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בלגרד | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הונגרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על בלגרד התרחש בין ה-4 ל-22 ביולי 1456, כאשר צבא האימפריה העות'מאנית נכשל בניסיון לכבוש את מצודת העיר.
לאחר נפילת קונסטנטינופול ב-1453 ריכז הסולטאן מהמט השני את משאביו בהכנעת ממלכת הונגריה. מטרתו המידית הייתה מבצר הגבול (בהונגרית végvár - וֵגְוָר) של העיר בלגרד (בהונגרית עתיקה Nándorfehérvár – נַנְדוֹרפֵהֵרְוָר, המבצר הלבן של נאנדור). יאנוש הוניאדי, אציל ומצביא ממוצא ולאכי, שניהל שורת קרבות ארוכה כנגד העות'מאנים בעשרים השנים שקדמו לכך, ציפה להתקפה מסוג זה בדיוק.
המצור התרחב לכדי קרב גדול, שמהלכו הוביל הוניאדי התקפת־נגד בלתי צפויה ששטפה את המחנה הטורקי ושבסופו של דבר אילצה את הסולטאן מהמט השני הפצוע להפסיק את המצור ולסגת.
האפיפיור קליקסטוס השלישי כתב כי המצור על בלגרד "חרץ את גורלה של הנצרות". ההוראה של האפיפיור לצלצל בפעמוני הכנסיות בצהרי היום על מנת להזעיק את המאמינים להתפלל למען מגיני העיר, הפכה לצלצול ניצחון ולנוהג קבוע עד ימינו.
ההכנות
בסוף שנת 1455 החל הוניאדי בהכנות לקרב לאחר שהתפייס בפומבי עם כל אויביו. על חשבונו הוא צייד וחימש את המצודה והשאיר בה חיל מצב חזק בפיקודו של גיסו מיהאלי סילאגי (Mihály Szilágyi) ובנו הבכור לסלו הוניאדי. כמו כן, הוא הקים חיל סיוע וצי של מאתיים קורבטות. הוניאדי נאלץ להסתמך על משאביו בלבד מכיוון שאף לא אחד מהברונים האחרים היה מוכן לסייע לו, זאת כיוון שהם חששו מכוחו הגובר יותר מאשר מהאיום העות'מאני.
בן בריתו היחיד של הוניאדי היא הנזיר הפרנציסקני ג'ובני דה קפיסטרנו. מי שהטיף למסע צלב בצורה כה משכנעת שהאיכרים ובעלי האחוזות הקטנים שהיו דלים בנשק (רובם היו מצוידים בקלעים ובחרמשים), אך מלאי התלהבות, נהרו אל דגלו של הוניאדי, שגרעין צבאו הורכב מחבורה קטנה של שכירי חרב מיומנים ומעט פרשים מקרב האצילים. בסך הכול יכול היה הוניאדי להרכיב כוח בן 25,000-30,000 איש.
המצור
בטרם התאספו מלוא כוחותיו של הוניאדי, הגיע צבאו של מהמט השני (160,000 איש על פי אומדנים מהתקופה ההיא, 70,000-60,000 על פי מחקר מודרני) לבלגרד. המצור התחיל ב-4 ביולי 1456. סילאגי יכול היה לסמוך על רק על כוח בן 5,000 - 7,000 איש במבצר. מהמט מיקם את צבאו בצוואר מצר היבשה והחל להפגיז את החומות כבר ב-29 ביוני 1456. הוא ערך את צבאו בשלוש חזיתות. החלק העיקרי מ-300 התותחים שלו הוצב בגיס הרומליאני (כלומר האירופי) והשאר בצי בן כ-200 ספינות הנהר.
הגיס הרומליאני נערך באגף ימין בעוד שהגיס האנטולי נערך באגף שמאל. במרכז היו המשמר האישי של הסולטאן היניצ'רים ועמדת הפיקוד שלו. הן חיילי הגיס האנטולי והן היניצ'רים היו חיל רגלים כבד. הוא מיקם את ספינות הנהר שלו בעיקר לצפון מערב העיר על מנת שיפטרלו בביצות ושיבטיחו כי תגבורות לא יצליחו להגיע אל המבצר. הספינות אף השגיחו על נהר הסאווה לדרום מערב על מנת למנוע מצבא הוניאדי לאגוף את חיל הרגלים. על הדנובה ממזרח הגנו הספאהי, חיל הפרשים הקל של הסולטאן, על מנת למנוע איגוף מימין. כנגד כוחות עדיפים בהרבה מבחינה מספרית, עמדו רק כ-7,000 מגינים במצודה, אם כי גם תושבי העיר הסרבים השתתפו בהתנגדות להתקפות המוסלמים.
