המצור השלישי על גיברלטר
| תאריכים | פברואר 1333 – יוני 1333 (כ־17 שבועות ויומיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גיברלטר | |||||||||
| תוצאה | ניצחון מוסלמי - כיבוש גיברלטר. | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
המצור השלישי על גיברלטר נערך בין פברואר ליוני 1333 על ידי צבא מריני בפיקודו של עבד אל-מליק עבד אל-ווחיד ממרוקו. העיר המבוצרת של גיברלטר נשלטה בידי הקסטיליאנים משנת 1309, אז נכבשה מידי אמירות גרנדה המורית. המתקפה על גיברלטר אורגנה על ידי אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן מלך מרוקו בעקבות בקשתו של המלך הנאסרי מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה.
הקסטיליאנים היו מופתעים מהמתקפה ולא מוכנים כראוי לקראתה - מחסני המזון של גיברלטר היו ריקים משום שדון וסקו פרז דה מיירה, מושל גיברלטר, מעל בכסף שהיה מיועד למזון, לתשלום לחיל המצב ולתחזוקת הביצורים. לאחר ארבעה חודשים של מצור והפגזות של הקטפולטות המריניות על גיברלטר, נכנע חיל המצב לעבד אל-מליק.
תחילת המצור
בשנת 1309 כבשו גדודים קסטיליאניים של פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה את גיברלטר, כאשר שמה עוד היה "מדינת אל-פאת'" (עיר הניצחון), מידי השליטים המוסלמים של אמירות גרנדה[1]. הביצורים של גיברלטר תוקנו ושופרו על ידי הקסטיליאנים[2]. בשנת 1315 ניסו הנאסרים לכבוש חזרה את גיברלטר במצור השני על גיברלטר, אך נכשלו[3].
הברית שנכרתה בין הנאסרים מגרנדה לבין המרינים ממרוקו הושהתה בגלל נפילת גיברלטר, אך פנייתו של הסולטאן המריני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן הובילה לחידוש הברית בין שתי הממלכות המוסלמיות. צבא שמנה 7,000 חיילים בפיקודו של עבד אל-מליק, בנו של אבו אל חסן, הועבר בחשאיות דרך מצר גיברלטר ונפגש עם כוחותיו של הסולטאן הנאסרי מוחמד הרביעי בעיר אלחסירס בפברואר 1333. הקסטיליאנים היו טרודים בהכתרתו של אלפונסו האחד עשר למלך קסטיליה והגיבו באיטיות, דבר שאיפשר למורים להטיל מצור על גיברלטר לפני שתגובה קסטיליאנית התארגנה[4].
גיברלטר לא הייתה מוכנה כראוי לאפשרות כזאת. מושל גיברלטר, דון וסקו פרז דה מיירה, בזז את הכסף שניתן על ידי הכתר לגיברלטר לשם תשלום עבור המזון ועבור חיל המצב של העיר, והשתמש בו בשביל לקנות לעצמו בית בעיר חרס דה לה פרונטרה. על מנת לשלם לחיל המצב, גנב דה מיירה את המזון שאוחסן במחסני החירום בגיברלטר, מכר אותו למורים ובכסף זה כילכל את חיל המצב. 8 ימים לפני תחילת המצור הצליח חיל המצב לתפוס ספינת תבואה ליד גיברלטר; התבואה אמנם אוחסנה, אך כפי שהחודשים הבאים יוכיחו - לא היה בזה די[5].
העיר הייתה מחולקת ל-4 אזורים מבוצרים, כל אחד בפני עצמו, שהשתרעו מהמספנה שבחוף ועד למבצר, כמה מאות מטרים במעלה צוק גיברלטר. בסוף פברואר הצליח עבד אל-מליק לכבוש את המספנה ואת האזור של הצוק מעל למבצר, אותו הוא ניסה להבקיע בעזרת כלי מצור. ניסיונות מצד הקסטיליאנים לארגן תגבורת לגיברלטר עלו בתוהו, היות שצבאות גרנדה התקיפו לאורך הגבולות עם קסטיליה ומשכו את תשומת הלב לשם. בנוסף, גם מחלוקות פוליטיות פנימיות בתוך קסטיליה עיכבו את ארגונו של כוח יבשתי שיסיר את המצור מעל גיברלטר. יתר על כן, על אף שברשותו של אלפונסו האחד עשר היה צי ימי בפיקודו של האדמירל אלפונסו חופרה דה טנוריו (Alfonso Jofre de Tenorio), לא היה באפשרותו להסיר את המצור כיוון שהצי המורי התמקם בעמדות קרובות ליבשה וכל ניסיון התקפה ימית עליהם היה מסוכן מדי[5].
