המוזיאון החדש (ברלין)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | היסטוריה |
המוזיאון החדש (בגרמנית: Neues Museum) הוא מוזיאון הממוקם צפונית למוזיאון הישן באי המוזיאונים שבמרכז ברלין. המוזיאון נבנה בין השנים 1843–1855 על פי תוכניות של האדריכל פרידריך אוגוסט שטילר, תלמידו של האדריכל קארל פרידריך שינקל. מבנה המוזיאון נהרס כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השנייה, ורק קירותיו החיצוניים נותרו לעמוד. המוזיאון שוקם והוא נפתח לקהל מחדש באוקטובר 2009. המוזיאון מכיל את מוצגי מצרים העתיקה, אשר הוצגו במוזיאון קודם למלחמת העולם השנייה, ועד פתיחת המוזיאון החדש הוצגו במוזיאון הישן.
רקע
המוזיאון החדש היה השני מבין המוזיאונים שנבנו באי המוזיאון. מוזיאון זה נבנה כהרחבה של המוזיאון הישן על מנת להכיל את האוספים הגדלים והולכים של המוזיאון. אוספים אלה כללו אוספים של יציקות גבס, את האוסף המצרי של המוזיאון, אוסף התחריטים (Kupferstichkabinett), האוסף הפרה היסטוריה והאוספים ההיסטוריים (Museum der vaterländischen Altertümer) והאתנוגרפיים. במהלך השנים שחלפו מאז הקמת המוזיאון, הפך המוזיאון ממוזיאון כללי (כמו המטרופוליטן והמוזיאון הבריטי) לסדרה של מוזיאונים מתמחים. כך הפכו האוספים המפורטים לעיל למוזיאון המצרי ולמוזיאון האתנוגרפי של ברלין. מבנה המוזיאון עצמו היה המבנה הראשון המונומנטלי שנבנה בפרוסיה שכלל טכנולוגיות בנייה מודרניות תוך שימוש בשלד ברזל להקמת המבנה, ובמנועי קיטור לבניית יסודות המבנה.
היסטוריה
הקמת המוזיאון
עבודות הקמת המבנה החלו ב-19 ביוני 1841 בפיקוחה של ועדה שהוקמה על ידי מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי אשר כללה את אוצר המוזיאונים המלכותיים, איגנץ פון וולפרס (Ignaz von Wolfers) וכן את פרידריך אוגוסט שטילר (אשר מונה, על ידי ממשלת פרוסיה בהוראת המלך, ב-8 במרץ 1841, לאחראי על ההקמה).
בשל האדמה הבוצית של אתר הבנייה נדרש להקים את המבנה על 2344 עמודי עץ שאורכם בין 6.9 ל-18.2 מטרים. על מנת להכניס את עמודי היסוד לאדמה נעשה שימוש במנוע קיטור בעוצמה של 5 כוחות סוס, כמו כן מנוע זה הפעיל את המשאבות ששאבו את המים מיסודות המבנה. היה זה הפעם הראשונה שנעשה שימוש באמצעים מכניים בהקמת מבנה בפרוסיה.
ב-6 באפריל 1843 נערך טקס הנחת אבן הפינה של המבנה (לאחר שנבנו יסודות המבנה ומרתפיו). בניית קירות המבנה הושלמה בשלהי שנת 1843 וכרכוב המבנה הושלם בשנת 1844. בשנת 1845 הונחו קורות הברזל אשר תמכו בתקרות המבנה (לראשונה נעשה שימוש בקורות ברזל תעשייתיים בבניית מבנה ציבור בפרוסיה). בשנים 1846–1847 נבנו חזית המבנה המעוטרת, הפסלים המעטרים את המבנה, וחדרי המדרגות המעוטרים שיש. מהפכת 1848 עיכבה את סיום בניית המוזיאון אשר נפתח לציבור בשנת 1855, אולם ציורם של ציורי הקיר במבנה הושלם רק בשנת 1866.
המבנה עד למלחמת העולם השנייה
לאחר פתיחת המוזיאון הוצגו בו האוספים המצרי, הפרוסי והאתנוגרפי, בקומת הקרקע; אוספי יציקות הגבס של פסלים יוונים ורומיים וכן אמנות ביזנטית, אמנות גותית ואמנות רנסאנס הוצגו בקומה הראשונה של המוזיאון; אוסף אמנות ימי הביניים, אוסף התחריטים ואוסף האמנות (ה-Kunstkammer), אוסף הדגמים הארכיטקטוניים ואוספי הרהיטים, כלי החרס והזכוכית הוצגו בקומה השנייה.
בשל גודלם של האוספים החל המוזיאון להקים מוזיאונים נפרדים בנושאים שונים ולהעביר אליהם את אוספיו. כך בשנת 1873 נוסד המוזיאון לאנתרופולוגיה (Völkerkundemuseum) שעבר לבניין נפרד ברחוב קוניגרטצר בשנת 1886 (מבנה זה נהרס לחלוטין במהלך מלחמת העולם השנייה).
