המצור הרביעי על גיברלטר
 | ||||||||||
| מפה של תנועת הכוחות במהלך המצור הרביעי על גיברלטר | ||||||||||
| תאריכים | יוני 1333 – אוגוסט 1333 (כ־8 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גיברלטר | |||||||||
| תוצאה | אינה חד משמעית, הפסקת אש | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
המצור הרביעי על גיברלטר (יוני - אוגוסט 1333) היה עימות בין צבא נוצרי תחת פיקודו של אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה לבין צבא מורי גדול תחת פיקודם של מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה הנאסרי ועבד אל-מליק עבד אל-ווחיד מלך מרוקו המריני, שהתפתח ישירות מהמצור השלישי על גיברלטר שנערך קודם לכן בין פברואר ליוני 1333. המצור החל עם נחיתתו של הצבא הקסטיליאני בחוף המערבי של גיברלטר ולאחר מכן נותר בקיפאון, כאשר שני הצדדים לא הצליחו לכבוש את גיבלטר או לסגת מהמקום. שני הצדדים נאלצו להתמודד במהלך המצור עם מחסור חמור במזון - חיל המצב המורי היה מנותק ממקורות אספקה, בה בשעה שהקסטיליאנים, שהיו עמוק בשטח האויב, יכלו לקבל אספקה רק בדרך ימית שהייתה מסוכנת.
לאחר חודשיים של לוחמה בהם לא הצליח אף אחד מהצדדים להגיע לידי הכרעה, התפשרו הקסטיליאנים והמורים וחתמו על הסכם הפסקת אש שאיפשר לשני הצדדים לסגת בכבוד מהמצור. על אף שהמורים המשיכו להחזיק בגיברלטר, עלה ההסכם למוחמד הרביעי בחייו - ביום שלאחר מכן נרצח מוחמד הרביעי על ידי אצילים מוריים שכעסו על עצם חתימת ההסכם.
תחילת המצור
גיברלטר נשלטה על ידי ממלכת קסטיליה בשנים 1309-1333 לאחר שהייתה בידיים מוסלמיות במשך כמעט 600 שנים. השליט המריני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן כרת ברית עם הסולטאן של ממלכת גרנדה, מוחמד הרביעי, ושניהם הטילו מצור משותף על גיברלטר בין פברואר-יוני 1333. חיל המצב הקסטיליאני, שהמתקפה המוסלמית הונחתה עליו בהפתעה גמורה, הצליח להחזיק מעמד במשך 4 חודשים אך לאחר שכמעט גווע ברעב החליט להיכנע למוסלמים. חיל המצב בגיברלטר לא היה מודע בעת הכניעה לעובדה שתגבורת קסטיליאנית תחת פיקודו הישיר של אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה הייתה במרחק של 4 ימי הליכה מגיברלטר בלבד.
לאלפונסו היה צי ימי מוכן במצר גיברלטר תחת פיקודו של האדמירל אלפונסו חופרה דה טנוריו (Alfonso Jofre de Tenorio). הכוח היבשתי שלו חנה בעיר חרס דה לה פרונטרה והמתין להוראות, שעה שנערכו ויכוחים האם כדאי להמשיך לגיברלטר לאחר בוא הידיעות על כניעתה ב-20 ביוני. אלפונסו הצביע על העובדה שזה עתה כבשו המורים את גיברלטר וטרם ביצרו את עמדתם; היה עליהם עוד לחדש את מלאי האספקה במקום ולתקן את הנזקים שנגרמו לביצורים בגיברלטר בזמן המצור על ידי הקטפולטות שלהם עצמם. אלפונסו טען שאסור להפסיד זמן וכי יש לערוך מתקפת נגד מיידית[1].
