הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ

הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ
Hedvig Elisabet Charlotta av Holstein-Gottorp
לידה	22 במרץ 1759; אויטין, בישופות ליבק
פטירה	20 ביוני 1818 (בגיל 59); סטוקהולם, שוודיה
שם מלא	הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ
מדינה	שוודיה
בן זוג	קרל השלושה עשר, מלך שוודיה
שושלת בית הולשטיין-גוטרופ
תואר	מלכת שוודיה
אב	פרידריך אוגוסט הראשון, דוכס אולדנבורג
אם	אולריקה פרדריקה וילהלמינה, נסיכת הסן-קאסל

הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ (בשוודית: Hedvig Elisabet Charlotta av Holstein-Gottorp; 22 במרץ 1759 - 20 ביוני 1818) הייתה בתו של פרידריך אוגוסט הראשון, דוכס אולדנבורג ואשתו של קרל השלושה עשר, מלך שוודיה.

ביוגרפיה

נישואים

הדוויג נולדה באויטין ב-22 במרץ 1759. אביה היה פרידריך אוגוסט הראשון, דוכס אולדנבורג ואמה הייתה אולריקה פרדריקה וילהלמינה, נסיכת הסן-קאסל. אחיה הגדול היה וילהלם, דוכס אולדנבורג. ב-1770 היא פגשה לראשונה את קרל, דוכס סאדרמנלנד אשר העיר שהיא יפה. ב-1772 הוצעו להדוויג נישואים ביוזמת אחיו גוסטב השלישי, מלך שוודיה. המשא ומתן נמשך עד 21 ביוני 1714 עת נישאו קרל והדוויג בוויסמר. הנישואים התקבלו בשמחה רבה בשוודיה, כיוון שלאחר תשע שנות נישואים, המלך כלל לא ניסה להוליד ילדים עם אשתו, וקיווה שאחיו יהיה זה שיביא יורש עבורו. בינואר 1775 היו סימנים לכך שהדוויג בהריון, והשמחה בשוודיה התגברה. תפילות נערכו בכנסיות כדי שהוולד יהיה בן זכר, אולם עד מהרה התברר שהחדשות על ההריון מזויפות. פרשייה זו גרמה למלך להחליט שעליו להוליד יורש בעצמו. רק ב-1778 נולד בנו גוסטב אדולף.

תקופת גוסטב השלישי

הדוויג נודעה כאשה סוערת ועליזה, ובכך היוותה ניגוד חריף למלכה סופיה מגדלנה, נסיכת דנמרק שהייתה אשה שקטה וביישנית. הדוויג הפכה עד מהרה למרכז החצר המלכותית. היא נודעה גם ביופייה ובלשונה השנונה. היא הייתה מיודדת עם גיסתה סופיה אלברטינה, ונטען כנגדן כי שתיהן הסיחו את דעתו של המלך מענייני המדינה לטובת רדיפת התענוגות. היא הייתה חברה בבונים החופשיים. יחסיה עם בעלה היו קרירים בדרך כלל. הם חיו בנפרד. קרל היה ידוע בשל "ההרמון" של נשיו, שהידועות מבניהן היו אוגוסטה פון פרזן, שרלוט אקרמן, מריאנה קוסקול ושרלוט סלוטסברג. זו האחרונה הייתה ידועה בהשפעה הפוליטית החזקה שלה עליו. המצב היה נוח מאוד עבור הדוויג, כיוון שאז היא יכלה לעשות כרצונה. ביומנה היא מביעה תסכול מהתקופות בהן לבעלה לא היו פילגשים וכל תשומת לבו הייתה ממוקדת בה. היא עצמה היתה בקשר ארוך הרוזן קרל פייפר ועם אקסל פון פרזן. פרזן עזב את הדוויג כאשר נסע לצרפת למארי אנטואנט. לאחר חזרתו לשוודיה עם מותה של מארי אנטואנט במהלך המהפכה הצרפתית, רצתה הדוויג לחדש את הקשר אתו, אולם הוא סרב. היה לה קשר גם עם אחיו של פרזן, פביאן. עם בתו של פרזן, סופיה פייפר, הייתה לה ידידות רבת שנים. באותה תקופה החלה הדוויג לכתוב יומן, וערכה אותו בצורת מכתבים אל סופיה. אף שמכתבים אלו מעולם לא נשלחו.

