היסטוריון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף היסטוריונית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.[1]

הכשרה כהיסטוריון

דרך המלך לרכישת היכולת המקצועית לכתיבת היסטוריוגרפיה מוסמכת היא הכשרה באקדמיה, כלומר לימודים בחוג להיסטוריה באוניברסיטה. באוניברסיטאות בעולם, בפקולטה למדעי הרוח, אם הוקמה בהן, כמעט תמיד קיים חוג להיסטוריה. אך למעשה רובם ככולם של תחומי החקר וההוראה בפקולטה זו הם ההיסטוריה של התרבות האנושית לגווניה; גם בפקולטה למדעי החברה עוסקים בהיסטוריה במידה רבה. באוניברסיטאות בישראל נהוגה, במסגרת הפקולטה למדעי הרוח, חלוקה לחוגים אחדים, מתמחים באזורים או תרבויות, כגון "היסטוריה", "היסטוריה של עם ישראל", "לימודי ארץ ישראל", "היסטוריה של המזרח התיכון" ושמות נוספים. במקומות אחרים בעולם מקובלת פחות חלוקה שכזו. בכמה אוניברסיטאות מצוי החוג להיסטוריה במסגרת הפקולטה למדעי החברה, ולא במסגרת מדעי הרוח.

עוסקים בכתיבת היסטוריה גם אנשים שאין להם השכלה פורמלית בהיסטוריה, כדוגמת המדינאי וינסטון צ'רצ'יל, שכתב חיבורים היסטוריים רחבי היקף (שאינם בגדר מחקר היסטורי, וחלקם מבוסס על זיכרונותיו), ובהם "תולדות מלחמת העולם השנייה" ו"היסטוריה של העמים דוברי האנגלית".

עבודתו של ההיסטוריון

ההיסטוריון פרופ' ליאופולד פון רנקה, 1868

בעת החדשה, ובעיקר באמצע המאה ה-19, טבע ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה, את התביעה הנודעת מן ההיסטוריון באשר הוא, לכתוב היסטוריוגרפיה באופן אובייקטיבי, לתאר את ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת" (בגרמנית: "wie es eigentlich gewesen");[2] ועל מהותה של תביעה זו רבות הפרשנויות. כמה הוגים פוסט-מודרניים טענו כי תביעה זו אינה אפשרית, משום שלכל היסטוריון ישנם עמדה ועניין יסודי, מוצא, חוויות ואמונות, שמהם הוא אינו יכול לחמוק; גם על דעה זו, קמו עוררין. אלה טענו כי היסטוריון בעל יושרה מסוגל לתאר את האירוע ההיסטורי, או מסכת אירועים היסטוריים, על פי הכללותיו ופרשנותו, במלאתם ההיסטורית; תוך כדי שעמדותיו המטות הגלויות והסמויות נלקחות בחשבון ההערכה של גודל יצירתו.

ההיסטוריון פרופ' בן-ציון דינור, 1951

היסטוריונים רבים ראו בעבודתם מלאכת קודש עבור הכלל: הקהילה, האומה, ואף האנושות. העבודה ההיסטורית, הייתה מרכז חייהם של היסטוריונים רבים, כמו למשל ההיסטוריון היהודי הישראלי פרופ' בן-ציון דינור; ויש בהם, כמו למשל עמיתו ההיסטוריון פרופ' חיים הלל בן-ששון, שראו בה סוג של עבודת נפש מומלצת לכל אדם.

ההיסטוריון שמואל אטינגר אמר כי "עבודתו הראשונה או תפקידו הראשון של ההיסטוריון הוא לנפות מתוך האוסף העצום של מה שמכונה "עובדות היסטוריות", את האירועים שאותם הוא רואה כחשובים יותר, בולטים יותר, משמעותיים יותר מאחרים. … כלומר תפקידו הראשון של היסטוריון ראוי לשמו הוא, לנפות את המידע, לקבוע בתוכו סדר עדיפויות".[3] שאלת העיקר והטפל, התחדדה מאד מאז מחצית המאה ה-19, כאשר רבו הכלים לאיסוף מידע היסטורי; ובעיקר באשר להיסטוריה של המאות הללו אשר עליהן יש מידע רב ומתרבה בהתמדה, בהשוואה למידע המועט יחסית על העת העתיקה וימי הביניים, וראשית העת החדשה. "ההיסטוריון של העולם העתיק, כתובת על קבר או על אבן שעליה חקוקה מלה, … הם בסיס שעליו הוא בונה קונסטרוקציה שלמה".[3] ואילו ההיסטוריון של המאה העשרים ניצב למול כמות עצומה של מסמכים, ובנוסף כמות גדולה ומתרחבת של ספרות מחקר בכל נושא, שבה הוא חייב להתמצא.