כשהידיעה על המצור הגיעה להוניאדי ששהה אז בדרום הונגריה, הוא ריכז מאמציו בגיוס חיל פרשים קל נוסף לצבאו שבעזרתו התכוון להסיר את המצור. על אף שאצילים הונגרים מעטים יחסית היו מוכנים לספק כוח אדם, האיכרים גילו נכונות רבה יותר לכך. הקרדינל ג'ובאני קפיסטרנו נשלח להונגריה מטעם הוותיקן גם כדי להטיף כנגד מינים כדוגמת הנוצרים היוונים אורתודוקסיים וגם כדי להטיף למסע צלב כנגד העות'מאנים. הוא הצליח לגייס צבא איכרים גדול, אם כי חסר אימונים ודל ציוד, שאיתו פנה לבלגרד. קפיסטרנו והוניאדי נעו יחד, אך כל אחד פיקד על צבאו. בסיכום כולל, לשניהם יחדיו היה צבא בין 40,000 ל-50,000 איש.
כוח המגינים הקטן יחסית למספר התוקפים נסמך בעיקר על חוזקה של המצודה של בלגרד שבתקופה זו הייתה בין המצודות המתוכננות בצורה הטובה ביותר בבלקן. הגורם לכך היה הרודן סטפן לזרוביץ' שבשנת 1404, לאחר קרב אנגורה, ייעד את בלגרד להיות בירת הנסיכות הסרבית. מכיוון שהיו צפויות פשיטות של העות'מאנים לאחר שהם התאוששו מהתבוסה שספגו מהמונגולים, הושקעה עבודה רבה בהפיכת המבצר הביזנטי העתיק לבירה מוקפת ביצורים מחוזקים. בהקמת המבצר נעשה שימוש בטכנולוגיות בנייה מתקדמות המבוססות על תכנונים של מבצרים ביזנטיים וערבים שנלמדו במהלך תקופת העימות הצבאי באמצע המאה ה-11 עם הסלג'וקים והעות'מאנים ששינה את פני המזרח הקרוב.
המבצר תוכנן בצורה משוכללת, כאשר שלושת קווי ההגנה, המצודה הפנימית עם הארמון ומגדל העוז הענקי, העיר העליונה שבה מחנות הצבא העיקריים עם ארבעה שערים וחומה כפולה, והעיר התחתונה שבה הקתדרלה בלב המרכז העירוני והנמל על הדנובה; הופרדו בכישרון על ידי חפירים, שערים וחומות גבוהות. המיזם היה אחד מההישגים הצבאיים המשוכללים ביותר בתקופת ימי הביניים. לאחר המצור חיזקו ההונגרים את הצד הצפוני והצד המזרחי בשער נוסף ובכמה מגדלים, אחד מהם, מגדל נבּוֹישָה (Nebojsa) תוכנן לשימוש בתותחים.
ב-14 ביולי 1456 הגיע הוניאדי לעיר המוקפת לחלוטין בשייטת הספינות שלו דרך הדנובה. מולו עמד הצי הטורקי כשהוא חוסם את הנהר. הוניאדי שבר את המצור הימי באותו יום תוך כדי שהוא מטביע 3 גליאות עות'מאניות ושובה ארבע ספינות גדולות נוספות ו-20 קטנות יותר. לאחר שהרס את צי הסולטאן יכול היה הוניאדי לשנע כוחות ומזון לתוך העיר. הגנת המבצר התחזקה.
