הבחירות הפרלמנטריות בעיראק (2010)
| |||||||||||
| הבחירות הפרלמנטריות בעיראק | |||||||||||
| 7 במרץ 2010 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 62.4% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
.jpg)
| ||||||||||
| מועמד | איאד עלאווי | נורי אל-מאלכי | |||||||||
| מפלגה | אל-עיראקיה | מדינת החוק | |||||||||
| מספר הקולות | 2,849,612 | 2,792,083 | |||||||||
| מספר המושבים | 91 | 89 | |||||||||
| אחוזים | 24.7% | 24.2% | |||||||||
ב-7 במרץ 2010 נערכו בעיראק בחירות פרלמנטריות, לאחר עשור של אירועים קשים מאוד שעברה המדינה מאז שנת 2000. אחוז ההצבעה בבחירות היה גבוה ועמד על כ-62.4% ולאחר ספירת כלל קולות המצביעים אף גוש מפלגתי לא הצליח להשיג רוב מוחלט של מושבים בפרלמנט שיאפשר לו להקים ממשלה. הבחירות נערכו ברקע מתחים עדתיים מתמשכים ואלימות גוברת בעיראק, כאשר המדינה עדיין התמודדה עם תוצאות והשלכות הפלישה האמריקנית ב-2003, נפילת משטרו של סדאם חוסיין וממלחמת האזרחים שהתחוללה שנים לאחר מכן. על אף שרשימת "אל-עיראקיה" בראשות איאד עלאווי, שקיבלה את מספר המושבים הגדול ביותר (91), ביקשה להביא בשורה של על-עדתיוּת, את הממשלה הקימה לבסוף רשימת "מדינת החוק", שזכתה ב-89 מושבים ובראשותה עמד נורי אל-מאלכי, שהמשיך לכהונה שנייה. בעקבות כך, ניכרה במערכות הבחירות הבאות במדינה מגמה של אובדן אמון של אזרחי המדינה בהליך הבחירות לפרלמנט שהתבטאה בירידה הדרגתית בשיעורי ההשתתפות בבחירות ובהמשך העמקת השסע העדתי.
רקע
לקראת הבחירות, הועבר חוק שהגדיל את מספר המושבים. בפרלמנט העיראקי מ-275 ל-325, במטרה להשיג ייצוג יחסי טוב יותר לאוכלוסייה העיראקית.[1] בתהליך הבחירות נבחרו 325 חברי פרלמנט לכהונה של ארבע שנים, שתפקידם להכריע מי מי ימונו לכהונה כנשיא עיראק וכראש ממשלת עיראק. לצד שינוי טכני זה, התנהלו בחירות אלה על רקע התפתחויות ותהליכים דרמטיים שהתרחשו בעיראק באותה עת.
פלישת כוחות הקואליציה לעיראק בראשות ארצות הברית ב-20 במרץ 2003, הייתה גורם מרכזי למלחמת האזרחים בעיראק שפרצה חודשים ספורים לאחר מכן. בעוד כיבושה של עיראק, הנחלת התבוסה לצבא עיראק ולכידת סדאם חוסיין לקחו מספר שבועות, מלחמת האזרחים במדינה המשיכה שנים ארוכות לאחר מכן. עיראק חוותה הידרדרות מהירה: תחילה, גל טרור סוני שפרץ חודשים ספורים לאחר הפלישה ושהוביל להתקוממות שיעית נגדית ובהמשך להעמקת ההתערבות של כוחות הקואליציה הבינלאומית במדינה. מלחמת האזרחים הייתה בין היתר בין-עדתית (שיעה, סונה וכורדים) וכללה חטיפות אזרחים, פיגועי טרור, לחימות גרילה וגבתה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים עיראק לאורך השנים.[2] בנוסף, האירועים הובילו לעקירה נרחבת של אוכלוסיות. הצלב האדום העיראקי מעריך כי בשנת 2008 היו כ-2.3 מיליון עקורים. בנוסף, היו כ-2 מיליון פליטים עיראקיים שעזבו את המדינה.
בהיבט הפוליטי, לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 והדחת סדאם חוסיין, החלה מדיניות שמטרתה הייתה לתקן את העוול והפער בין הסונים לשיעים במדינה, בתהליך שנקרא דה-בעת'יפיקציה, שעיקרו היה תיקון העליונות הסונית שקידמה מפלגת הבעת' לאורך שנות שלטונה. אולם צעד זה הוביל לפגיעה חמורה בקהילה הסונית במדינה. הפגיעה באה לידי ביטוי בפקיעה בפועל מתוקף החוק של הון ונכסים חומריים שהיו בבעלותם של סונים ולכאורה הושגו בשל קרבה לבעת'. בנוסף, בעקבות העובדה שמפלגת הבעת' היא זו ששלטה במדינה והייתה סונית ביסודה, עצם עקירת שורשי מנגנון המפלגה, למעשה גרמה להפסקת המצב בו הסונים היו בעלי עדיפות פוליטית במדינה. אלא שבמקום ליצור איזון מחודש במדינה העיראקית החדשה, הסונים הודרו ממנה. כתוצאה מהוואקום הפוליטי שנוצר וכתוצאה מהפילוג בין הקבוצות האסלאמיות השונות, החלו לצמוח מפלגות פוליטיות שייצגו קבוצות אתניות ועדות שונות בעיראק, ובכלל זאת מפלגות שייצגו את הרוב השיעי. מדיניות הדה-בעת'יפיקציה, תרמה להעמקת השסע בין הסונים לשיעים בעיראק ואף לעליית קבוצות סוניות רדיקליות בכלל וארגוני טרור.
