המיליציה הליטאית
המיליציה הליטאית 'איפאטינגי בוריאי' (בליטאית: Lietuvos-Ipatingi milicija, בגרמנית: Litauisch-Ipatingi-Miliz) הייתה כוח צבאי-אזרחי ליטאי, ששיתף פעולה עם הנאצים וסייע לשלטון הכיבוש הגרמני בביצוע הרצח ההמוני ביהודי ליטא, בחטיפת יהודים לעבודות כפייה, כליאתם בכלא לוקישקי והוצאתם להורג בבורות הירי בפונאר. לעיתים כונו אנשי המיליציה בפי היהודים "חטפנים" או "חוטפים" או האיפיטאנגה (״המיוחדים״ בליטאית).
רקע
בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב ובפרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה "ליטא הפולנית" על ידי הסובייטים, יחד עם מזרח פולין. במהלך פלישת ברית המועצות לפולין שהחלה ב-17 בספטמבר 1939, נכנס הצבא האדום לוילנה ב-19 בספטמבר 1939. העיר הייתה בתחילה בשליטה סובייטית, אולם כעבור מספר שבועות, ב-28 באוקטובר נמסרה לידי שליטה של ליטא. ביוני 1940 הפכה וילנה לחלק מברית המועצות עם פלישת הסובייטים לליטא. שנה לאחר מכן, ב-22 ביוני 1941, איבדו הרוסים את ליטא במבצע ברברוסה וזאת נפלה לידי השלטון הגרמני, שזכה לאהדה ליטאית ולכינון שלטון משותף.
הקמת יחידת ה-"מיוחדים"
עם הכיבוש הגרמני פורקו הקבוצות הפוליטיות הליטאיות, שהורכבו מעריקי ״הצבא האדום״ ומתאי מחתרת שונים.[1] קבוצות המליציות הליטאיות הועברו לפעול ולשמש ככוח משולב עם הגרמנים. בין קבוצות אלה, נמנתה קבוצת "החייל הרגולטורי הליטאי", אשר הוצבה בהמשך לעבוד יחד עם יחידת האיינזצקומנדו ולקחת חלק בחיסול היהודים באזור.[2] (האיינזצקומנדו - Einsatzkommando או בקיצור א״ק, הוא קבוצה בתוך האיינזגרופן, המחולקת ל־15 יחידות א״ק, וכוללת בתוכה מאות חיילים). קבוצת ליטאים זו, החלה ברצח יהודים וצוענים טרם הגעת יחידת הא״ק למקום. הם רצחו את הקורבנות ביער בקרבת פונאר, מה שסייע מאוחר יותר למפקדי יחידת הא״ק בבחירת המיקום לביצוע מעשי הרצח.[3] הגוף העיקרי, שהוציא לפועל את רצח היהודים בפרק הזמן בו שלט הממשל הצבאי היה הא״ק 9 בפיקודו של ד"ר אלפרד פילברט (Filbert). יחידה זו פעלה בחודש יולי ותחילת חודש אוגוסט 1941, והוחלפה על-ידי האיינזצקומנדו 3 בפיקודו של שטנדרטפיהרר קארל יגר, שחיבר דו"ח בראשית דצמבר 1941 על רצח יהודי ליטא, הידוע בשם דו"ח יגר.
מתוך קבוצת "החייל הרגולטורי הליטאי" נבחרו לעבודה תחת הפיקוד הגרמני 150 קצינים ליטאים, שהיו אחראים על חיסול היהודים בצורה שיטתית ובשלבים. קבוצה זו, כונתה "המיוחדים" - ״איפאטינגי בוריאי״ בשל דפוס פעולתה. היא פעלה בשיתוף פעולה מלא עם הגרמנים וניהלה באופן שוטף את מלאכת ההריגה.
השמדה או עבודה?
