הגירת יהודים לרומניה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים
בשנים הראשונות של שנות העשרים של המאה העשרים יצא מרוסיה ומאוקראינה גל של מאות אלפי מהגרים, מרביתם יהודים, שפניהם לארצות המערב. בשלב ראשון עברו המהגרים את הגבול למדינות השכנות ממערב, פינלנד, ליטא, לטביה, אסטוניה, פולין ורומניה. למעלה מ-100,000 מתוכם הגיעו לרומניה, כמחציתם או יותר היו יהודים. בדצמבר 1921 החליט לנין, מי שעמד בראש ברית המועצות, לשלול את אזרחותם של כל מי שעזבו את גבולות רוסיה במהלך המלחמה[1] והפך בכך כ-800,000 אנשים לחסרי אזרחות.
רקע
הסיבות להגירה
מ-1917 התחוללה בשטחי רוסיה ואוקראינה מלחמת אזרחים בה היו מעורבים צדדים רבים. בשנים 1920 ו-1921 רוסיה ואוקראינה נפגעו מבצורת, שתוצאותיה הוחמרו על ידי הצדדים הלוחמים, שבזזו את המזון ובעלי החיים מידי האיכרים. הרעב ברוסיה הסובייטית (1921–1922) החמיר ודווחו תופעות של קניבליזם.
בנוסף לסיבות, שהשפיעו על כלל האוכלוסייה, ליהודי רוסיה ואוקראינה היו סיבות נוספות, הפרעות שנערכו בהם על ידי חלק מהצדדים הלוחמים. לדוגמה: בעיר האוקראינית פרוסקירב, במסגרת מה שמכונה פרעות פטליורה, ב-15 בפברואר 1919, הקוזאקים ששלטו בעיר רצחו כ-1,500 יהודים כולל ילדים, זקנים ונשים. נשים ונערות רבות עונו לפני שנרצחו[2]. בנוסף להרוגים הרבים אלפי יהודים נוספים, הוכו, עונו ונשדדו[3].
ב-1921 אבדה התבואה בגלל הבצורת וב-1922 אבדה לפחות מחצית התבואה בגלל המוני אדם רעבים, שפשטו על השדות וקטפו אותה לפני שהבשילה ואכלו אותה[4].
על פי האמנציפציה של 3 במרץ 1861 חולקה קרקע לאיכרים האוקראינים ובעלי הקרקע לא היו מוכנים להיפרד ממנה ולהגר. לעומת האיכרים האוקראינים על היהודים הוטלו מגבלות תחום המושב ואיסורים למגורים מחוץ לערים, לכן למרביתם לא הייתה קרקע לשמור עליה.
צמצום ההגירה לארץ ישראל
אחרי מלחמת העולם הראשונה וההשתלטות הבריטית על ארץ ישראל הוקם בה משטר צבאי שאפשר למעשה הגירה חופשית לארץ ישראל. ביטול הממשל הצבאי והתקנות, שחיבר הנציב העליון ונכנסו בתוקף ב-1 בספטמבר 1920, קבעו מכסה של כ-80,000 עולים יהודים בשנה. חיים ויצמן ונחום סוקולוב הובילו קו, שהעדיף עלייה סלקטיבית, ובעצה אחת עם השלטון הבריטי הורידו את המכסה לאלף עולים בשנה ומנעו בכך כניסה של עשרות אלפי פליטים יהודים מאוקראינה[5].
יחסי רומניה ורוסיה הסובייטית
המהפכות ברוסיה בשנת 1917 יצרו שעת כושר ללאומים השונים, שנכלאו באימפריה הרוסית, ובסרביה ניצלה זאת וב-2 בדצמבר 1917 הכריזה על עצמאותה וביום 6 בינואר 1918 הודיעה האספה הקרויה מועצת העם על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית המולדובנית של בסרביה.
