הטרגדיה של 9 באפריל
הטרגדיה של 9 באפריל או יום ראשון העקוב מדם 1989 מתייחסת להפגנות אנטי-סובייטיות בטביליסי, בירת גאורגיה, שפוזרו בכוח על ידי הצבא האדום, ונהרגו בהן 20 בני אדם ומאות נוספים נפצעו. התאריך 9 באפריל הוא כיום יום זיכרון רשמי של גאורגיה ונקרא יום האיחוד הלאומי (גאורגית: "ეროვნული ერთიანობის დღე", אֶרוֹבנוּלי אֶרתיאנוֹבּיס דרֶ'ה).
מבוא
בשנת 1988 התגברה התנועה האנטי-סובייטית ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. מספר שביתות ופגישות אורגנו בטביליסי על ידי ארגונים פוליטיים אנטי-סובייטים. הסכסוך בין הממשלה הסובייטית והלאומנים הגאורגים העמיק לאחר מה שנקרא אספת ליחני שהתקיימה ב-18 במרץ 1989. באספה הביעו אלפים אחדים של אבחזים את רצונם לפרוש מגאורגיה ולהשיב על כנו את מעמדה העצמאי כפי שהיה בתקופת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אבחזיה (1922–1931) קרי רפובליקה עצמאית במסגרת קונפדרטיבית. בתגובה, ארגנו הקבוצות האנטי-סובייטיות סדרת מפגשים לא מורשים ברחבי המדינה בטענה כי הממשלה הסובייטית משתמשות בבדלנים אבחזים כדי שיעמדו כנגד התנועה המצדדת בעצמאות גאורגיה.
המחאה הגיעה לשיאה ב-4 באפריל 1989 כאשר עשרות אלפי גאורגים התקבצו לפני בית הממשל בשדרות רוסתוולי שבטביליסי. המחאה הונהגה על ידי ועדת העצמאות (מרב קוסטבה, זוויאד גמסחורדיה, גיאורגי צ'נטוריה, איראקלי בתיאשווילי, איראקלי צרתלי ואחרים), שארגנו הפגנות שקטות ושביתת רעב, בדרישה להעניש את הבדלנים האבחזים ולהחזיר את עצמאות גאורגיה. השלטונות הסובייטים המקומיים איבדו שליטה על המצב בבירה ולא יכלו לעצור את המחאה.
ההפגנות
על פי החוקים שהיו נקוטים באותה תקופה, ההפגנה הייתה בלתי-חוקית ונחשבה לפגיעה בשלטון. לכן, נדרש הצבא לפזר את הפרות הסדר באופן מיידי.
בערב 8 באפריל 1989 ציווה קולונל-גנרל איגור רודיאונוב, מפקד המחוז הצבאי של עבר הקווקז, על חייליו להתחיל לזוז. רגע לפני ההתקפה של הכוחות הסובייטים, פנה הפטריארך של כל גאורגיה, איליה השני, למפגינים וביקש מהם לפנות את שדרות רוסתוולי וסביבת מבנה הממשל כיוון שהטנקים הסובייטים שהגיעו במהלך היום מהווים סכנה לחייהם. המפגינים סירבו להתפזר על אף דברי הפטריארך. יחידות של המשטרה הגאורגית המקומית (мили́ция, מיליציה), פורקו מנישקם לפני המבצע.
ב-9 באפריל, בשעה 3:45 לפנות בוקר, הקיפו את אזור ההפגנות, טנקים וחיילים סובייטים, תחת הנהגת גנרל אלכסנדר לבד. החיילים הסובייטים נצטוו לפזר את המפגינים ולנקות את הרחוב מהמפגינים בכל דרך שתידרש[1].
הפלוגה הסובייטית, חמושה באלות ואתי מתכת קטנים, התקדמה לעבר המפגינים כשהם מכתרים אותם מכל עבר כשהם מותירים פתח צר בלבד לנסיגה. במהלך התקדמותם החלו החיילים לתקוף את המפגינים עם אתי המתכת הצבאיים וגרמו לפציעות קלות עד קשות[1]. אחת מקורבנות ההתקפה הייתה נערה בת 16 שניסתה להימלט מהחיילים המתקרבים אבל נתפסה והוכתה למוות למרגלות מבנה הממשל ממכות בראש ובבית החזה. היא נגררה מחוץ לאזור בידי אמה, שהייתה פצועה אף היא. ההתקפה הספציפית הזו תועדה בווידאו ממרפסת בבניין הממוקם בצידה האחר של השדרה. הקלטת נוצלה לצורך חקירת האירוע לאחר מכן. התקפה דומה של החיילים הסובייטים הביאה, על פי אישור של החקירה, למותן של 19 נשים[1]. דווח גם כי נעשה שימוש בגז רעיל כנגד המפגינים שגרמו להקאות, בעיות נשימה ושיתוק זמני של מערכת העצבים[2].