אולם מהמט השני לא היה מוכן לסיים את המצור ולאחר שבוע של הרעשה ארטילרית כבדה החלו להיווצר פרצות במספר מקומות בחומות המבצר. ב-21 ביולי הורה מהמט השני על התקפה כללית שהחלה עם הזריחה ונמשכה כל הלילה. הצבא המכתר שטף את העיר, ואז תקף את המצודה. כיוון שהיה זה הרגע המכריע ביותר במצור, הורה הוניאדי למגינים להשליך עצים שצופו בזפת וחומרים דליקים נוספים ואז להעלותם באש. במהרה הפרידה חומת להבות אש בין היניצ’רים הנלחמים בעיר וחבריהם שניסו לחדור דרך הפרצות לתוך העיר העליונה. בקרב העז שהתפתח בין היניצ’רים המכותרים וחייליו של סילאגי בתוך העיר העליונה נטתה הכף לצדם של הנוצרים וההונגרים הצליחו להדוף את ההתקפה העזה אל מחוץ לחומות. היניצ’רים שנותרו בתוך העיר נטבחו בעוד שהכוחות הטורקיים שניסו לחדור לעיר העליונה סבלו אבדות כבדות. כשחייל טורקי כמעט והצליח להניף את דגלו של הסולטאן על המצודה אחז בו חייל בשם טיטוס דוגביץ' וביחד הם צללו מהחומה. בשל מעשה גבורה זה העניק המלך ההונגרי מתיאש הוניאדי, בנו של יאנוש הוניאדי, תואר אצולה לבנו של טיטוס שלוש שנים אחר כך.
הקרב
על פי דיווחים שונים, במפתיע, החלו איכרים צלבנים בפעולה צבאית ספונטנית, ואילצו את קפיסטרנו והוניאדי לנצל את הסיטואציה שנוצרה. למרות פקודתיו של הוניאדי למגינים שלא לבזוז את עמדות הטורקים, החלו מספר יחידות לטפס על סוללות הגנה ההרוסות, לחצות את קו ההגנה הטורקי ולתקוף את חיילי האויב. פרשי הספאהי (חיל הפרשים הקל) הטורקים ניסו ללא הצלחה לפזר את הכוחות התוקפים. מיד הצטרפו נוצרים נוספים לאלו שמחוץ לחומה וכך מה שהחל כתקרית בודדת, הסלים במהירות לכדי קרב מלא.
ג'ובאני די קפיסטרנו ניסה תחילה להורות לאנשיו לחזור אל בין החומות, אך במהרה מצא עצמו מוקף בכ-2,000 צלבנים. הוא הוביל אותם אל קווי העות'מאנים כשהוא צועק "האל שברא את הראשית ידאג לאחרית!" קפיסטרנו הוביל את צלבניו למאסף הטורקי בסמוך לנהר הסאווה. באותו זמן החל הוניאדי התקפה נפרדת מהמצודה על מנת להשתלט על עמדות התותחים שבמחנה הטורקי.
כשהם מופתעים לחלוטין ממהלך עניינים בלתי צפוי זה, וכפי שטוענים היסטוריונים אחדים, משותקים בשל פחד בלתי מוסבר, החלו הטורקים להימלט. המשמר האישי של הסולטאן שכלל כ-5,000 יניצ’רים ניסה נואשות לעצור את הפאניקה ולהשתלט מחדש על המחנה, אך כעת הצטרף גם צבאו של הוניאדי לקרב הבלתי מתוכנן ומאמצי הטורקים הפכו חסרי סיכוי. הסולטאן עצמו הצטרף לקרב והרג אביר בקרב יחיד, אבל אז חטף חץ בירכו והתעלף. לאחר הקרב קיבלו הפושטים ההונגרים פקודות להעביר את הלילה מאחורי חומות המבצר ולהיות דרוכים לחידוש אפשרי של הלחימה, אך התקפת הנגד הטורקית לא התממשה.
תחת מעטה החשכה נסוגו הטורקים בחיפזון כשהם מסיעים את הפצועים ב-140 קרונות. הסולטאן התעורר מעילפונו בעיר סרונה. לאחר שלמד שצבאו הונס, רוב מפקדיו נהרגו וכל ציודו ננטש רצה השליט בן ה-24 להתאבד על ידי נטילת רעל, אך יועציו הצליחו בעמל רב למנוע זאת. התקפות הפתע גרמו לאבדות כבדות ולמהומה רבה. וכך, במהלך הלילה הסיג מהמט המובס את כוחותיו הנותרים וחזר לאיסטנבול.