כוחות סובייטים מצד אחד וצבא רומני מצד שני, נכנסו לתוך הטריטוריה של הרפובליקה החדשה, ברית המועצות, שרק קמה, הכריזה מלחמה על רומניה ועצרה את המשלחת הדיפלומטית הרומנית. ברית המועצות, שנכנסה לעידן של מלחמת האזרחים ברוסיה, לא הצליחה למנוע ממועצת העם להצביע ב-27 במרץ 1918 על איחוד עם רומניה, אך לא השלימה עם המעשה. רוסיה הכריזה מלחמה על רומניה ומנעה את החזרתם לרומניה של אוצרותיה, שנשלחו למשמר ברוסיה הצארית בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
הגבול החדש בין רומניה ובין רוסיה הסובייטית, שרוסיה לא הכירה בו, עבר לאורך נהר הדניסטר.
הגבול ומעברו
פליטים רבים מרוסיה ומאוקראינה חצו את הגבול לרומניה באזור המכונה ואדול-ראשקוב (Vadul-Rașcov), שם הדניסטר נוח יותר למעבר.
._(19724940009).jpg)
הגבול הארוך בין רומניה, שכללה את בסרביה, ובין רוסיה הסובייטית זימן לרוצים בכך מעברים אפשריים רבים, בהתאם לעונות השנה ותנאי מזג האוויר. הפליטים עברו את הנהר בשחייה, בסירות, בעזרת רפסודות מאולתרות וגם בהליכה, ברכיבה ובעגלות, בחורף כשהנהר קפא.
המעבר היה מסוכן, היו מי שטבעו בנהר והיו מי שקפאו למוות, אך הסכנה הגדולה מכל היו שומרי הגבול, שירו במי שמנסה לעבור וגבו חיים רבים וחלק מהעוברים נשאו פציעות מהירי. מהצד השני של הגבול, שומרי הגבול הרומנים היו עוינים וחשדניים, משום שסוכנים קומוניסטים הסתננו בין הפליטים לצורך מעבר הגבול.
על פי ידיעות, שהופיעו בג'ואיש כרוניקל ב-20 בינואר 1922 שומרי הגבול הרומנים נהגו בצורה ברברית בפליטים היהודים, שני קצינים הואשמו בעינוי יהודיות ורציחתן, משפחות יהודיות נעלמו בגבול ועוד.
מצב הפליטים
לפי הערכות חלקיות שונות מספר הפליטים, שיצאו מהאימפריה הרוסית לשעבר מגיע למיליון וחצי. הפליטים שעברו את הגבול לרומניה היו בני עמים ודתות שונים, אך הקבוצות האתניות העיקריות היו יהודים, רוסים, אוקראינים ורומנים. הקבוצה הגדולה ביותר, היהודים, היו במצב הפחות טוב להתמודד עם הרעב ועם הרדיפות. למי שעסק בחקלאות היו רזרבות של מזון, שגידל בעצמו וגם ניזונו טוב יותר לפני הרעב - לא כך היהודים. הפליטים היהודים היו מזי רעב, במצב גופני ירוד, חלקם חולים או פצועים ובמצב תברואתי גרוע. הם שאפו להמשיך את תנועתם מערבם, כשהמטרה המוצהרת של מרביתם הייתה "אמריקה".
ב-10 בספטמבר 1921 פרסמה הלשכה האוקראינית הסובייטית לענייני יהודים בעיתונות הפולנית הודעה על כך שמ-1 ביולי 1921 עברו מאוקראינה לפולין 200,000 יהודים ומאוקראינה לרומניה לפחות 50,000 יהודים.
הסיוע לפליטים
יהודי רומניה במחוזות הקרובות לגבול עם אוקראינה התארגנו בוועדים, שאספו והושיטו סיוע לפליטים היהודים, שהגיעו משם. הוועד באזור גאלאץ, בהנהגת אחד מעשירי גאלאץ, השען והתכשיטן מוריץ הלדר (Moritz Helder), שדיבר רומנית טובה וגרמנית כשפת אם, בהיותו יליד וינה, הגיש סיוע בעזרת כ-400,000 לאי, שקיבלו מיהודי שיקגו וסכומים נוספים, שנאספו בגאלאץ. הכסף שימש לרכישת תרופות, כלי עבודה ומבנה שנועד להיות בית יתומים.