הצבא הקסטיליאני נטש את המחנה שלו בגדות נהר הגואדאלטה ליד העיר חרס והמשיך לעיר אלקלה דה לוס גזולס, בהעדיפו את הדרך הישירה לגיברלטר על אף היותה הררית. משם המשיכו לעיר קסטלר דה לה פרונטרה הנמצאת בחלק העליון של נהר הגואדרנקה וירדו מהגואדרנקה לכיוון העיר הרומית העתיקה קרטייה שבקדמת מפרץ גיברלטר. כוח חזק שמנה 6,000 חיילים מורים מהעיר אלחסירס הסמוכה תחת פיקודו של עבד אל-מליק, צעד בעקבותיהם בחלק הנמוך של החוף. אלפונסו היה על הגבעות של סיירה קרבונרה (Sierra Carbonera) שמעל החוף, ובחוף היו המורים ממתינים לכוחותיו שירדו לעבר גיברלטר. המלך הקסטיליאני הבחין במלכודת הנפרשת תחתיו והחליט לפרוש מלכודת משלו למורים. אלפונסו שלח את המשמר האחורי שלו היישר לעברם, בעוד הפרשים, הקשתים ונושאי הרמחים הרכובים שלו איגפו את המורים דרך היערות שבצידי ההר. אלפונסו צפה שהמורים ירצו להתקדם לפסגת ההר משם יוכלו לרדת ולתקוף את המשמר האחורי, והמטרה שלו הייתה שהם יהיו בתווך בין שני הכוחות שלו. ניתוחו של אלפונסו את הלך המחשבה המורי היה מוצלח וכפי שחזה כן היה; בקרב שהתפתח נהרגו 500 חיילים מורים[2].
למרות פקודותיו המפורשות של אלפונסו שלא לרדוף אחרי המורים הנסוגים לכיוון אלחסירס, חלק גדול מצבאו לא נשמע לפקודתו והמשיך לרדוף אחרי המורים לכיוון הנהר הבא, הפלמונס. הקסטיליאנים כמעט והמיטו אסון על כוחותיהם כיוון שתגבורת מורית רעננה הגיעה מאלחסירס, אך ניצלו בעזרת הצי של אלפונסו שחתר במעלה הנהר וחסם את המורים. כשהלילה ירד חזרו המורים לאלחסירס והקסטיליאנים הקימו מחנה ליד הגואדרנקה[2].
נסיון נחיתה בגיברלטר
מקרה נוסף של חוסר משמעת היה הגורם לכשלונו הראשון של אלפונסו לכבוש את גיברלטר. הכוחות הקסטיליאניים הועברו לחוף החולות האדומים (Red Sands) שבצד הדרומי של גיברלטר, מקום בו הביצורים היו עלובים. אך המפקדים הקסטיליאניים, רוי לופס (Rui Lopez) ופרנן יאנס דה מיירה (Fernan Yañez de Meira), נכשלו בתיאום ובשליטה על נחיתת כוחותיהם ביבשה. הגל הראשון של הכוחות היה אמור לחפות על הנחיתה של הגל השני, ולאחר מכן כלל הכוח היה אמור לתפוס עמדות משני צידי העיר ולהתחיל במצור עליה. אך הגל הראשון לא ציית לפקודות ומייד עם נחיתתו טיפס במעלה צוק גיברלטר בניסיון לכבוש את המצודה המורית. כשהגל השני נחת בגיברלטר ערכו המוסלמים גיחה לחוף ותקפו אותם; רבים מהחיילים הקסטיליאנים נהרגו שם והשאר נאלצו לסגת, בשעה ש-1,500 לוחמים קסטיליאנים נותרו מנותקים במעלה הצוק. המורים מיקמו עמדות במקום על מנת למנוע נחיתות קסטיליאניות עתידיות - קשתים המטירו חצים על כל אונייה קסטיליאנית שנראתה, ומערך של פרשים הוצב בחוף[3][4]. שני המפקדים הקסטיליאניים, לופס ודה מיירה, נהרגו במתקפה[5].
אלפונסו נאלץ להתמודד עם מספר דילמות; נוסף על כישלון המתקפה ועל חייליו הנצורים בגיברלטר, רוח עיקשת מהלבנט מנעה כעת מספינות האספקה שלו מלהיכנס למפרץ ולצבאו נותר מזון ליום אחד בלבד. לבסוף הוא הסכים באי רצון לדרישת האצילים שלו שהתעקשו לסגת לטריטוריה קסטיליאנית ולהתארגן מחדש, ובלית ברירה לנטוש את הכוחות הנצורים בגיברלטר שנדרשו "להחזיק מעמד בכל דבר שהאל יעמיד אותם"[3]. ברם, המצב השתנה בעת שחנו מיילים ספורים בלבד מהמחנה שלהם בקרטיה; הדעות חלוקות בעניין - יש האומרים שאלפונסו שיכנע את האצילים שיהיה זה מביש להפקיר את החיילים הנצורים, ויש האומרים שהילוכה של הרוח נשתנה וספינות האספקה הקסטיליאניות הצליחו להיכנס למפרץ. בכל אופן, הכוחות הקסיליאנים צעדו חזרה ותפסו את עמדותיהם שוב על מנת להתחיל במתקפה נוספת על גיברלטר[4].
אלפונסו החליט להשתמש שנית באותה תוכנית תקיפה, אך הפעם ביעילות רבה יותר. מפקדים מנוסים נוספים, דון חיימה דה חריקה (Don Jaime de Jerica) והאחים לאסו וסנצ'ו דה רוחאס (de Rojas), מונו למפקדי כוח התקיפה בחוף החולות האדומים[6]. הקסטיליאנים תיכננו להנחית מהלומה מהירה על המורים על ידי תקיפה של כלל הכוחות ביחד ("en masse"), והשתמשו בכל כלי השיט שעמדו לרשותם בשביל להעביר חיילים, רובי קשת ואפילו פרשים עם סוסיהם. כאשר רובי הקשת החלו בירי רתק וחיפוי לעבר החוף, רכבו האבירים על סוסיהם לעבר המורים והניסו אותם חזרה לתוך חומות העיר[3]. בהזדמנות זו החליט האדמירל חופרה להשמיד את הגליאות המוריות שעגנו במספנה, אך הניסיון נכשל כיוון שהמורים בנו ביצורים מסיביים מסביב למספנה ובכניסה אליה. המתקפה הימית נהדפה עם אבידות כבידות, אבל חופרה הצליח בכל זאת להטיל הסגר ימי אפקטיבי על גיברלטר[4].
קיפאון המצור
הקסטיליאנים התבצרו מסביב לגיברלטר: כוח הנחיתה מדרום וצבאו העיקרי של אלפונסו מצפון. בתחילה קיווה אלפונסו להכריע את גיברלטר במתקפת נגד יחידה, אך כעת נוכח שהמצור התארך. לבסוף הוא החליט להרוס את ביצורי העיר ולשם כך הביא 6 קטפולטות מסביליה, כאשר 3 מהם הועלו עם חבלים לראש הצוק משום שמנקודה זו העיר הייתה פרושה לפניהם. המצודה המורית ספגה הפגזות כבדות וניזוקה קשות, זאת בשעה שהאלמוגברים הקסטיליאניים (שכירי חרב מטריטוריות הכתר) ניסו לחתור מתחת למצודה. גם חיל המצב המוסלמי גרם לאבידות בקרב הכוחות הקסטיליאניים על ידי השלכת אבנים מעבר לחומה וכן זפת בוערת שהרסה כמה ממכונות המצור הקסטיליאניות[7].
שני הצדדים התמודדו עם תנאים קשים במהלך המצור. המורים הורעבו על ידי הקסטיליאנים, אך גם העברת האספקה של הקסטיליאנים נתקלה בבעיות; הם היו עמוק בשטח האויב והאספקה שלהם נשענה אך ורק על הצי, שגורמים שונים כגון רוחות וגאות ושפל מנעו ממנו לעיתים מלהפליג. אספקת המזון הייתה, אם כן, במשורה לשני הצדדים. המצב החמיר מבחינת הקסטיליאנים כאשר צבא מורי בפיקודו של מוחמד הרביעי צעד לכיוון גיברלטר במטרה לשחרר את חיל המצב הנצור. אלפונסו השיב את צבאו למיצר היבשה שמצפון לגיברלטר וחפר תעלות מסביב[8]. הדבר הרתיע את מוחמד הרביעי מלתקוף את גיברלטר, אך גם מנע את אספקת העצים לצבא קסטיליה, ומעתה ואילך נאלצו החיילים הקטסיליאניים לאכול את בשרם נא[9].
בשלב זה נכנס המצור לקיפאון - מצד אחד המורים לא יכלו לסגת מגיברלטר וגם לא לתקוף את צבא קסטיליה המתחפר מצפון, וכמו כן לא היה ברשותם צי חזק מספיק בשביל לאגף את הקסטיליאנים מהים או לשבור את המצור הימי על גיברלטר ולהביא אספקה לחיל המצב הנצור[9]; אך גם לקסטיליאנים לא היה הכוח הדרוש להכריע את חיל המצב בגיברלטר או להניס את כוחותיו של מוחמד הרביעי מסיירה קרבונרה. באותו הזמן הגיעו לאלפונסו ידיעות מהממלכה על מרד שביצעו נגדו שלושה אצילים קסטיליאניים, נונייז השלישי דה לארה (Núñez III de Lara), חואן אלפונסו דה ארו (Juan Alfonso de Haro) וחואן מנואל, נסיך וילאנה (Juan Manuel)[8]. לשני הצדדים היה אם כן המצב דחוק ושניהם חפצו בהפסקת אש.
הסכם הפסקת האש נחתם לבסוף ב-24 באוגוסט 1333. הצדדים הסכימו על הפסקת אש בת 4 שנים, בהם יעלו המורים מס שנתי בן 10,000 דובלונים לקסטיליה. בתמורה, יורשו המורים לקנות שמן ובקר מקסטיליה. כמו כן אלפונסו וצבאו יוכלו לסגת לארצם בביטחון ובלי לחשוש מהתקפה מצד המורים[4]. אלפונסו חתם על ההסכם בעצמו עם מוחמד הרביעי, תוך שהם מסבים לארוחה דשנה ומחליפים ביניהם מתנות. על פי המסופר העניק מוחמד הרביעי לאלפונסו חרב עם נדן זהב, משובצת באיזמרגדים, אבני אודם ואבני ספיר וכן קסדה משובצת בשני איזמרגדים, כל אחד מהם "בגודל של ערמון", ואילו אלפונסו העניק למוחמד סוג של דאובלט (בגד מימי הביניים שנלבש על ידי גברים).
כאשר הקסטיליאנים התכוננו לסגת לארצם, חזרו הכוחות של עבד אל-מליק לאלחסירס ומוחמד הרביעי התכונן לחזור לגרנדה. אך הוא מעולם לא שב לגרנדה, שכן בלילה שלאחר חתימת ההסכם הוא נרצח על ידי שניים מאציליו, שכעסו על כך שהסולטאן אכל עם נוצרים וחששו שמא הוא התנצר[9]. ההתנקשות לא מנעה מהקסטיליאנים לסגת בבטחה מגיברלטר, אך גרמה לחידוש מעשי האיבה בין הצדדים כאשר הסולטאן החדש של גרנדה, יוסוף הראשון, ביקש לבסס את סמכותו[10].
המצור נגמר בתוצאה של אי-הכרעה, ומשמעות הדבר היא שהמאבק על השליטה בגיברלטר בין המורים לקסטיליה לא נסתיים, ואלפונסו האחד עשר עתיד לחדש את מאמציו לכיבוש גיברלטר בשנת 1349, במצור החמישי על גיברלטר.
ביבליוגרפיה
- Hills, George (1974). Rock of Contention: A History of Gibraltar. London: Robert Hale & Company. מסת"ב 0-7091-4352-4.
- Jackson, William G. F. (1986). The Rock of the Gibraltarians. Cranbury, NJ: Associated University Presses. מסת"ב 0-8386-3237-8.
- Sayer, Frederick (1865). The History of Gibraltar and of its Political Relation to Events in Europe. Chapman and Hall.
הערות שוליים
 המצורים על גיברלטר
| ||
|---|---|---|
| תקופת השלטון המוסלמי | 1309 • 1316 • 1333 (פברואר-יוני) • 1333 (יוני-אוגוסט) • 1349-50 • 1411 • 1436 | |
| תקופת השלטון הקסטיליאני | 1462 • 1467 • 1506 • 1704 | |
| תקופת השלטון הבריטי | 1704 • 1727 • 1779 | |
24495994המצור הרביעי על גיברלטר