ב-1792 הרתה הדוויג בפעם הראשונה, אולם הפילה את העובר. ב-1797 הרתה הדוויג בשנית וילדה בת מתה. בשנה שלאחר מכן היא ילדה בן אשר חי רק ששה ימים. לאחר מכן קבעו הרופאים כי היא אינה מסוגלת ללדת עוד ילדים. ב-1782 היא שימשה כמתווכת בסכסוך בין המלך לאמו לואיזה אולריקה, נסיכת פרוסיה. על ערש דווי הצליחה הדוויג להפגיש ביניהם ולגרום לפיוס. במהלך המלחמה הרוסית-שוודית (1788–1790), נכנסה הדוויג לפוליטיקה. בעלת בריתה של שוודיה צרפת, לא הייתה מרוצה מהמלחמה, והמלך הטיל על הדוויג לתווך בינו לבין שגריר צרפת. תודות לידידותה עם בתו של השגריר קמיל דו בואה דה לה מוט, היא טיפלה במכתבים בין המלך לשגריר, ארגנה מפגשים חשאיים ביניהם, ושימשה להם כעדה. מאוחר יותר היא גילתה שהמלך מנסה להשתמש בה כדי להוציא את השגריר משיווי משקלו במהלך המשא ומתן. הדבר גרם לקרע ביניהם. מאוחר יותר השחיר אדולף פרדריק מונק את שמה בעיני המלך כאשר טען שהיא סיפרה סודות צבאיים לבתו של השגריר.

הקרע הסופי עם המלך התרחש בשנת 1789, כאשר הוא ניסה להעביר את חוק האחדות והביטחון אשר היה אמור להגדיל את כח המלך ולהחליש את האצולה. נשות האצולה בהנהגת ג'יאנה פון לנטינגסהאוזן הפגינו כנגד החוק על ידי כך שסירבו להשתתף בחיים החברתיים של משפחת המלוכה. הדוויג, כמו גם גיסתה סופיה אלברטינה, התנגדו לחוק והשתתפו במחאה. בתגובה גרש המלך את לנטינגסהאוזן מחצר המלוכה, וניתק כל מגע עם אחותו וגיסתו. חרף זאת, הדוויג המשיכה להיות מעורבת בפוליטיקה, וכינסה סביבה מעגל קטן של יועצים ופוליטיקאים. עקב התנגדותה לחוק האחדות והביטחון, היא הפכה לגורם המוביל באופוזיציה. בסתיו 1789 היא החליטה להדיח את המלך ולהושיב על כס המלכות את בעלה במקומו. היא הסתמכה על החוקה השוודית משנת 1772, שאותה היא ראתה כאמצעי טוב עבור האצולה הנאורה. היא שיתפה פעולה עם אחיהם הצעיר של גוסטב וקרל, הנסיך פרדריק אדולף, דוכס אסטרייטלנד ועם הברון גוסטב אדולף רויטרהולם. על פי התוכנית קרל היה אמור להניף את נס המרד ולהתנגד לחוק האחדות הביטחון. אולם כאשר הגיע השעה לפעול, סירב קרל לשתף פעולה וההפיכה המתוכננת לא יצאה לפועל.

תקופת גוסטב הרביעי

לאחר רצח גוסטב השלישי ב-1792, כיהן קרל כעוצר למלך שוודיה עד 1796 בשמו של אחיינו, גוסטב הרביעי אדולף, שהיה קטין כאשר אביו נורה בבניין האופרה המלכותית השוודית. גוסטב השלישי כבר הביע את רצונו שאחיו יהיה העוצר וכאשר הוא גסס, הוא שינה את צוואתו ובעוד שהוא השאיר את קרל כעוצר, הוא התנה שהוא לא יהיה שליט אבסולוטי, אלא כפוף לממשלה שחבריה היו מתומכיו של גוסטב השלישי. לאחר מותו של אחיו, ערער קרל על הצוואה ונתנה לו סמכות בלתי מוגבלת כעוצר יחיד.

עם הגיעו של גוסטב הרביעי אדולף לגיל בגרות בנובמבר 1796, הסתיימה תקופת העוצרות של קרל. יחסיהם של קרל והדוויג עם אחיינם היו לבביים, אם כי מעולם לא קרובים. ב-1803, גרמה פרשת בוהמן לעימות בין גוסטב הרביעי לבין קרל והדוויג. קרל והדוויג התעניינו שניהם בתורת הנסתר ובעל-טבעי. ההיכרות בין בני הזוג לבין המיסטיקן קרל אדולף בוהמן (Boheman) החלה ביוזמתו של הרוזן מגנוס סטבוק כבר ב-1793 והייתה לו השפעה חזקה עליהם באמצעות ההבטחות שנתן להם לחשוף בפניהם סודות מדעיים של תורת הנסתר. בוהמן הכניס אותם לאגודת הסתרים, "הוורד הצהוב" ב-1801. בוהמן נעצר על רקע ניסינו לצרף לאגודה את המלך, שהאשים אותו במהפכנות והגלה אותו. קרל והדוויג נחקרו באופן בלתי רשמי על ידי המלך והדוויג נחקרה גם בנוכחות חברי המועצה המלכותית. ב-29 במרץ 1809 הודח גוסטב הרביעי אדולף, וקרל נקרא למלא את מקומו. הן הוא והן הדוויג לא התלהבו מהרעיון. הדוויג הצהירה במפורש "אני לא רוצה להיות מלכה". אולם עד מהרה התברר כי המועמד השני למלוכה, גוסטב, נסיך ואסה אינו פופולרי במיוחד, הסכימו הזוג לקבל עליהם את התפקיד. הדוויג הצהירה בפני בעלה שהיא תהיה יועצתו ואשת סודו, אולם תתרחק מענייני המדינה. הכתרתה כמלכת שוודיה התקיימה ב-29 ביוני 1809.

