מוסתערבים
.
מוּסְתערבּים (בעברית: מִסְתַּעַרְבִים, בערבית: اليهود المستعربة) היה כינוי לקהילות יהדות המזרח העתיקות ודוברות הערבית שחיו בצפון אפריקה, במזרח התיכון, ובארץ ישראל, אשר ישבו בארצות אלו לפני המאה ה-15. הכינוי נטבע על ידי יהודים ספרדים (וגם מפורטוגל) דוברי-לאדינו שהשתכנו בארצות ערב לאחר גירוש ספרד, מאחר שבעיניהם, דמו יהודי המזרח המקוריים בתרבותם לשכניהם הערביים.
בתחילה חיו אלה לצד אלה בקהילות ובבתי כנסת נפרדים אך הנטייה הטבעית של שתי הקהילות היהודיות הללו להיטמע אחת בשנייה הביא לכך שבסופו של דבר יהודי ספרד ויהודי המזרח החלו להערבב אלה באלה, וגם לאחד בין הלכותיהם, למרות שנשתמרו בעיקר נוסח התפילה ומנהגיהם של יהדות ספרד.
עדויות לכך אפשר למצוא ברוב המדינות דוברות הערבית דאז. אולם בתוניסיה יוצאת הדופן[דרוש מקור], המזרחיים המקוריים שחיו שם והזדהו כיהודי תוניסיה, נמנעו מלהתערבב עם קהילת יהודי ספרד שהגיעה מאיטליה (יהדות ליבורנו).
בארץ ישראל
בארץ ישראל נמצאו מוסתערבים בירושלים ובישובים בגליל כמו פקיעין, עלמא, סכנין וכפר יסיף, שהיישוב היהודי בהם לא פסק מימי חורבן בית שני. אחרי חורבן הבית נשארו בארץ ישראל "כפרים עבריים רבים ויושביהם עיבדו את האדמה". הם החזיקו מעמד בתקופות הערבית והצלבנית. רק בתקופה העות'מאנית הוכרחו חלק מהיהודים לעזוב את הכפרים ונאלצו למכור את אדמתם לשכניהם הערבים[1].
האזכור הראשון העוסק ביחסים שבין המוסתערבים לבין עדות אחרות בארץ ישראל, נמצא בשו"ת מהר"י איסרלן, רב בנוישטאדט שליד וינה. אל רב זה נשלחה שאלה על ידי יהודי שנדר לעלות לארץ-ישראל, חזר בו וביקש התרה מהנדר, בטענה העולה מדברי תשובתו של הרב:
"מה שכתבת לי עוד מעלותך לארץ צבי ולעיר הקודש . . . אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה."
לפי המחקר, מערביים אלו אינם יהודים מוגרבים, אלא מוסתערבים שבקשו לשמור על מעמדם והבלעדיות שהיתה להם באותה תקופה כנציגי היהודים אל מול השלטון הממלוכי[2][3].
בעת התעוררות היישוב היהודי בירושלים, בשנת 1516, אחת העדות בעיר הייתה של מוסתערבים ובראשם שייח' (זקן) יצחק. יחד עמם מוזכרות העדות הנוספות: רב הספרדים - רבי דוד שושן, רב האשכנזים - רבי יוסף קולון[4]. אזכורים מאותה התקופה מציינים מחלוקות בין המוסתערבים לעדות האחרות, בעיקר עדת הספרדים על רקע כלכלי וייצוג נאות מול השלטונות[5].
העדות האחרונה הקיימת על ההגמוניה של המוסתערבים בירושלים היא משו"ת רבי לוי בן חביב (הרלב"ח) מ-1524[6].
על קיומם בגליל מעיד רבי משה באסולה, מחכמי איטליה, שעלה לרגל לארץ ישראל ושהה בה ובסביבתה (סוריה וקפריסין) למעלה משנה ומחצה (1521-1523) וחגג את חג הפסח של שנת רפ"ב (1522) בצפת ובסביבתה. בח' בניסן הגיע לצפת, "ולקחתי בית מעין זייתון ואשב שם". בחול המועד טייל במקומות הקדושים שבקרבת צפת, והיה בכפר ענן, שם מצא כ-30 משפחות של "קהל מסתערבים" (יושבי הארץ מדור דור)"[7].
בראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ הופיעו במושבות יהודים בלבוש ערבי, אשר דברו ערבית שוטפת והציגו עצמם בתור יהודים. ביניהם היה אחד משישה השומרים הראשונים של פתח תקווה.
קישורים חיצוניים
- אברהם דוד, יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: עת-מול, גליון כ' 2 (118), דצמבר 1994
- מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמ' 101-73
- אלעד בן-דרור, האדריכל שמחה יום־טוב, יועץ משרד הפנים לתכנון כפרי המיעוטים והתכנית להנצחת כפרי המוסתערבים בגליל, המזרח החדש נ"ג, תשע"ד, עמ' 200-229
הערות שוליים
- ^ ל.חזן וי.פלר בספרם דברי ימי הציונות, הוצאת קריית ספר, תשי"א
- ^ מהר"י איסרליין, תרומת הדשן- פסקים וכתבים, ויניציאה רע"ט, סימן פח : ולהלן, עמ' 85.
- ^ ארד, היהודים המוסתערבים.
- ^ אוצר ישראל הערך ירושלים
- ^ בין ספרדים למוסתערבים, איל דודסון
- ^ שו"ת הרלב"ח דפוס צילום, ירושלים תשל"ה, סימן כה.
- ^ אברהם יערי במאמרו פסחים של עולים ועולי רגלים בא"י
24158035מוסתערבים