המוזיאון למלאכות (Kunstgewerbemuseum) שנוסד בשנת 1875 קיבל את אוספי הזכוכית הרהיטים והחרס (כ-7,000 מוצגים) ועבר למבנה אחר ה-מארטין גרופיוס באו (Martin-Gropius-Bau) בשנת 1881.
בשטחים שפונו בקומה הראשונה של המוזיאון החדש הוצג האוסף המצרי ההולך וגדל, ובשטחים שפונו בקומה השנייה הוצגו מוצגים נוספים של אוסף התחריטים שגדל.
בין השנים 1883–1887 נוספה קומת ביניים למבנה (שלא ניתן היה לראותה מחוץ למבנה) ובקומה זו הוצגו יציקות הגבס - אוסף שהלך וגדל במהלך המאה ה-19, עד שהפך לגדול באוספים אלה בעולם. בראשית המאה ה-20 הוחלט להפסיק להציג אוסף זה (המדובר באוסף של יציקות גבס של פסלים רומיים שהיה נפוץ במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הפסיק להיות פופולרי - ציבור החל להעדיף לראות יצירות מקוריות על פני העתקי גבס) ולהעבירו לאוניברסיטת ברלין. האוסף נהרס לחלוטין בהפצצות שלהי מלחמת העולם השנייה.
במקום שהתפנה בקומה הראשונה של המבנה הוצגו אוספי הפפירוס של המוזיאון המצרי.
בין השנים 1919–1923 כוסתה החצר היוונית בגג זכוכית, ונוספה קומה שנייה לחצר במטרה להציג את הממצאים הארכאולוגיים של אל עמרנה.
במהלך מלחמת העולם השנייה נהרס המוזיאון כמעט לחלוטין: ב-23 בנובמבר 1943 נפגע הבניין בהפצצות ישירות וגרם המדרגות המרכזי וציורי הקיר נהרסו (כמו גם מוצגים רבים). הפצצות נוספות במהלך פברואר 1945 הרסו את גל האגף הצפוני של המוזיאון וחלק מהאגף הדרומי (לרבות האגף המחבר את המוזיאון החדש עם המוזיאון הישן).
המוזיאון מאז מלחמת העולם השנייה
מרבית שטחי המוזיאון החדש נהרסו בהפצצות ולא ניתן היה להשתמש בהם. מוזיאונים אחרים באי המוזיאונים השתמשו בחלקי המבנה ששרדו כשטחי מחסנים. עבודות השיקום של המבנה החלו בשנת 1986 אולם הופסקו זמן קצר לאחר מכן בשל קשיים להשיג מימון לשיקום. בשל הזמן שחלף, פגעי מזג האוויר, ועבודות השיקום החלקיות נהרסו חלקים מהמבנה אשר שרדו את הפצצות מלחמת העולם השנייה (בהם החצר המצרית). במסגרת ההכנות לשיקום המבנה הוסרו עיטורי הקירות ששרדו וחלקים מהמבנה ואוחסנו במקום נפרד. לאחר מכן החלו עבודות חיזוק היסודות והוצאת הפסולת ושרדי המבנה שעמדו על סף קריסה. רק עם סיום עבודות הניקוי והחיזוק החלו עבודות שחזור המבנה. עבודות השחזור הסתיימו בשנת 2009 בעלות של 295 מיליון אירו. החזית הצפון מערבית והחזית הדרום מזרחית של המבנה, אשר נהרסו לחלוטין בהפצצות מלחמת העולם השנייה שוקמו על פי תוכניות של האדריכל האנגלי דייוויד צ'יפרפילד בהתבסס על התוכניות המקוריות של המבנה. המבנה נפתח לקהל ב-16 באוקטובר 2009 ומציג את אוספי המוזיאון המצרי שהוצגו עד אז בבניין המוזיאון הישן, וכן את המוצגים מהמוזיאון הפרה היסטורי (שהוצגו קודם לכן בשלוס שארלוטנברוג).
מבנה המוזיאון
 |
מפת המבנה:
קומת הקרקע (Erdgeschoss) הקומה הראשונה> 13) המדרגות המרכזיות 14 ) חדר בכחוס 15) החדר הרומי 16) הכיפה הדרומית 17) החיבור למוזיאון הישן18) אולם ימי הביניים19 ) חדר ברנרד מהילדשיים 20) החדר המודרני 21) החדר היווני22) חדר לאוקון 23) חדר אפולון 24) חדר הכיפה הצפונית 25) החדר הנובי |
צורתו של מבנה המוזיאון מלבנית, אורכו 105 מטרים ורוחבו 40 מטרים. צלעו הארוכה של המוזיאון ממוקמת מכיוון צפון לדרום, וצלעו הקצרה מכיוון מזרח למערב. מבנה המוזיאון מקביל לנהר השפרֶה. גשר חיבר את מבנה המוזיאון החדש למוזיאון הישן. מבנה גשר זה היה ברוחב 7 מטרים ובאורך 24.5 מטרים, ונתמך על ידי שלוש קשתות. מבנה הגשר נהרס במלחמת העולם השנייה.
שלושת אגפי המבנה הקיפו שתי חצרות פנימיות: החצר המצרית (הצפונית) והחצר היוונית (הדרומית). תקרת הזכוכית של החצר המצרית הותקנה עם הקמת מבנה המוזיאון. החצר היוונית קורתה בתקרת זכוכית בין השנים 1919 ו-1923.
שיקום המוזיאון
במסגרת תוכנית האב של אי המוזיאונים התמנה האדריכל האיטלקי ג'יאורג'יו גראסי, והוא תיכנן את שיפוץ המוזיאון. בתחילת העבודות התברר שבמוזיאון העתיק לא היו תקנים מודרניים כמו הגנה מאש, מיזוג אוויר ועוד. לכן רצה גראסי לבנות אגף חדש וכן תעלה שתחבר בין האגף הישן לחדש.
תוכנית זו לא התקבלה ובמקומו מונה האדריכל דייוויד צ'יפרפילד לשקם את המוזיאון החדש. הוא לא רצה לשחזר את המוזיאון, אלא לעשות בו שימור משלים: חלקים השאיר כמות שהם וחלקים בנה בצורה מודרנית לחלוטין, כך שיהיה ברור מה הישן ומה החדש. למשל, הוא החזיר את המדרגות, אך לא בנה אותן כפי שהיו בעבר אלא בצורה מודרנית יותר. בחצר הוא השאיר את קירות פגועים למחצה, ורק חיזק אותם. במרכז העלה עמודי בטון מודרניים שיחזיקו תקרה גבוהה שתיצור חללי תצוגה. את כל החלקים החדשים בנה מבטון לבן. את החלקים הישנים שלא נהרסו לחלוטין השאיר ושיפץ, כך שהמבנה מורכב מטלאים טלאים של ישן וחדש. הוא לא השתמש בלבנים חדשות אלא בלבנים הישנות. הקירות בנויים חציים מלבנים ישנות וחלקם מלבנים חדשות והגבול בין שני הסוגים ברור לגמרי. הוא בנה את התקרה הישנה בשיטה העתיקה בה נבנתה במקור, אולם הכיפות החדשות נבנו בשיטות מודרניות.
בזמן השיפוץ הגרמנים דרשו שחזור של המדרגות כפי שהיו במאה ה-19. האדריכל צ'יפרפילד היה קשוב לכך והחליט לצרף צוותי חשיבה ציבוריים, ולכן התכנון והבנייה לקחו 20 שנה.
מכיוון שהמבנה נטה על צידו בשל הפצצות מלחמת העולם השנייה, ביצעו בעת השיפוץ מעין הקפאה של הקרקע: הציפו את היסודות במים והקפיאו אותם, כך שניתן יהיה לחתוך מסביב והמבנה יישאר עומד על פיסות הקרקע הללו.
בתכנון מבנה המוזיאון המשוקם נלקח בחשבון צפי של 4 מיליון מבקרים מדי שנה (כיום מבקרים במוזיאון הישן כ-1.5 מיליון מבקרים מדי שנה), ועל כן הוחלט שהכניסה למתחם המוזיאונים כולו תהיה במבנה נפרד (גלריית ג'יימס סימון). בתוכנית השיקום הכוללת צפוי המוזיאון החדש להיות מקושר במעברים תת-קרקעיים ליתר מוזיאוני האי.
ב-17 באוקטובר 2009 נפתח המוזיאון מחדש, לאחר ששוקם בעלות של 233 מילון אירו.[1] זהו המוזיאון האחרון מבין מוזיאוני אי המוזיאונים ששוקם ונפתח. עם השלמת שיקומו הסתיים השיפוץ של מתחם "אי המוזיאונים". האדריכל המשקם החליט להשאיר במספר קירות רסיסי פצצות מקוריים וכן ציורי קיר שנשחקו כעדות להיסטוריה של המוזיאון.[2]
בשנת 2016 דלפה מהמוזיאון סריקה תלת-ממדית של פסל נפרטיטי, היצירה המפורסמת ביותר המוצגת שם. המוזיאון דרש ייחוס על הסריקה ושימוש בלתי מסחרי בה, לפי תנאי הרישיון שהטביע בתחתית הפסל המקורי, אך לא היו למוזיאון זכויות יוצרים על פסל שנוצר בשנת 1345 לפני הספירה.[3]
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
ברלין | ||
הערות שוליים
- ^ אסף אוני, "המוזיאון החדש" בברלין פתח את שעריו למבקרים, עכבר העיר, 18 באוקטובר 2009
- ^ מיכאל יעקובסון, לא מסתיר את הצלקות, באתר Xnet, 13 באפריל 2011
- ^ Michael Weinberg, The Nefertiti Bust Meets the 21st Century, Slate.com, 15 בנובמבר 2019 (באנגלית)
| אי המוזיאונים במרכז ברלין | ||
|---|---|---|
|
26774617המוזיאון החדש (ברלין)