חיילי הוורמאכט אשר נכנסו לווילנה ביוני 1941, החלו לארגן בה את מוסדות השלטון. הם הקימו בעיר שתי רשויות שלטון נפרדות, שפעלו כל אחת לפי המשימות והסמכויות שהוטלו עליה: האיינזצקומנדו 9 (מקום מושבו היה ברחוב מודרביץ׳ 36 בווילנה, שם שכן גם מטה הגסטאפו[1]) והממשל הצבאי. יחידת הא״ק 9 הגיעה לווילנה לפני הקמת הממשל הצבאי ונעזרה בכוחות המיליציה הליטאית באזור לחטיפת היהודים ורציחתם בפונאר.[1] בין הממשל הצבאי לאיינזצקומנדו שרר מתח בשל אינטרסים מנוגדים: מטרת הממשל הצבאי הייתה לגייס עובדי כפייה, הואיל ולגרמניה היה צורך בעובדים, שיעבדו במפעלים ויתרמו למאמץ המלחמתי, והיהודים היו כוח עבודה זול ונגיש. ואילו מטרת האיינזנצקומנדו הייתה להשמיד את יהדות ליטא כפי שעולה מדו"ח יגר.
בשל ניגוד עניינים זה, נוצר מצב בו קבוצות יהודים שהיו מיועדות לעבודה נחטפו בדרכם על ידי יחידות הא״ק 9 והאיפאטינגי (מקום מושבה של מפקדת האיפאטינגי היה ברחוב וילנה 12[1]) הליטאים ונשלחו לכלא לוקישקי ומשם אל בורות הירי בקרבת פונאר. בתגובה, החלו להנפיק תעודות עבודה מיוחדות בממשל הצבאי והעניקו חסינות מחטיפה, שנקראו "שיין".[3] בעקבות כך, הוחלט גם בממשל הליטאי להנפיק תעודת "שיין", אלא שערכה של התעודה הליטאית היה פחות מערכה של התעודה שהונפקה על ידי הגרמנים ולעיתים גם פג תוקפה. לא תמיד הבטיח ה"שיין" את ביטחונם של היהודים, היו מקרים כי הגרמנים ליוו קבוצות של יהודים בדרכם לעבודה.[4]
לאור החטיפות הרבות, נוצר בלבול בקרב הקהילה היהודית. הדעה שרווחה בציבור והתבססה על מקורות גרמנים היתה, שהאנשים שנחטפו והיו רק גברים, נלקחים לעבודה.[1] שכן הם התבקשו לקחת איתם מגבת וסבון, מה שיצר אשליה, כי כל האנשים הנעלמים הולכים לעבודה ויחזרו במועד כזה או אחר.[3]
בספרו, ״וילנה היהודית במאבק ובכיליון״, מתאר יצחק ארד בפירוט את השלבים בהם נקטו האיפאטינגי:
״ראשית, חטפו יהודים ברחובות העיר או מבתיהם לבית הסוהר לוקישקי, אשר שימש מחנה ביניים למיועדים להוצאה להורג בירי. בשלב השני לפעילות, הוחזקו החטופים היהודים בבית הכלא עד להוצאתם להורג בפונאר, הוא השלב האחרון.״
שלב א' - החטיפות
החטיפות החלו בחשאי, בלילה, כאשר הקורבן היה לבד או שהייתה קבוצה קטנה. מהר מאוד התברר כי הן לא סיפקו את המכסה היומית לרצח היהודים בפונאר, לכן הם החלו לחטוף אנשים מהבתים. היודנראט בגטו וילנה ראה בחטיפות איום על קיום הקהילה היהודית וגורם משמעותי לאי ביטחון ואי וודאות תמידי. לאור מצב זה, פנה ישראל ורבלינסקי, המזכיר לשעבר של הקהילה, אל האיפאטינגי והציע להם להפסיק את החטיפות ובתמורה תספק הקהילה היהודית בעצמה את מספר הגברים הדרושים. האיפאטינגי קיבלו את הצעתו ודרשו מייד להעביר אליהם 150 גברים. הסתבר כי ורבלינסקי פעל לבדו ולכן הצעתו לעסקה לא יצאה אל הפועל מסיבות אתיות. בהצבעה שנערכה לגבי ההצעה הצביעו 24 איש - נגד ו-1 שהצביע בעד, ככל הנראה ורבלינסקי עצמו.[3]