קביעת סדר העדיפויות אצל ההיסטוריון בבואו לכתוב היסטוריוגרפיה מחייבת תפיסת עולם מוצקת, עשירה ורחבה, ומערך החלטות מגובש כיצד לתפוס את האירוע או את מסכת האירועים ההיסטוריים, אשר יוצגו במלל ההיסטוריוגרפי האקדמי (להבדיל מטקסט היסטוריוגרפי אחר שכללי האקדמיה אינם מחייבים את כותבם). מלל היסטוריוגרפי זה נחוץ שיהיה נטול הכרזה מוצהרת: פוליטית, דתית, מגדרית וכדומה; גבול דק עובר לפעמים בין מלל שמודיע על סדר-יום פוליטי נחוץ, לבין מלל שהודעה זו מובלעת בו, מניעה אותו או מכוונת אליו, אך אינו מניף את דגלה. על המלל ההיסטוריוגרפי האקדמי להכריז על טענה הגיונית עיקרית ברורה, אשר ממנה יסתעפו תתי טענות, כולנה תהיינה מסתמכות על מקורות ומחקרים ראויים, בדרך אל הצגת חידוש או חדשות בחקר ההיסטוריה. טענות מחקריות של היסטוריונים מצטרפות בדרך כלל אל מרחבים היסטוריוגרפים מובהקים, שלעיתים מחוברים או מותכים יחדיו; עיקריים שבהם: (1) ההיסטוריה (ליתר דיוק ההיסטוריוגרפיה) של הרעיונות ומבעי היצירה ובכלל זה הדתות, הפילוסופיה והספרות היפה, (2) ההיסטוריה של הארגונים ושל הפוליטיקה ובכלל זה ההיסטוריה של המדינות, הצבא והמלחמה, (3) ההיסטוריה של הכלכלה והתרבות החומרית.

אטינגר סבר, כהיסטוריונים רבים אחרים, כי אכן "תחילה קיימת הקונספציה ההיסטורית, או ראיית התהליך ההיסטורי", אצל ההיסטוריון, "ורק אחר כך - מה שמכונה 'העובדה ההיסטורית'. לא כפי שאחרים חושבים שהם אובייקטיביים כביכול, והם אוספים את העובדות כמו בולים ומסדרים אותם בשורה - ועל סמך אלה הם בונים כביכול את הקונסטרוקציה ההיסטורית, ומשחזרים את מהלך האירועים והתהליכים ההיסטוריים. בעלי גישה זו משלים את עצמם - הם אינם יכולים לעסוק בשחזור בלי שתהא להם תפיסה קודמת לגבי מכלול הנושא ומשמעותו ההיסטורית".[3]

בעיני אטינגר, היה ההיסטוריון בן-ציון דינור, היסטוריון לדוגמה, אשר ניחן בתפיסה היסטורית מקיפה; באשר הוא ניסה לכונן תיאור של "התנועה הציונית במלוא היקפה ולחשוף את שורשיה", תוך כדי שהוא בורר עובדות, יצירות, אירועים וביוגרפיות, למשל בספר הציונות שראה אור בתרצ"ט-1939.[4]

ביקורת על ההיסטוריון

הגאוגרף סטרבו אשר חי במאה ה-1 לפנה"ס לא נתן אמון רב בעבודת ההיסטוריונים בני דורו וקודמיהם, וכלשונו:

ההיסטוריונים לא נתנו תיאור מדויק ואמִתי של האומות [הסקיתים], ואף לא ניתן אמון רב להיסטוריה העתיקה של הפרסים או המדים או הסורים, בגלל התמימות הפתיה של ההיסטוריונים וחיבובם למיתוסים. הואיל וראו שאלֶה שכתבו מיתוסים בגלוי נהנו משם מפורסם, חשבו שגם הם יצליחו לעשות חיבוריהם מקובלים אם יספרו תחת מסכת היסטוריה מה שמעולם לא ראו או אפילו לא שמעו - על כל פנים לא מאנשים שידעו את העובדות - במטרה זו בלבד, לספר מה שהעניק לשומעיהם הנאה והתפלאות. יותר קל להאמין להסיוד ולהומר בסיפוריהם על הגיבורים אנשי השם, או למשורר הטרגדיות, מאשר לקטסיאס, להרודוטוס, להלניקוס ולמחברים אחרים מסוג זה.[5]

מסגרות למחקר היסטורי

בכל התקופות פעלו היסטוריונים תחת חסותם של שליטי המדינה, ממסד הדת השלטת, או גופים כלכליים. עובדה זו גרמה לעיתים לכתיבה מוטה לטובת הפטרון; אך גם ממנה ניתן להפיק תועלות היסטוריוגרפיות שונות. לדוגמה, ההיסטוריון יוספוס פלביוס כתב את חיבוריו בהיותו ברומא סמוך על שולחן השלטונות ותחת השגחתם. עבודתו של היסטוריון שפעילותו ממומנת על ידי גוף בעל אינטרס, יכולה להיחשב כבלתי אובייקטיבית, הגם שהאמת ההיסטורית מורכבת ונתונה לפרשנויות אחדות ואף מנוגדות.

רבים מן היסטוריונים עוסקים במחקר ובפרסומו במסגרות אקדמיות, כגון מכוני מחקר ואוניברסיטאות, והוצאות הספרים הקשורות לגופים אקדמיים. היסטוריונים אחרים עוסקים בעבודה עצמאית, הם כותבים מחקרים ומפרסמים מאמרים וספרים בתחום שהתמחו בו.

חקר ההיסטוריה מתבצע גם עבור ארגונים וגופים גדולים, ציבוריים ופרטיים; כגון מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שבה עמלים על מחקר וכתיבה שיטתית, לאו דווקא לעיניו של הציבור הרחב, של ההיסטוריה של צה"ל מאז היותו ובכל היבט, גופים מוניציפליים ואף משפחות.

ההיסטוריה והעניין הציבורי

להבדיל ממקצועות אקדמיים רבים, כגון מתמטיקה ולטינית, שהפעילות המחקרית בהם סמויה (או כמעט סמויה) מעין הציבור, מגלה הציבור עניין רב במחקרים היסטוריים ובהיסטוריה. כתוצאה מכך יוצאים מחקרים היסטוריים שונים גם בצורת ספר הפונה לקהל הרחב. היסטוריונים אחדים מקדישים מזמנם גם לפופולריזציה של ההיסטוריה. בולטים בתחום זה בישראל:

פופולריזציה של ההיסטוריה נעשית גם על ידי מי שאינם היסטוריונים. בין סופרי הילדים והנוער, למשל, יש העוסקים בכתיבת סיפורים היסטוריים הפונים לילדים ונוער.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: היסטוריון
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: היסטוריה

הערות שוליים

  1. ^ ראובן אלקלעי, כרך 3, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994
  2. ^ Leopold von Ranke, The Secret of World History: Selected Writings on the Art and Science of History, edited and translated by Roger Wines. New York: Fordham University Press, 1981, pp. 56-59.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 שמואל אטינגר בראיון עם יעקב אגמון, בתוך: היסטוריה והיסטוריונים, עמ' 48.
  4. ^ שמואל אטינגר, "בן-ציון דינור, האיש ופועלו ההיסטורי", בתוך: בן-ציון דינור, דורות ורשומות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' ז-י"ח.
  5. ^ Strabo, The Geography of Strabo, Loeb Classical Series 5, London, 1960, p. 247
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היסטוריון&oldid=1797297"