המבצע לביעור הבערות
ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל בין השנים 1964 ועד לאמצע שנות ה-70.
המבצע החל ביוזמתו של מנהל המחלקה לתרבות במשרד החינוך, יצחק נבון, לימים הנשיא החמישי, בשיתוף פעולה עם סא"ל סטלה לוי, מפקדת ח"ן ראשית בצה"ל. מטרתו הייתה להרחיב את ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב מבוגרים. ייחודו של המבצע היה בניסיון השיטתי והמקיף ובגיוס של מוסדות אזרחיים וצבאיים לפתרון הבעיה. צה"ל העמיד חיילות לרשות משרד החינוך ואלה נשלחו אל "החזית", אל יישובים בהם היה ריכוז גבוה של מבוגרים חסרי השכלה או בעלי השכלה מעטה. המבצע החל במושבים באזורים מרוחקים והורחב אל עיירות פיתוח, שכונות בערים ויישובים במרכז הארץ.
רקע למבצע
במפקד האוכלוסין ב-1961 נמצא כי רבע מיליון מהיהודים המבוגרים בישראל (מגיל 14 ומעלה) אינם יודעים קרוא וכתוב בשום שפה. זלמן ארן, שר החינוך ב-1963, אמר בראיון לעיתון הארץ כי:
זו בושה וחרפה ש'עם הספר' כולל אנשים אנאלפביתיים וכי עלינו למחוק את הכתם הזה מעלינו. הדבר יועיל לא רק לחיבור בין הקהילות השונות של יהודים בישראל, אלא גם לחיבור בין דור ההורים לדור הילדים.
דברים אלו היו בבסיס המניע למבצע רחב ההיקף שכלל מאות מורות-חיילות ושרשרת פיקוד ענפה, שהתפרסו ביישובים השונים.
עבודת השטח
למען איתור האנאלפביתים ברחבי הארץ, איסוף הנתונים והכנת הקרקע לגיוס ומאות מורים הנחוצים להוצאת המבצע לפועל, נחלץ לעזרת נבון יהודה אילן, ראש מרכז ההסברה, שהפנה את נבון אל חיים ציפורי, מעובדי במשרד החקלאות ולימים מי שיעמוד בראש החברה למתנ"סים[1]. ציפורי ונבון למדו יחדיו כמה אנאלפביתים ישנם, היכן הם מצויים ובזמן קצר יצרו מסד נתונים אמין. המבצע יצא לדרך בינואר 1964. מספר האנאלפביתים שאותרו עמד על כ-260,000 - שני שלישים נשים ושליש גברים[1]. אחוז גבוה מן האנאלפביתים היה מצוי במושבים, בערי הפיתוח, אך גם במשכנות העוני בערים הגדולות[1]. בערים הגדולות כדוגמת ירושלים היה קל למצוא מורים להפנות אותם אל המיזם. אך המכשול אותו צריך היה נבון לעבור, היה השגת המורים הדרושים לערי הפיתוח.
המורות-החיילות קיימו שיעורים פרטיים בבתיהם של מבוגרים שונים, אם ביחידים או אם בקבוצות קטנות, ולימדו אותם קריאה וכתיבה בסיסיים בעברית. עיקר התלמידים היו נשים, שכן הגברים נהגו לעבוד מחוץ לבית רוב שעות היום. לתלמידות היה זמן מועט בין עבודות הבית לטיפול בילדים, והן התלמידות והן המורות תמרנו את השיעורים בין הזמנים השונים.
חומרי הלימוד המתקדמים כללו את עיתוני שער, למתחיל ובהמשך שער למתחיל. הישגי התלמידים היו קריאה בעיתונים אלה, כתיבה וקריאה של מכתבים, והיכולת לחתום את שמם במקום טביעת אצבע בדיו.
תוכנית תהיל"ה
בשנת 1977 תוכנן הפרויקט מחדש תחת השם תהיל"ה[2][3]. תפיסתו הייתה יצירת כיתות לימוד במוסדות ציבוריים אליהם יגיעו התלמידים, במקום שהמורות יגיעו אל ביתם. מסלול זה כולל בעשור השני של המאה ה-21 השלמת תעודת בגרות עבור טכנאים[4].
קישורים חיצוניים
- אתר מחקרי אודות המבצע לביעור הבערות, מטעם האוניברסיטה העברית.
- הסרט "המבצע לביעור הבערות" של משרד ההסברה.
- צבא ההוראה לישראל, באתר ynet
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 270
- ^ תוכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר, מסלול השכלת יסוד, אתר משרד החינוך
- ^ תוכנית תהל"ה, אתר ארכיון המדינה
- ^ תוכנית תהיל"ה-הזדמנות שנייה לטכנאים והנדסאים, אתר משרד החינוך
23339322המבצע לביעור הבערות