בבראילה הוועד בהנהגת נכט (Nacht) חילק סיוע לעניים מתוך קרן של 48,000 לאי. ביאשי הוועד בראשותו של י. שטיינברג (I. Steinberg) חילק לאלמנות 200,000 לאי מתוך קרן של 273,000 לאי. בבוקובינה, ב-1920, חילק ועד הסיוע האמריקאי 11 קרונות עם בגדים ומזונות, 100,000 כתרים בסניף רדאוץ, 40,000 בויניצה, כמה מאות אלפי לאי לאלמנות וחצי מיליון לאי לעניים. ב-1921 חילקו 300,000 לאי בקמפולונג מולדובנסק[6]
יחס השלטון הרומני לפליטים
השלטון הרומני חשש מפני השימוש שעשו שלטונות רוסיה הסובייטית בתנועת הפליטים, כדי להעביר לרומניה סוכני חרש וטרוריסטים. לדוגמה, הטרוריסט היהודי רומני מקס גולדשטיין, ברח מהכלא הרומני, עבר את הגבול לרוסיה וחזר מאודסה עם הוראות והדרכה.
ב-30 בנובמבר 1920 הוצא ברומניה צו מספר 17388 של משרד ההגנה, שקבע לגבי קבלת פליטים מברית המועצות, כי יתקבלו רק אזרחים ונזקקים ולא יתקבלו אנשי צבא או נושאי משרות רמות[7].
הרומנים חששו מכך, שהפליטים יתיישבו בקרבת הגבול ותבעו מהם לנוע מערבה, מעבר לפרוט ואף מערבה יותר. הרב הראשי של בסרביה פנה אל השלטונות הרומניים בבקשה לתת לפליטים היהודים להישאר במקומם, כדי שתהיה להם כתובת קבועה לזמן מה, כתובת אליה ניתן יהיה להפנות מכתבים, תעודות וסיוע חומרי. מרבית הפליטים היהודים שאפו להגר לאמריקה או לארץ ישראל, אך לא היו בידיהם התעודות הדרושות והכסף הדרוש להוצאות הדרך, כתובת קבועה הייתה עשויה לאפשר התכתבות עם קרובי משפחה וידידים במדינות אחרות, פנייה וקבלת עזרה מארגוני סיוע לפליטים, בקשה וקבלת ויזה למדינות היעד או מדינות המעבר אל מדינות היעד.
על פי הוראות משרד המלחמה הרומני נפסקו מעצרי הפליטים היהודים (מרבית הפליטים נכנסו לרומניה בצורה לא חוקית) ושוחררו העצורים, שלא נמצאו נגדם חשדות נוספים לחציית הגבול הלא חוקית.
לקריאה נוספת
- Vadim Guzun, Indezirabilii, הוצאת Filos, 2013 (ברומנית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דרכון לכל פליט
- ^ "יום נגד פוגרומים" ביהודי רוסיה - כרזה בעיצוב לאונרד פינקהוף - אמשטרדם, 1919
- ^ סופר צרפתי על פרעות פטליורה, דואר היום, 14 באוגוסט 1927 (תיאור הזוועות).
- ^ Vadim Guzun, Rusia înfometată (ברומנית)
- ^ מפעל לאומי זה אי־אפשר להעמיד על חמלה והרחמים עמוד 439
- ^ Refugiaţii evrei, din Ucraina sovietică în Basarabia română (ברומנית)
- ^ Chestiunea refugiaţilor de peste Nistru: documente diplomatice şi ale serviciilor române de informaţii, 1919-1936 (ברומנית)
27629950הגירת יהודים לרומניה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים