אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה
 | |||||||
| אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה | |||||||
| לידה |
13 באוגוסט 1311 סלמנקה, ממלכת קסטיליה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 במרץ 1350 (בגיל 38) גיברלטר, ממלכת קסטיליה | ||||||
| מדינה | ממלכת קסטיליה | ||||||
| בת זוג |
קונסטנסה מנואל מריה מפורטוגל | ||||||
| שושלת בית איווראה | |||||||
| |||||||
| |||||||
אלפונסו האחד עשר (13 באוגוסט 1311 - 26 במרץ 1350) היה מלך קסטיליה ולאון בין השנים 1312–1350.
ביוגרפיה
בצעירותו
אלפונסו האחד עשר נולד ב-13 באוגוסט 1311 לפרננדו הרביעי, מלך קסטיליה וקונסטנסה מפורטוגל, בתם של דיניש, מלך פורטוגל ואיזבל מאראגון.
בשנת 1312 מת אביו פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה, ואלפונסו עלה לשלטון במקומו. מכיוון שהיה תינוק שלטו כעוצרים בשמו אמו, סבתו מריה דה מולינה ודודיו חואן מקסטיליה, לורד ולנסיה דה קמפוס ופדרו, לורד קמרוס. בשנת 1313 מתה אמו, בשנת 1319 מתו דודיו במהלך מערכה צבאית נגד אמירות גרנדה, ובשנת 1321 מתה סבתו, ובעקבות כך פרצו מלחמות פנימיות ברחבי הממלכה.
לאחר עלותו על כיסא השלטון החל אלפונסו להילחם באויביו, ובשנת 1326 רצח את דודו חואן מקסטיליה והארו.
מלחמותיו נגד המורים
בין פברואר ליוני 1333 נערך מצור על גיברלטר, על ידי צבא מריני בפיקודו של עבד אל-מליק עבד אל-ווחיד ממרוקו. העיר המבוצרת של גיברלטר נשלטה בידי הקסטיליאנים מאז משנת 1309, אז נכבשה מידי אמירות גרנדה המורית. המתקפה על גיברלטר אורגנה על ידי אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן מלך מרוקו בעקבות בקשתו של המלך הנאסרי מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה.
הקסטיליאנים היו מופתעים מהמתקפה ולא מוכנים כראוי לקראתה - מחסני המזון של גיברלטר היו ריקים משום שדון וסקו פרס דה מיירה, מושל גיברלטר, מעל בכסף שהיה מיועד למזון, לתשלום לחיל המצב ולתחזוקת הביצורים. לאחר ארבעה חודשים של מצור והפגזות של הקטפולטות המריניות על גיברלטר, נכנע חיל המצב לעבד אל-מליק.
ביוני-אוגוסט 1333 ניסה אלפונסו לכבוש את גיברלטר במהלך המצור הרביעי על גיברלטר, אך לא הצליח לכבוש את גיברלטר וחתם על הסכם הפסקת אש ל-4 שנים עם מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה. תוקף ההסכם פג בשנת 1338[1][2].
לאחר מכן התחדש המאבק בין הקסטיליאנים למורים, והמורים ספגו מפלות כבידות. צבא מרוקני בפיקודו של עבד אל-מליק עבד אל-ווהיד נמחק על ידי הצבא הקסטיליאני בשנת 1339[1]. לאחר מכן, בשנת 1340, צבא גדול בהרבה של יוסוף הראשון, סולטאן גרנדה (שבא אחרי מוחמד הרביעי) ובעל בריתו המרוקני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן הושמד בקרב סלאדו על ידי צבא נוצרי שאיחד את כל הממלכות הספרדיות נוצריות ופורטוגל. היה זה אחד מן הקרבות הגדולים ביותר במהלך הרקונקיסטה, ומשערים שבכל צד לחמו בין 150,000-200,000 איש; המורים הודו שהם ספגו 60,000 אבדות[3]. על אף שאנדלוסיה אמנם נותרה עדיין בידי המורים אך הייתה גם פגיעה מאוד מחמת המפלות הקשות, קסטיליה לא ניצלה את היתרון שלה והניחה למורים לבנות מחדש את צבאותיהם[4].