נפילת גיברלטר
רק ביוני התאפשר לאלפונסו האחד עשר לשלוח כוח חילוץ לגיברלטר. לפני כן התעוררה מחלוקת בין השרים והיועצים האם אין זה מסוכן מדי לשלוח כוח יבשתי שייאלץ להילחם הן במרינים והן בנאסרים; לאחר 8 ימים של ויכוחים בסביליה, החליט אלפונסו לשלוח כוח יבשתי לגיברלטר והצליח לשכנע את השר המרדני חואן מנואל, נסיך וילאנה לתמוך בהחלטתו. אלפונסו הניע את צבאו לחרס דה לה פרונטרה, שם הקים מחנה ליד הנהר גואדאלטה במרחק של 4 ימי הליכה מגיברלטר[6]. אך היה זה מאוחר מדי עבור המגינים בגיברלטר.
המצב בגיברלטר היה נואש כבר באמצע יוני. המזון תם לחלוטין, וחיל המצב ותושבי העיר נאלצו לאכול את המגינים, את החגורות ואת הנעליים שלהם במטרה להזין את עצמם מהעור ממנו הם עשויות[6]. האדמירל הקסטיליאני חופרה ניסה לקלוע שקי קמח לתוך העיר באמצעות ירי מקטפולטות שעל גבי הספינות שלו, אך הצי המורי הניס אותו כל אימת שהתקרב. הקטפולטות המוריות פגעו מספר פעמים במגינים של גיברלטר ולחיל המצב החלוש לא נותר עוד כוח להתגונן[7].
ב-17 ביוני 1333 נכנע מושל גיברלטר וסקו פרז וחתם על הסכם כניעה. הוא נס לצפון אפריקה מתוך פחד שאלפונסו יעניש אותו על כשלונותיו; וכפי שהכרוניקאי של המלך אלפונסו כתב: "הייתה זו חובתו להעביר את המבצר לידי אדוניו, או למות בהגנה עליו". וסקו פרז לא עשה דבר מהשניים, ולפיכך הוכרז על ידי ממלכת קסטיליה לבוגד. שאר המגינים הורשו לעזוב את גיברלטר בכבוד, כציון לשבח על כך שהצליחו לעמוד במצור לזמן רב כל כך[7].
הידיעה על כיבוש גיברלטר התקבלה בהתלהבות במרוקו; הכרוניקאי המורי איבן מרזוק ציין כי בעת לימודיו בתלמסאן בעודו נער, הכריז המורה בכיתה: "עלזו, קהל המאמינים, בגלל שהאל ברוב טובו השיב לנו את גיברלטר!". על פי איבן מרזוק, התלמידים המאושרים פרצו בקריאות שבח והודיה כשדמעות זולגות מעיניהם[8].
ביבליוגרפיה
- Fa, Darren; Finlayson, Clive (2006). The Fortifications of Gibraltar. Oxford: Osprey Publishing. מסת"ב 1-84603016-1.
- Hills, George (1974). Rock of Contention: A History of Gibraltar. London: Robert Hale & Company. מסת"ב 0-7091-4352-4.
- O'Callaghan, Joseph F. (2011). The Gibraltar Crusade: Castile and the Battle for the Strait. University of Pennsylvania Press. מסת"ב 9780812243024.
הערות שוליים
 המצורים על גיברלטר
| ||
|---|---|---|
| תקופת השלטון המוסלמי | 1309 • 1316 • 1333 (פברואר-יוני) • 1333 (יוני-אוגוסט) • 1349-50 • 1411 • 1436 | |
| תקופת השלטון הקסטיליאני | 1462 • 1467 • 1506 • 1704 | |
| תקופת השלטון הבריטי | 1704 • 1727 • 1779 | |
25582598המצור השלישי על גיברלטר