דרכי היטהרות מטומאה
הלכות טומאה וטהרה מגדירות תהליכי טהרה כדי להיטהר מן הטומאות השונות. תהליך הטהרה הבסיסי נעשה על ידי טבילה במקווה או במעיין לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד הערב. בטומאות החמורות תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים המתנה של כמה ימים, הזאה, או הקרבת קרבנות. קיימים סטטוסים הלכתיים שונים, כמו "טבול יום" או "מחוסר כיפורים", למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור אדם שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת מזון או משקה שנטמאו[1], וכן כלים העשויים מחרס שנטמאו[2] - אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון זריעה באדמה[3] או שבירת הכלי.
שלבי הטהרה הבסיסיים
היפרדות מגורם הטומאה
לעולם לא ניתן להיטהר מטומאה אלא כאשר הגורם המטמא הראשוני כבר לא קיים. בטומאות הנובעות ממקור טומאה חיצוני, מספיק לצורך כך להפסיק את המגע באותו גורם, על מנת שלא יהיה "טובל ושרץ בידו". בטומאות היוצאות מגוף האדם (נידה, זב, זבה, מצורע), יש צורך שהמצב הגופני המטמא ייפסק כדי להתחיל בתהליך הטהרה.
טבילה
השלב העיקרי בכל תהליך הטהרה הוא הטבילה של האדם או הכלי במקווה או במעיין (מקור מים זורמים טבעי, ובלשון התורה: "מים חיים"). יוצא מכלל זה הזב, שחייב לטבול במעיין דווקא.
בתלמוד[4] קיים דיון האם "טבילה בזמנה מצווה", כלומר, האם יש מצווה להיטהר ביום המוקדם ביותר האפשרי. על פי הפסיקה המקובלת ההלכה היא ש"טבילה בזמנה אינה מצווה"[5], אבל נראה שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על זירוז הטבילה במידת האפשר[6].
הערב שמש
ערך מורחב – טבול יום
נאמר בתורה על כלי שנטמא ממגע שרץ: "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר"[7]. מכאן שגם לאחר הטבילה במקווה קיימת טומאה מסוימת עד הערב, ומצב זה נקרא "טבול יום". גם מי שטובל בלילה - נחשב "טבול יום" עד למחרת בערב[8]. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול תרומה והוא אף מטמא אותה במגעו, אבל מותר לו לאכול מעשר שני[9]. אך בשונה מכל שני לטומאה, שהחמירו עליו חכמים לטמא משקים במגעו, טבול יום שנגע במשקה אינו מטמא אותו[10]. מסכת טבול יום במשנה מוקדשת להלכותיה של טומאה קלה זו.
שלבי טהרה נוספים בטומאות חמורות
המתנת זמן
בטומאות הקלות, כגון אדם הנוגע בשרץ או בנבלה, ניתן לטבול במקווה ולהיטהר מיד עם ההיפרדות מן הגורם המטמא. טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא. לעומת זאת, הטומאות החמורות יותר תמיד נמשכות לפחות שבוע, ולכן יש צריך להמתין עד לתחילת תהליך הטהרה.
משך ההמתנה משתנה בין הטומאות השונות:
- בטומאות הקשורות למחלה (זב, זבה, מצורע) - צריך הטמא לספור שבעה ימים מאז שנתרפא ("שבעה נקיים")[11].
- נידה, בועל נידה, וטמא מת - טובלים ביום השביעי, כשהיום שבו הגורם המטמא נפסק נחשב ליום הראשון משבעת הימים.
- יולדת - טובלת ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת. גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת עד יום הארבעים ללידה בלידת בן, או עד היום השמונים ללידה בלידת בת[12]. במשך הזמן הזה דינה של היולדת הוא כ"טבול יום", והיא נקראת "טבולת יום ארוך"[13]
הטמאים שטומאתם נמשכת מספר ימים יכולים לטבול ביום האחרון לטומאתם החל מן הבוקר, פרט לנידה ויולדת, שטובלות רק בצאת היום[8].
הזאה
בשתי הטומאות החמורות ביותר – טומאת מת וטומאת מצורע – יש צורך בהזאה מיוחדת על מנת להיטהר.
- טהרת טמא מת - אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר פרה אדומה (אפר מפרה אדומה שנשחטה בהר הזיתים מול מקום המקדש, ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להתיז ("להזות") פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השנייה הוא טובל, ונטהר בערב או שאפשר לטבול במקווה ולהיטהר מטומאת מת[14].
- טהרת מצורע - הליך היטהרות מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים[15]: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין: ביום שבו הכהן קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי דרור וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ ארז וענף מצמח האזוב, בתוספת צמר צבוע בתולעת שני. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר[16].
השלמת הטהרה בהקרבת קרבנות
לארבעה סוגי טומאות קבעה התורה שעליהם להביא קורבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא מחוסר כיפורים[17]:
- זב וזבה - מביאים את קורבנם ביום השמיני מאז שהתרפאו (לאחר "שבעה נקיים" וטבילה במקווה), והוא מורכב משני עופות, אחד לחטאת והשני לעולה.
- יולדת - מביאה את קורבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.
- מצורע - מביא קרבנות למחרת טבילתו השנייה: אשם חטאת ועולה (שני כבשים זכרים לאשם ועולה, וכבשה נקבה לחטאת. אם המצורע עני, הוא יכול להחליף את החטאת והעולה בעופות), בתוספת לוג (כרבע ליטר בערך) שמן. המצורע עומד בשער המקדש, והכהנים מורחים על חלקים מגופו (תנוך האוזן, בהונות היד והרגל) מדם האשם ומן השמן.
הערות שוליים
- ^ ספרא שמיני פרשתא ז, יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ב עמוד א', ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ד עמוד ב' ד"ה והא לית.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ל"ב-ל"ג. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
- ^ בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו - משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ג'. להסברת הדבר ראו רש"י לתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ד עמוד ב' ד"ה מי החג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ח עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ג, סעיף י"א
- ^ ראו "שערי היכל" על מסכת יומא (בהוצאת מכון המקדש) עמ' תיד הערה 6.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ב
- ^ 8.0 8.1 תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף צ' עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ג'
- ^ משנה, מסכת פרה, פרק ח', משנה ז'
- ^ במצורע אין צורך ב"שבעה נקיים" אך גם הוא ממתין שבעה ימים בין טהרתו בדם הציפור לבין הבאת קרבנותיו (שם פסוק ח).
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוקים ד'-ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כ"ט עמוד ב'
- ^ על אף שיש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהיעדר בית מקדש, אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א, ומשנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד'-ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ה'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה א', משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ב'
- ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
