היינריך פון טרייצ'קה
היינריך גוטהארד פון טרייצ'קה (מגרמנית: Heinrich Gotthard von Treitschke; 15 בספטמבר 1834 – 28 באפריל 1896) היה היסטוריון ומדינאי גרמני-לאומני, שערך מסע תעמולה אנטישמי נגד יהודי גרמניה החל משנות ה-70 של המאה ה-19.
חייו
טרייצ'קה נולד בדרזדן בשנת 1834 למשפחת קצין סקסוני ממוצא בוהמי. הוא למד היסטוריה ומדע המדינה, בין השאר אצל פרידריך כריסטוף דלמן, שהיה היסטוריון לאומן גרמני בולט ואצל פרידריך יוליוס שטל, יהודי שהתנצר. לשני המורים הייתה השפעה רבה על טרייצ'קה ועל גיבוש תפיסת עולמו הלאומנית והאנטישמית.
טרייצ'קה ניסה לפנות לפוליטיקה, אולם פגמים בבריאותו גרמו לו להתמקד בתחום ההיסטורי. הוא לימד היסטוריה ומדע המדינה במספר אוניברסיטאות גרמניות. בשנת 1871 נבחר טרייצ'קה לרייכסטאג מטעם המפלגה הליברלית הלאומית, אולם עם הזמן הפך לשמרן מתון בלתי תלוי. בשנת 1874 החל ללמד באוניברסיטת ברלין במקביל לעבודתו הפוליטית. בשנת 1884 תמה כהונתו של טרייצ'קה ברייכסטאג, ובשנת 1886 נתמנה להיסטוריון הרשמי של פרוסיה.
כפוליטיקאי, תמך טרייצ'קה תמיכה נלהבת בביסמרק, באיחוד גרמניה ובלאומנות הגרמנית. הוא התנגד באופן עיקש לסוציאליזם, לנצרות הקתולית ולרעיונות חופש הפרט המערב אירופיים. כתומך בקולוניאליזם הגרמני, טרייצ'קה היה בין הראשונים שראו באימפריה הבריטית מכשול לגדלותה של גרמניה, ולא שלל עימות עתידי בין שתי המדינות.
טרייצ'קה מת בשנת 1896 בברלין.
כהיסטוריון
טרייצ'קה נחשב לגדול ההיסטוריונים הפרוסיים.[1] לפי משנתו, על ההיסטוריון לנקוט עמדה ברורה בנוגע לדיווח היסטוריה ולכתוב אותה על פיה. בעבודתו הוא ניסה להציג את חשיבות תפקידו של העם הגרמני בעולם, להבליט את הניגודים בינו לבין עמים אחרים ולהציג את המדינה הגרמנית כגורם החשוב ביותר בתרבות הגרמנית. חיבוריו של טרייצ'קה אופיינו ברוח לאומנית ושימוש מושכל באמצעים רטוריים וספרותיים רבים. עבודתו כללה בין השאר את:
- "מאמרים היסטוריים ומדיניים" (ארבעה כרכים), 1886-1897.
- "הרצאות על מדיניות" (שני כרכים), 1897.
- "היסטוריה גרמנית במאה ה-19" (חמישה כרכים), 1879-1894.
משנתו האנטישמית
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החל טרייצ'קה לפרסם שורה של מאמרים ולשאת סדרות של הרצאות נגד יהודי גרמניה. הוא ראה ביהודים כמיצגים הבולטים של התפיסה הליברלית, שלפי משנתו הייתה נטע זר בגרמניה. הוא טען שנוכחותם של היהודים בגרמניה מהווה השפעה הרסנית על החברה והמדינה הגרמנית. הוא שלל את זכותם של יהודי גרמניה לקיים כל סוג של ייחוד לאומי וקבע שאם רצונם להשאר בגרמניה עליהם להיטמע לחלוטין בחברה הגרמנית. בהמשך טבע את הסיסמה - "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: Die Juden sind unser Unglück!); מוטו זה אומץ בהמשך על ידי המפלגה הנאצית, שימש בכנסים רשמיים והתנוסס בכל מהדורות העיתון "דר שטירמר" משנת 1927.
דוגמה לדעותיו ניתן לראות בציטוט הבא:
היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן היהודים הם אסוננו.