מספר החטיפות בלילות, כפי שצוין קודם לא הספיק, הואיל והיהודים החלו להסתתר מפני החוטפים, וכך נולד מושג חדש למקומות המסתור - "מאלינות", והחוטפים כונו ״כאפונוס״ (״כאפן״ ביידיש פירושו ״לחטוף״).[1] לנשים היה תפקיד חשוב בהתרעת הגברים לפני הגעת החוטפים, אלא שהאיפאטינגי החליטו להפתיע את היהודים ולמנוע מהם להסתתר - החלו לחטוף גברים גם בשעות היום מהרחוב ומהבתים. בפעולות החטיפה בנוסף לאיפאטינגי השתתפו גם אנשי יחידת הא״ק 9. הם השתמשו ברכב שאפשר להם להגיע מהר ולהפתיע את הגברים, לפני שקיבלו את ההתראה להתחבא. יתרה מכך, השתתפו במעשי החטיפות גם סייענים מהאוכלוסייה המקומית, שעבור כיכר לחם או מתוך רצון לעזור, היו מתחקים אחרי המסתתרים ומודיעים לשלטונות, ולעיתים משתתפים במעשי החטיפה.[1]
השלב הבא בהגבר החטיפות היה כאשר כוחות גדולים של ליטאים ואנשי יחידת הא״קל עברו באזורי מגורים, מבית לבית והוציאו מתוך הבתים את הגברים. לאחר מכן, התבקשו אנשי יחידת האיפאטינגי לערוך רשימות של כל אנשי האינטליגנציה היהודים הגדולים במקום, פעילי מפלגות ועשירים. למרות ההנחיות שקיבלו הליטאים מיחידת הא״ק 9, לא הייתה בווילנה אקציה מיוחדת נגד אנשים אלה או נגד מנהיגים יהודים.[3] למעט ב־14-13 ביולי 1941, אז עברו הגרמנים והליטאים עם רשימות שמות הרבנים וכל מי שהיה בבית נלקח על ידם. יום זה נקרא "יום הרבנים". זה המקרה היחיד המוזכר, בו פעלו גרמנים בווילנה נגד קבוצה שהיה לה מעמד מיוחד בקרב היהודים.[5]
במשך הזמן, פעולות רצח היהודים בווילנה לבשו צורה של רצח המוני. יחידת הא״ק כבר לא התרכזה בחטיפת קבוצות קטנות וספציפיות של יהודים, דבר שהיה מצמצם את היקף ההשמדה ההמונית. הם החלו לרצוח ולהרוג את אנשי האינטליגנציה והגברים על מנת לוודא שלא יחלו התארגנויות להתנגדות פעילויות אשר נשים, ילדים וזקנים לא היה באפשרותם לעשות.
סיבה נוספת לחטיפת הגברים לפני הנשים, הילדים והזקנים, הייתה להשאיר את היהודים באי ידיעה ובאי ודאות. כאמור, יו"ר היודנראט הראשון, ישראל ורבלינסקי, היה בטוח כי האנשים שנחטפים הולכים לעבודה ושיחזרו בסופו של דבר. הגרמנים עודדו צורת החשיבה הזו בכך שציוו על החטופים לקחת איתם מגבת וסבון המסמלים שלא יחזרו באותו יום לביתם והם הולכים לעבוד במקום מרוחק. האשליה נמשכה כל עוד נחטפו גברים בגיל המתאים לעבודה. כך הצליחו הגרמנים לשמור על שקט יחסי שכרוך באי ידיעה ולחץ, אך לא בפאניקה ובריחה המונית. עד יולי 1941, נחטפו ונרצחו בווילנה 5,000 גברים יהודים בווילנה.[3]
שלב ב' - בית הסוהר לוקישקי
בית הסוהר לוקישקי שימש תחנת ביניים ומקום ריכוז ליהודים החטופים בדרך לפונאר, במשך כל זמן הכיבוש הנאצי. לוקישקי, כמקום ריכוז, היה מקום פעיל על ידי הליטאים לפני הגעת הגרמנים לווילנה.