אחרית דבר
הגם שניצחו, ההונגרים שילמו מחיר יקר תמורת ניצחון זה, שכן במחנה פרצה מגפת דבר שממנה מת גם יאנוש הוניאדי כעבור שלושה שבועות (11 באוגוסט 1456).
חולשות תכנון המבצר שנתגלו במהלך המצור תוקנו בהמשך על ידי ההונגרים. החומה המזרחית החלשה, מקום בו פרצו העות'מאנים לתוך העיר העליונה חוזקה על ידי שער זידאן ומגדל נביושה הכבד. אלו היו השיפורים הגדולים האחרונים שבוצעו במבצר עד 1521 כאשר הסולטאן סולימאן הראשון כבש אותו לבסוף.
השלמות
הניצחון עצר את התפשטות האימפריה העות'מאנית לעבר אירופה הקתולית למשך 70 שנה, אם כי הם ערכו פשיטות אחרות כדוגמת כיבוש אוטרנטו ב-1480-1481 והפשיטה על קרואטיה ושטיריה ב-1493.
במהלך המצור הורה האפיפיור קליקסטוס השלישי על צלצול הצהריים בפעמוני הכנסיות על מנת לקרוא למאמינים להתפלל עבור המגינים - אך במקומות רבים הגיעו הידיעות על הניצחון מוקדם יותר מהוראה זו, והיא הפכה לסוג הנצחה של הניצחון, והאפיפיור לא ביטל את ההוראה. מכאן המקור לצלצול הצהריים המקובל עד היום.
לאחר שהמצור על בלגרד עצר את התפשטות העות'מאנים באירופה, הם התמקדו בשילוב סרביה ובוסניה באימפריה. ולאכיה, הח'אן של קרים ולבסוף נסיכות מולדובה הפכו למדינות חסות. לא ידוע מדוע לא תקף הסולטאן את הונגריה ומדוע ויתר על הרעיון להתקדם בכיוונה לאחר המצור הכושל על בלגרד. ייתכן שראה בכישלון בבלגרד סימן לכך שהאימפריה אינה מסוגלת להתפשט יותר בטרם יהפכו סרביה ובוסניה לבסיס מוצק למבצעים צבאיים. יתר על כן, סביר ביותר שלכוח הצבאי והמדיני המשמעותי של הונגריה תחת שלטונו של מתיאש הוניאדי הייתה השפעה על היסוס זה.
טענה נוספת היא, שמהמט השני לא התעניין בכיבוש הונגריה והתייחס לדנובה ולנהר הסאווה כאל הגבולות בפועל של האימפריה שלו. מטרתו של מהמט הייתה רק להפוך את הבלקנים לחלק אורגני של האימפריה, שבאופן טבעי הוביל אותו לשאוף לצמצם את ההשפעה ההונגרית והונציאנית באזור. מנקודת השקפה זו לא ניתן לראות במצור על בלגרד ב-1456 כשלב הראשון בתוכנית נרחבת לגבי הונגריה. מטרת המצור הייתה לשלול מההונגרים בסיס הכרחי להתקפות כנגד הבלקנים. כמו כן, המבצר היה הבסיס המתאים ביותר להתקפות כנגד הונגריה, אובדנו היה פותח את המדינה בפני פלישה. עם זאת, ברור כי כף המאזניים נטתה בוודאות לטובת העות'מאנים. לגרשם מאירופה הייתה מעת זו משימה בלתי אפשרית. תובנה זו עיצבה את המדיניות של המעצמות האירופאיות. אפילו מתיאש הוניאדי ויתר על הרעיון של מלחמה גדולה כנגד הטורקים מכיוון שחש שכוחו הצבאי אינו מספק ושאין הוא יכול לסמוך על עזרה מבחוץ.
הטורקים לכדו בחזרה את התותחים שאיבד מהמט השני לאחר קרב מוהאץ' ב-1526.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המצור על בלגרד |
- Ottoman-Hungarian Wars: Siege of Belgrade in 1456 באתר Historynet (באנגלית)
30310283המצור על בלגרד (1456)