במאמרו, שפורסם בעיתון בעל ההשפעה "פרויסישה יארביכר", העניק טרייצ'קה יוקרה ורצינות לתעמולה האנטישמית של אדולף שטקר. טרייצ'קה תקף את ה"דומיננטיות" של יהודים בחיים בגרמניה ואת השחתת האידיאלים של הגרמנים על ידי ה"שתלטנים" שביניהם.[1]
כמו אנטישמים אחרים, הבדיל טרייצ'קה חדות בין ספרדים לאשכנזים, ובייחוד ליהודי פולין שהיגרו מהמזרח:[2]
- ”בני ישראל שבדרום ובמערב הם ברובם בנים לשבט היהודי ספרדי... שתמיד סיגל עצמו בקלות יחסית לדרכי המערב... הם נעשו צרפתים, אנגלים ואיטלקים טובים. אנו הגרמנים, לעומת זאת, מתמודדים עם השבט של יהודי פולין, שצלקות השעבוד והאכזריות הנוצריים טבועים עמוק בבשרו ושעומד בזרות מהותית לדרכיה של אירופה ושל גרמניה בפרט.”
טרייצ'קה הזהיר מפני הסכנה היהודית מהמזרח:
- ”שנה אחר שנה משריצה העריסה הפולנית הבלתי נדלית כנופיות של (יהודים) צעירים שאפתנים מוכרי מכנסיים הנדחקים לתוך גבולותינו; אשר ילדיהם ונכדיהם מיועדים יום אחד לשלוט בבורסה הגרמנית ובעיתונים הגרמנים... באלפי כפרים גרמניים יש יהודי המספסר ומלווה בנשך, הממיט אובדן על שכניו ומשתלט על רכושם... אולם מסוכנת מכל היא שליטתם הלא הוגנת של היהודים בעיתונות היומית”.[1]
כמו כן, לא שלל את האפשרות שיהודים אכן ייטמעו בגרמניות, בתנאי שתהליך זה יהיה גמור וסופי: "יהודים שהתנצרו ושלא התנצרו – פליקס מנדלסון, גבריאל ריסר, מוריץ פייט היו גרמנים במובן הטוב ביותר". טרייצ'קה התרחק בכוונה משנאת ישראל הנוצרית של אדולף שטקר ודומיו, שראו את הסוגיה כדתית ותבעו מהיהודים להיטבל. האנטישמיות שלו הייתה לאומנית ודרוויניסטית-חברתית במהותה.[3]
מאמרו של טרייצ'קה השפיע באופן ניכר על הקהילה היהודית בגרמניה. בשנה שאחרי פרסומו הוכפל מספר המרות הדת של יהודים לעומת הממוצע בחמש השנים הקודמות. בעקבות המאמר פרץ ויכוח ציבורי, אולם כמעט כל מבקריו של טרייצ'קה היו יהודים, ובהם רבנים, פוליטיקאים ואנשי רוח, כמו הפילוסוף הרמן כהן, שביקש מטרייצ'קה את סבלנותו לנוכח תהליך ההשתלבות התרבותית ואף התנבא שעם הזמן יהיו היהודים בלונדיניים וכחולי עיניים "כמו הגרמנים", וההיסטוריון צבי גרץ, שטרייצ'קה תקף אותו אישית על הערותיו המזלזלות לגבי הנצרות בימי הביניים. הנוצרי החשוב היחיד שהביע את התנגדותו לטרייצ'קה היה תאודור מומזן, עמיתו באוניברסיטת ברלין, שהכתיר את טרייצ'קה כ"נביאה האמיתי" של האנטישמיות החדשה, שאינה אלא "טירוף המוני". במשך מספר חודשים נמשך דיון מקיף בנושא בעיתונות היומית ובכתבי העת המלומדים, כאשר טרייצ'קה משיב למבקריו ואילו הם מנסים להסביר את טיעוניהם. כעבור שנה שלמה חתמו 75 פרופסורים מאוניברסיטת ברלין על עצומת מחאה נגד גל הגזענות, בהם גם רקטור האוניברסיטה, אלא שכעבור שבוע בלבד התקבל טרייצ'קה על ידי מאות סטודנטים כגיבור.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 216–218.
- ^ על כך ראו למשל: Karen Schönwälder, The German Lands and Eastern Europe: Essays on the History of their Social, Cultural and Political Relations, Springer' 20102. עמ' 149-150.
- ^ R. Michael, Holy Hatred: Christianity, Antisemitism, and the Holocaust, Springer, 2006. עמ' 142.
26756004היינריך פון טרייצ'קה