לאחר כיבוש העיר, הוסיף הכלא לשמש מקום ריכוז ארעי וכמקום שווסת בין מספר היהודים שנתפסו בכיכר השוק, ברחובות ובבתים לבין קיבולת הבורות בפונאר. מעשי החטיפה היו דבר שבשגרה ונעשו מדי יום ביומו, אך בהיקפים שונים. היו ימים שמספר הגברים שנחטף היה גדול, הואיל והגיע לכלא מאזורים שונים (זארצ'ה, נובוגורוד, סניפישקי וכו'). לעומת זאת, היו ימים בהם מספר החטופים היה קטן, לפיכך תמיד היו בבית הסוהר לוקישקי כלואים ששהו והמתינו למשלוח לבורות ההריגה בפונאר,[3] לעיתים הם נאלצו לשהות בכלא ימים ושבועות. התנאים בכלא היו קשים מאוד, הכלואים סבלו מזוהמה, ליכלוך רעב וצמא וכן מהתנכלויות והתעללויות הגרמנים והליטאים.[1] גם בזמן השהייה בכלא בוצעו בו אקציות וסלקציות.[6]
עם זאת, היו חטופים שהצליחו לחזור לגטו וילנה לאחר ששהו בכלא. והסיבה לכך היא, כי בבואם לכלא נערך רישום של בעלי מקצוע, והודות לכך שנרשמו כבעלי מקצוע חזרו לגטו.[7] ברם, השלטונות דאגו לבודד את המשוחררים מהאוכלוסייה היהודית והארית ומהעולם החיצון.[6]
שלב ג' - פונאר
פונאר הוא פרוור שנמצא במרחק כ־10 ק"מ מדרום לעיר וילנה ושימש מקום נופש וטיולים. יער האורנים בפונאר נבחר כמיקום להשמדה בידי מפקדי האיינזגרופן, כיוון ששימש קודם פלישת הגרמנים לאזור כמקום הוצאה להורג של יהודים שהחלה בידי הליטאים.[3] שני שלישים מיהודי וילנה נרצחו במקום זה.[8] בפונאר נחפרו בורות גדולים שנחפרו על ידי הרוסים במטרה לאחסן בהם דלק שיהיה מוגן בפני הפצצות.[2][1]
ב-11 ביולי נרצחו הראשונים במקום תחת פיקוד גרמני, 348 יהודים ושבויי מלחמה ששוכנו קודם לכן בכלא לוקישקי ונרצחו בירי בבורות.[2] גודל הבורות לא היה אחיד, הקוטר היה 15–50 מ׳ והעומק 3–5 מ׳, וסביבם היו תלוליות עפר.[1]
הכוחות המשולבים של יחידת א״ק 9 ושל הליטאים חולקו לשלוש יחידות משנה, וכל אחת מהן פעלה תחת מפקד גרמני:[3]
- יחידה ראשונה, עסקה בהובלת האסירים מכלא לוקישקי לפונאר במשאיות של הא״ק 9 או שצעדו ברגל. היחידה הורכבה בעיקר מליטאים.
- יחידה שנייה, הורכבה ברובה מחיילי א״ק 9, עסקה באבטחת אזור הרצח והמחנה הסמוך, בכדי למנוע בריחה של ניצולים מבורות הירי, וכן דאגה כי האזור יהיה סגור בפני כול כולל לחיילי הוורמאכט.