עשרים איש, מרביתם נערות ונשים, נהרגו בהרעלת הגז, מעל ל-4,000 איש נפצעו. הפצועים, יחד עם כל המפגינים, ספגו מכות אלימות והכאה מהאתים שבידי השוטרים[3]. השוטרים, שלא היו חמושים, ניסו לפנות את קבוצת המפגינים אחוזת הבהלה, אולם, קלטת וידאו שצילמו עיתונאים אופוזיציוניים בחשאי, מעידה כי החיילים לא אפשרו לרופאים ולכוחות החירום לעזור לפצועים. התמונות מראות כי גם האמבולנסים הותקפו בידי החיילים[4]. תמונת איש צעיר המכה את הטנק במקל הפכה לסמל לתנועה הגאורגית האנטי-סובייטית[5].
ב-10 באפריל פרסמה ההנהגה הסובייטית הצהרה המאשימה את מפירי הסדר בתסיסה ובסכנה לביטחונה של הרפובליקה. ביום למחרת הראתה הטלוויזיה הגאורגית את גופותיהן של 19 הנשים שנהרגו באלימות, כשהיא מציגה את הברוטליות יוצאת הדופן שבה נקטו החיילים הסובייטים. את פניהן של הקורבנות קשה היה לזהות. ההנהגה הסובייטית האשימה כמו כן את המפגינים בהרג הקורבנות בכך שבמנוסתם רמסו אחד את השני בניסיונם לברוח מהחיילים הרוסים[5].
אולם, חקירת הוועדה הפרלמנטרית לאירועי 9 באפריל 1989 שהחלה על ידי אנטולי סובצ'ק, חבר קונגרס נציגי העם[6], הובילה למסקנות אחרות. הוועדה גינתה את הצבא שגרם למוות בניסיונו לפזר את המפגינים. הדוח שהנפיקה הוועדה הפך את האפשרות לשימוש באלימות דומה במקרים של אי שקט אזרחי בברית המועצות לקשה יותר. הדוח של סובצ'ק הציג רשומות מפורטות של האלימות שננקטה כלפי המפגינים והמליץ על העמדה מלאה לדין של אנשי הצבא שהיו אחראים לאירועים[2].
אחרית דבר
ב-10 באפריל, כמחאה על נקיטת הצעדים, פתחו תושבי טביליסי ויתר גאורגיה בשביתה והוכרזו 40 ימי אבל. אזרחי גאורגיה הביאו כמויות גדולות של זרי פרחים למקום בו התרחשו האירועים, והוכרז על מצב חירום במדינה, אולם למרות זאת המשיכו ההפגנות.
ממשלת גאורגיה הסובייטית התפטרה כתוצאה מהאירוע. מוסקבה טענה כי המפגינים בהפגנה הבלתי חוקית היו הראשונים שתקפו את החיילים והחיילים נאלצו להתגונן מפניהם. בקונגרס הסובייטים הראשון[6] (במאי-יוני 1989) ניער מיכאיל גורבצ'וב חוצנו מכל אחריות, והפנה את כל ההאשמה כלפי הצבא. החשיפה במדיה הסובייטית הליברלית, כמו גם ממצאי ועדת החקירה בראשות איש ה"פרו-פרסטרויקה", אנטוליי סובצ'ק, שדווחו בדצמבר של אותה שנה, גרמו למבוכה בקרב הסובייטים שדגלו בקו הנוקשה והנהגת הצבא שהייתה מעורבת באירוע.
מורשת
הטרגדיה של 9 באפריל הפכה את האופוזיציה הגאורגית לרדיקלית יותר כלפי השלטון הסובייטי. מספר חודשים לאחר מכן, ב-17 - 18 בנובמבר 1989, התקיים מושב של המועצה העליונה של גאורגיה הסובייטית, שגינתה באופן רשמי את הכיבוש והסיפוח של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על ידי ברית המועצות בשנת 1921.