מלכת שוודיה

חרף דבריה, נותרה הדוויג דמות משפיעה בפוליטיקה השוודית. היא אף הקימה מעין מועדון שנקרא "השולחן הירוק", אשר בו היא ונשות סודה שוחחו על פוליטיקה תוך כדי תפירה. היא חשה אהדה כלפי משפחת המלך המודח, ובמיוחד ביחס למלכה פרדריקה מבאדן, ותודות למאמציה, הורשה המלך הגולה להתאחד עם אשתו וילדיו אשר הוחזקו בתחילה במעצר נפרד. מכיוון שלקרל והדוויג לא היו ילדים, החלו בשוודיה חיפושים קדחתניים אחר מלך חדש. הועלו ארבעה מועמדים: גוסטב, נסיך ואסה - בנו של המלך המודח, גאורג, דוכס אולדנבורג, המרשל הצרפתי ז'אן בטיסט ברנדוט והנסיך הדני קרל אוגוסט אוגוסטנבורג. קרל לא התערב בנושא, אולם הדוויג הייתה תומכת פעילה ב"מפלגה הגוסטבית" שרצתה להכתיר את הנסיך גוסטב. טענתה הייתה כי בכל אחד מהמקרים האחרים טמונה האפשרות ששוודיה תסופח לממלכה זרה: הדוכס גאורג היה חתנו של פאבל הראשון, קיסר רוסיה ובעל מנטליות רוסית מובהקת. ברנדוט היה מצביא צרפתי נאמן לנפוליאון בונפרטה, וקרל אוגוסט היה בן למשפחת המלוכה הדנית. היא הצהירה "אני מאוד שמחה להיות שוודית ולא הייתי רוצה להיות צרפתית, רוסית או דנית". אולם מועמדותו של גוסטב נפסלה מחש שמא הוא ינסה לנקום את נקמת אביו בקושרים. לפיכך נבחר אוגוסטנבורג לתפקיד יורש העצר.

הדוויג ראתה באוגוסטנבורג טוב לב, אבל גס. אוגוסטנבורג היה אמור מתוקף תפקידיו לנהל את המועצה המלכותית, אולם עוד לפני בואו לשוודיה הוא לקה בשבץ מוחי ולא היה מסוגל לעשות זאת. לפיכך, הדוויג ניהלה את המועצה במקומו. המפלגה הגוסטבית, אשר הבחינה בחולשת העוצר, הציעה להדוויג לבצע הפיכה, לסלק את אוגוסטנבורג, למנות את עצמה כעוצרת במקומו ולאמץ את גוסטב כבנה. המפלגות האחרות, אשר כולן היו שותפות בדעה כי אסור שגוסטב ימלוך, חששו שהמלכה תיענה להצעה. גאורג אדלרספאר, מהקצינים שהדיחו את גוסטב הרביעי ומראשי "המפלגה הברנדוטית" (שרצתה להכתיר את ברנדוט), פגש את המלכה בחדר השינה שלה, וקיבל ממנה הבטחה שהיא איננה תאבת כוח ואינה מתכוונת לבצע הפיכה. אוגוסטנבורג עצמו ריצה את הגוסטבים כאשר הציע למנות את גוסטב כיורשו, הצעה שלא יצאה לפועל.

אוגוסטנבורג היה אהוד מאוד באופן כללי על הציבור וחצר המלוכה, אולם ב-1810, חודשים ספורים לאחר שהגיע לשוודיה, הוא נפטר בפתאומיות. בקרב הציבור התרוצצה שמועה כי הוא נרצח בידי הגוסטבים, וכי גם המלכה מעורבת בהתנקשות. ההמונים חיפשו את אקסל פון פרזן הצעיר ואת אחותו סופיה פייפר (אשר הייתה אשת סודה של הדוויג) אשר על פי השמועות עמדו בראש הרצח. במשך זמן מה נאלצה המלכה להסתתר יחד עם סופיה, ואף הביעה דעה כי היא עומדת לסיים את חייה כמו מארי אנטואנט. בסופו של דבר התפרסם כי אוגוסטנבורג מת מוות טבעי, והמהומות נרגעו. כעת נאלצו לבחור יורש חדש. הבחירות נערכו בעיר ארברו. האמונה שרווחה הייתה שהמלכה תופיע במקום ותתערב, ולפיכך, הוחלט להגביל לזמן מה את תנועותיה לארמון סטרומסהולם.