בשנת 1342 הטיל אלפונסו האחד עשר מצור ימי על עיר הנמל האסטרטגית אלחסירס, בצידו המערבי של מפרץ גיברלטר, וחסם את דרך היציאה שלה אל הים; היה זה אחד מן הפעמים הראשונות שנעשה שימוש יעיל בתותחים (עם אבק שרפה) במערכה אירופאית[5]. אמנם המורים הצליחו להדוף את הקסטיליאנים, אך אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג יתרון על יריבו עד שהצי הקסטיליאני החליט להפגיז את הכניסה לנמל של אלחסירס ולהשלים את ההסגר. כעת, כשהצבא שלו באלחסירס היה מנותק לחלוטין, נאלץ יוסוף הראשון להכיר בתבוסתו ולכן הוא הציע הסכם הפסקת אש למשך 15 שנים. על פי ההסכם, בתמורה לכניעתו תינתן לצבאו האפשרות לסגת בשלום וכן גרנדה תחדש את תשלום המיסים לקסטיליה כפי שהיה לאחר המצור ב-1333. אלפונסו קיבל את ההצעה, אך התנה את תפוגת ההסכם ל-10 שנים בלבד[6].
בפועל ההסכם נמשך רק עד לשנת 1348, כאשר הסולטאן המרוקני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן הוחלף על ידי בנו אבו עינאן פאריס. יוסוף הראשון המשיך את הברית ביניהם, ושניהם החליטו לתקוף את קסטיליה. כך ניתן לאלפונסו ההזדמנות להכריז בקורטס (בית הנבחרים) שלו בדצמבר 1348 על כוונתו לכבוש את גיברלטר, שכעת נותרה מובלעת מורית בתוך שטח קסטיליאני. הייתה זו מטרה לא קלה לכיבוש; גיברלטר בוצרה מחדש בצורה ניכרת, נבנו בה חומות ומגדלים חדשים, וכן מצודה חזקה וגדולה - המצודה המורית. המצב המופקר של הביצורים ב-1333, שגרם לכך שהקסטיליאנים יוכלו לנחות בחוף הדרומי של גיברלטר שהיה דל בביצורים, תוקן וגיברלטר הפכה למבוצרת כולה[7].
אלפונסו שלח את צבאו ב-1349, ולפני כן עשה את ההכנות המתאימות בשביל שלא יצטרך להתמודד עם הבעיות שפקדו אותו ב-1333. הוא אסף כסף באמצעות שלוש הטלות מיסים גדולות, וכן החזיק בחלק מההכנסות של הכנסייה שהוענקו לו עלי ידי האפיפיור (שבנוסף לכך אישר שמערכותיו של אלפונסו האחד עשר הם מסעי צלב), מכר אדמות מלכותיות ואפילו התיך את תכשיטי משפחת המלוכה ומכר אותם. בנוסף, שלא כמו ב-1333, היה לאלפונסו שליטה הדוקה על האצילים שלו, וחלק גדול מהאצולה הבכירה של קסטיליה הצטרף אליו.
הוא הקים את בסיסו בלה לינאה דה לה קונספסיון (La Línea de la Concepción), צפונית לגיברלטר, עם צבא של בערך 20,000 איש. הקסטיליאנים לא ניסו להסתער על גיברלטר, אלא התמקמו למצור ארוך וחפרו תעלות הגנה מעבר למצר גיברלטר על מנת למנוע מהמורים לנסות לברוח. המחנה של צבא קסטיליה דמה יותר לעיירה מאשר למחנה צבאי, עם קסרקטינים שהותקנו לצבא. אלפונסו הביא את כל ילדיו אתו חוץ מבנו פדרו שנותר בסביליה[8]. הקסטיליאניים הביאו איתם תותח פרימיטיבי, שהיה התותח הראשון, של אבק שרפה, שבו השתמשו אי פעם נגד הביצורים של גיברלטר[7].
המצור נמשך לאורך הסתיו והחורף ללא סימנים שחיל המצב בגיברלטר מתחיל להישבר. בתחילת שנת 1350 מגפת המוות השחור - שכבר השתוללה במערב אירופה במשך השנתיים הקודמות - פרצה במחנה הקסטיליאני. המגפה עוררה פאניקה בקרב הצבא כיוון שיותר ויותר חיילים מתו. הגנרלים והאצילים התחננו לאלפונסו לוותר על המצור, אך המלך סירב; על פי הכרוניקאים הקסטיליאניים, אלפונסו שלף את חרבו והכריז שהוא לא יעזוב עד שגיברלטר תהיה תחת שלטון נוצרי שוב[7].
נחישותו של אלפונסו עלתה לו עד מהרה בחייו. ב"כרוניקה של אלפונסו XI" נכתב: "היה זה מלפני רצונו של הקל כי מלכנו נפל למשכב ובאו בו הנפיחויות הללו, והוא מת ביום שישי הטוב, ה-27 במרץ 1350 לספירתנו". המשמעות המיידית של מותו הייתה הפסקת המצור[7].
יוסוף הראשון, שכבר ארגן תגבורת עזרה לחיל המצב הנצור, אפשר כעת לקסטיליאנים לסגת בשלום, בשעה שחיל המצב יצא מחומותיו הבטוחות להיפרד לשלום מתהלוכת הלוויה של המלך הקסטיליאני[9]. המורים הכירו בכך שהם ניצלו בקושי; וכמו שההיסטוריון הערבי אל-חאטיב כתב מאוחר יותר: "חצי האי הספרדי כולו היה בהישג ידו של המלך אלפונסו... אך בעודו צר על גיברלטר, אללה ברחמיו הגדולים ביכר את מאמיניו".
לאחר מותו של אלפונסו האחד עשר, עלה בנו פדרו, מלך קסטיליה לשלטון במקומו.
יחסו ליהודים
על אף ששיתף אלפונסו יהודים בחצרו, בלחץ הכנסייה הצר את צעדיהם, ואף הכריז על ויכוח דתי עם המומר אבנר מבורגוס. כמו כן אסר אלפונסו על היהודים לומר את ברכת המינים, סחט מהם מיסים מוגזמים והטיל הגבלות על הלוואות בריבית.
משפחתו
בשנת 1325 התחתן אלפונסו עם קונסטנסה מנואל, בתם של חואן מנואל, נסיך ויאנה וקונסטנסה מאראגון, אך הנישואים בוטלו כעבור שנתיים.
בשנת 1328 התחתן אלפונסו עם מריה מפורטוגל, מלכת קסטיליה, בתם של אפונסו הרביעי, מלך פורטוגל וביאטריס מקסטיליה, ממנה היו לו שני ילדים:
- פרננדו (1332–1333)
- פדרו, מלך קסטיליה (1334–1369)
בנוסף, היה לאלפונסו מפילגשו לאונור דה גוסמאן, בתם של פדרו נונייס דה גוסמאן וביאטריס פונסה דה לאון 10 ילדים:
- פדרו אלפונסו (1330–1338)
- סנצ'ו אלפונסו (1331–1343)
- אנריקה השני, מלך קסטיליה (1333–1379)
- פדריקה אלפונסו, לורד הארו (1333–1358)
- פרננדו אלפונסו (1336–1350)
- טלו אלפונסו, לורד אגילר דה קמפו (1337–1370)
- חואן אלפונסו (1341–1359)
- חואנה אלפונסו (1342–1376)
- סנצ'ו אלפונסו, הרוזן הראשון מאלבורקרקה (1343–1375)
- פדרו אלפונסו (1345–1359)
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
- ג'ורג' הילס (1974; Hills, George), בספר "Rock of Contention: A history of Gibraltar".
- ויליאם ג. פ. ג'קסון (1986; Jackson, William G. F) בספר "The Rock of the Gibraltarians".
קישורים חיצוניים
- אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה באנציקלופדיה בריטניקה
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