ב-31 במרץ 1991 הצביעו הגאורגים במשאל עם באופן גורף לטובת עצמאותה של גאורגיה והתנתקותה מברית המועצות. ב-9 באפריל של אותה שנה חל יום הזיכרון השני לאירועי הטרגדיה והמועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה הכריזה על עצמאותה של גאורגיה.
ב-23 בנובמבר 2004, הוצבה מצבת זיכרון לקורבנות הטרגדיה במקום האירוע בשדרות רוסתוולי.
קישורים חיצוניים
- החלטות האספה הבלטית לאירועי 9 באפריל 1989 בגאורגיה, טאלין, 14 במאי 1989, (באנגלית)
- אלכסיי זברב, סכסוכים אתניים בקווקז 1988-1994: הטרגדיה של 9 באפריל והשאלה האבחזית, (באנגלית)
- בנימין פינקוס (1999), סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1985-1991, מסת"ב 965-342-737-7, עמ' 31-32
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 נדיה דיוק ואדריאן קרטניסקי (1993), עליית אומות חדשות: נפילת הסובייטים והאתגר של עצמאות, מסת"ב 0-471-58263-8, (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 מרק בייסינגר (1998), "אלימות לאומנית והמדינה: סמכות פוליטית ורפרטואר פולמוסי בברית המועצות לשעבר" ("Nationalist Violence and the State: Political Authority and Contentious Repertoires in the Former USSR"), כרך 30, מספר 4, עמ' 26-27, (באנגלית)
- ^ רוג'ר רוסן וג'פרי ג'אי (1999), גאורגיה: המדינה הנפלאה של הקווקז, עמ' 89, מסת"ב 962-217-502-3, (באנגלית)
- ^ מתיאס פלקמנס (2006), להגן על הגבול: זהות, דת וחדשנות ברפובליקה של גאורגיה, עמ' 127-139, מסת"ב 0-8014-4440-3, (באנגלית)
- ^ 5.0 5.1 פטר נסמית' (2001), גאורגיה: בהרי הפיוט, עמ, 18, מסת"ב 0700713956, (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 קונגרס הסובייטים (Съезд народных депутатов) או קונגרס נציגי העם - הגוף השלטוני העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה והפדרציה הרוסית בין השנים 1917-1936 ובין השנים 1989-1991.
| היסטוריה של גאורגיה | ||
|---|---|---|
| פרהיסטוריה (אנ') | תרבות שוּלבַּרִי-שוֹמוּ (אנ') • תרבות קוּרָה-אַרַאכּס (אנ') • תרבות תרִיאַלֵתִית (אנ') • תרבות קוֹלֵכִית (אנ') • דִיאַוֹחִי (אנ') |  |
| העת העתיקה | קולכיס • איבריה • גאורגיה בעידן הרומי (אנ') • מסע פומפאי לגאורגיה (אנ') • אגריסי • איבריה הסאסאנית (אנ') • ניצורה של איבריה (אנ') | |
| ימי הביניים | המלחמות האיבריות (אנ') • המלחמות הלאזיות (אנ') • נסיכות איבריה (אנ') • השלטון הערבי בגאורגיה (אנ') • אמירות טביליסי • שושלת בגרטיוני • איבריה הבגרטידית • ממלכת אבחזיה • ממלכת קאחתי-הרתי • ממלכת הרתי • התמה של איבריה • ממלכת גאורגיה המאוחדת • תור הזהב של גאורגיה(אנ') • ארמניה בממלכת גאורגיה (אנ') • שירוואן הגאורגית (אנ') • המלחמות הביזנטי-גאורגיות • המלחמות הסלג'וק-גאורגיות (אנ') • הפלישה המונגולית • הפלישה הטימורית • הפלישה הטורקמנית (אנ') | |
| העת החדשה המוקדמת | ממלכת כארתלי • ממלכת קאחתי • ממלכת אימרתי • נסיכות גוריה • סוואנתי • אבחזיה • סאמצחה (אנ') • סמגרלו (אנ') • גאורגיה הספווית (אנ') • ממלכת כארתלי-קאחתי | |
| העת החדשה | גאורגיה באימפריה הרוסית (אנ') • הרפובליקה של עבר הקווקז • הרפובליקה הדמוקרטית הראשונה • הפלישה הסובייטית לגאורגיה • גאורגיה הסובייטית • מלחמת גאורגיה–רוסיה | |
32114043הטרגדיה של 9 באפריל