- יחידה שלישית, הייתה יחידת היורים שפעלה תחת פיקודו של אוברשטורמפירר פראנץ שאושוץ (Schauschutz), שמונה על ידי מפקד א״ק 9. שאושוץ אסר להשתמש במקלעים בבורות הירי והורה להשתמש ברובים בלבד. הנימוק היה בכך, שהמקלעים לא תמיד הרגו את כולם. הוא שיכלל את צורת הרצח ההמוני ובעזרת השיטה החדשה ניתן היה לרצוח כ־100 איש בשעה.[3]
ביצוע הרצח
הקורבנות הובאו בתחילה לאזור שהיה מרוחק מהבורות. בשטח זה המתינו כ-100 אנשים, ראשית בזמן ההמתנה היו רושמים אותם, הם היו מתפשטים מכל בגדיהם ומוסרים את חפצי הערך שלהם. לאחר מכן קיבלו הוראה לכסות זה לזה את העיניים ולהסתדר בשורות. אחר כך, היו מובילים אותם בטור בקבוצות של 10–20 איש לעבר שטח הירי, כשהם עירומים, מחזיקים ידיים ועיניהם קשורות. בראש הטור היה ליטאי שהחזיק במקל שאת צידו השני החזיק הראשון בטור. לאחר שיצאה קבוצה אחת מאזור ההמתנה, מיד החלו להכין את הקבוצה הבאה בתור.
הקורבנות הועמדו על סוללת העפר שבצד הבור, נורו ברובים ולאחר מכן כוסו בשכבת עפר דקה וכן הלאה בכל קבוצה. לא התקיימו בדיקות האם נותרו אנשים בחיים או לא, אם מישהו המשיך לנוע בבור ירו בו כדור נוסף. בשיטה זו נרצחו 500 אנשים ביום.[3]
בסה"כ נרצחו בפונאר על ידי חיילי הא״ק 9 ופלוגות העזר הליטאיות 18,898 קורבנות.[2]
פונאר היה המקום המרכזי לרצח בו התבצע היקף הרצח הגדול ביותר. אך היו גם מקומות אחרים במזרח ליטא שבהם הוצאו אנשים להורג בצורה דומה על ידי חיילי זונדרקומדו ואנשי איפאטינגי: נמנצ'ין - 403 קורבנות; נואויאי וילנה - 1159 קורבנות; וריאנה - 1767 קורבנות; יאשיוני - 575 קורבנות; איישישוק - 3446 קורבנות; טרקאי - 1146 קורבנות; סמילישוק - 962 קורבנות; שווינציאן - 3726 קורבנות[2]
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 אהרון עינת, עורכת אחראית: דניאלה אוסצקי-שטרן; עורכת מדעית ועורכת לשון: לאה תמיר אנגלרד; עורך אינדקס: יעקב בלסברג (ע), חיי יום יום בגטו וילנה, הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ׳, 2013, עמ' 70. (בעברית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 לוינסון ג׳וזף, The Shoah (Holocaust) in Lithuania, 2006
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, ספרית פועלים, 1976
- ^ יד ושם, הכיבוש הגרמני 1941, וילנה בתקופת השואה
- ^ ד"ר מ. דבורצקי, החיים הדתיים בגטו וילנה, מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח, תש"כ.
- ^ 6.0 6.1 יעקב שטול, זכרונותי - 1943–1983, משואה - קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה טז, משואה, יד לחברי תנועות הנוער הציוני בשואה ובמרי, קיבוץ תל יצחק, תל אביב, תשמ״ח (1988)
- ^ נמסר על ידי ד"ר משה פיינברג/ אוסף לייבל קורסקי בשנת 1946, השמדת יהודי וילנה, ד"ר משה פיינברג, באתר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
- ^ אברהם סוצקבר, אברהם נוברשטרן (ע), תרגום: ויקי שפריס, גטו וילנה, תל אביב: עם עובד, 2016. (ביידיש, תורגם לעברית)
36750643המיליציה הליטאית