למרבה ההפתעה, מי שנבחר היה ברנדוט, אשר בשל מוצאו הנחות ולאומיותו הצרפתית נחשב לבעל סיכויים נמוכים ביותר. נציג נשלח בחיפזון מארברו כדי להודיע על כך למלכה שתעביר את הידיעה למלך. הנציג אמר למלכה שהוא מבין את אכזבתה כיוון שברנדוט הוא פשוט עם, אולם ביקש ממנה להעמיד פנים שהיא שמחה עם הבחירה כיוון שדעתה חשובה מאוד למלך, ומצבו הבריאותי עלול להתדרדר אם הוא ידע שהיא אינה מרוצה. הדוויג השיבה כי מוצאו של המלך לעתיד אינו מעניין אותה כל עוד הוא יהיה מלך טוב ומוכשר שיביא יציבות לשוודיה. היא הצהירה ש"הוא ימצא בי חברה נאמנה". ברנדוט עשה עליה רושם טוב מהפגישה הראשונה, ושיתוף הפעולה ביניהם היה מעולה.

אשתו של ברנדוט, דזירה קלארי (אשר בשוודיה כונתה "דזידריה"), עשתה עליה רושם פחות טוב. ביומנה, מתארת אותה הדוויג כטובת לב, נדיבה ונעימה, אך לא בוגרת מספיק ו"ילדה מפונקת". היא מתחה ביקורת על כך שדזירה אינה מסוגלת להתמודד עם שום אחריות או משימה של ייצוג, ועל כך שהיא "צרפתייה בכל סנטימטר" ולפיכך מתלוננת על כל דבר שאינו צרפתי מספיק. הדוויג רצתה להישאר במרכז תשומת הלב של החצר המלכותית, ולפיכך הסיתה את המלך נגד דזירה, אשר עזבה את שוודיה וחזרה לגור בפריז. גם יחסיה עם ברנדוט לווו לא אחת בהתחככויות בשל העובדה שברנדוט התאמץ לסלק כל זכר למשפחה המלכותית הישנה והדוויג נודעה בהשקפותיה הגוסטביות. אויביה הפוליטיים הסיתו את ברנדוט נגדה, והיא נאלצה להפסיק את התכתבותה עם המלכה הגולה פרדריקה כדי להסיר חשד. היא תמכה בתוכניתו של ברנדוט לכיבוש שוודיה, וב-1814 הוכתרה כמלכת נורווגיה בנוסף לתארה כמלכת שוודיה. בשנים 1816-1817 ניסה הברון אולוף רודולף צדרסטרום להאשים אותה בניסיון להרעיל את ברנדוט ואת בנו אוסקר. חרף העובדה שהיא הצליחה להוכיח את חפותה, הרי שהפרשה גרמה להרעת יחסיה עם ברנדוט, אך הידקה את קשריה עם אוסקר שתמך בה במהלך הפרשה.

ב-5 בפברואר 1818 מת בן זוגה מלך שוודיה. הדוויג ניבאה שהיא לא תוכל לשרוד לאורך זמן בלעדיו. ברנדוט הוכתר כ"קרל הארבעה עשר, מלך שוודיה". ידוע כי פרץ סכסוך גדול בין הדוויג למלך החדש, אולם טיבו לא ברור. ב-20 ביוני 1818 לאחר ארוחת ערב פרטית עם המלך היא עלתה לחדרה לכתוב ביומנה, ולפתע התעלפה ומתה. היא הייתה בת 59 במותה ונקברה בכנסיית רידהולם.

יומנה

המלכה הדוויג ניהלה, כאמור, יומן אשר אותו ערכה בתחילה בצורת מכתבים בינה בין חברתה הטובה סופיה פייפר. במרץ 1798 הפסיקה הדוויג לכתוב את היומן בצורת מכתבים ועברה לאוטוביוגרפיה רגילה. היומן הוא מקור היסטורי חשוב המתאר בפרוטרוט את חצר המלכות השוודית בין אוגוסט 1775 לאוקטובר 1817. בצוואתה ביקשה הדוויג שהיומן יתפרסם חמישים שנה לאחר מותה. מכיוון שהיומן נכתב במקור בצרפתית, הוא תורגם לשפה השוודית ופורסם בתשעה חלקים בין השנים 1902 ו-1942. שלושת החלקים הראשונים תורגמו על ידי קרל קרלסון בונדה, החלקים הנותרים של ססיליה אף קלרקר. עד כה היומן לא תורגם לשפות נוספות.