הבחירות התמקדו במגוון נושאים: ביטחון, שיקום המדינה, רפורמה פוליטית ואחדות לאומית. הבחירות לפרלמנט ב-2010 היו אבן דרך מכרעת בהתפתחותה הפוליטית של עיראק ויש שקיוו שבחירות אלו יביאו עמן בשורה בדמות ייצוג דמוקרטי ויציבות. כנגזרת מכך, ועדת הבחירות העליונה העצמאית, פיקחה על תהליך הבחירות במטרה להבטיח תהליך ישר והגון. בנוסף, משקיפים בינלאומיים, כולל כאלה שמונו מטעם האו"ם, הוצבו כמשקיפים וכמסייעים בקלפיות ובוועדת הבחירות.[3]
רשימות וגושים מפלגתיים
כאמור, בעקבות הקיטוב בין העדות ועליית מפלגות המייצגות קבוצות אתנית שונות, הזירה הפוליטית העיראקית התאפיינה במפלגות קטנות המשתפות פעולה כגושים מפלגתיים אד-הוק, המייצגים מגוון אינטרסים עדתיים ואתניים. בבחירות של שנת 2010 השתתפו 160 מפלגות, בהן כ-10 מרכזיות שזכו לפחות ב-1% מקולות המצביעים. בנוסף, היו 36 מתמודדים עצמאים ו-10 מפלגות מיעוטים. בבחירות בעיראק, ההצבעה מתבצעת עבור גושים, משמע גושים מפלגתיים ולא עבור מפלגות בודדות ולכן לחלוקה לרשימות משותפות ישנה חשיבות מכרעת. בשנת 2010, היו ארבעה גושים מפלגתיים עיקריים:
- הברית העיראקית הלאומית ("א-תחאלוף אל-עיראקי אל-וטני"): הייתה ברית של מפלגות שיעיות בעיקר בראשות אבראהים אל-ג'עפרי. ביניהן: המועצה האסלאמית העליונה של עיראק וארגון בדר, הזרם הסדרי ועוד מספר מפלגות קטנות.
- ברית מדינת החוק ("דוולת אל-קאנון"): ראש הממשלה המכהן נורי אל-מאלכי הרכיב גוש מפלגתי המתבסס על קו לאומי עיראקי, שביסודו עמדה מפלגת הדעווה האסלאמית השיעית ושכלל גם מפלגות קטנות סוניות, כורדיות, נוצריות וטורקמניות.
- התנועה הלאומית העיראקית ("אל-עיראקיה"): הייתה ברית חילונית ולאומנית, שבראשה עמד ראש הממשלה הזמנית לשעבר, איאד עלאווי. הברית הורכבה מרוב של מפלגות סוניות ובעלת מאפיינים לאומניים על-עדתיים, נוסף על הדמוקרטים העצמאיים - פוליטיקאים עיראקיים והחזית הטורקמנית, המפלגה הטורקמנית הגדולה במדינה.
- הברית הכורדיסטנית ("א-תחאלוף אל-כורדיסטני"): רשימה שהורכבה ממפלגות כורדיות ובראשן המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן.
תוצאות הבחירות והרכבת הממשלה
אחוז ההצבעה בבחירות 2010, עמד על 62.4%. גוש "אל-עיראקיה" זכה במספר הגדול ביותר של מושבים בפרלמנט - 91. אחריו גוש "מדינת החוק", שזכה ב-89 מושבים. הגוש השלישי בגודלו היה "הברית העיראקית הלאומית" שזכה ב-70 מושבים בפרלמנט והגוש הרביעי בגודלו היה "ברית כורדיסטן", עם 43 מושבים. לפיכך, אף גוש מפלגתי לא זכה ברוב מוחלט, שכן מספר המקומות בפרלמנט עמד על 325 מושבים.
בחלוקה למחוזות, ניתן לראות כי במחוז אל-אנבאר, שרוב אוכלוסייתו סונית, גוש אל-עיראקיה קיבל 11 מתוך 14 המושבים. גם במחוזות נוספים שבהם רוב סוני, קיבל גוש "אל-עיראקיה" מספר מושבים גבוה. כך, למשל, במחוז דיאלא קיבל הגוש 8 מושבים מתוך 13 ובמחוז נינוה (שבירתו היא העיר מוסול) הוא קיבל 20 מושבים מתוך 31. במחוז בצרה, שרוב אוכלוסייתו שיעית, קיבל גוש "מדינת החוק" 14 מושבים מתוך 24 מושבים ואילו "הברית הלאומית העיראקית" קיבלה 7 מושבים. בבירה בגדאד, שאוכלוסייתה מעורבת בין סונים ושיעים, נחלקו המושבים כך: גוש "מדינת החוק" – 26 מושבים; גוש "אל-עיראקיה" – 24; ו"הברית הלאומית העיראקית" – 17. מהנתונים האלה ניתן להסיק כי מחוזות בעלי רוב סוני הצביעו לעלאווי במטרה לתקן את העוול שנגרם להם ואילו מחוזות בעלי רוב שיעי הצביעו בעיקר לגושים מפלגתיים שיעים כמו ברית "מדינת החוק" ו"הברית הלאומית העיראקית".
בשל העובדה כי אף גוש לא זכה ברוב מוחלט של קולות ולכן גם לא ברוב של מושבים בפרלמנט, תהליך הרכבת הממשלה דרש משא ומתן ליצירת קואליציה. למרות העובדה כי "התנועה הלאומית העיראקית", בראשות ראש הממשלה לשעבר, איאד עלאווי, זכתה במספר הקולות הגבוה ביותר – 91 מושבים, לא עלה בידיו של עלאווי להקים ממשלה, בין היתר כיוון שמלחמת האזרחים בעיראק עדיין התנהלה והשסע העדתי היה עמוק. ככל הנראה, למרות שקסם לחלק מאזרחי עיראק האג'נדה המתונה, המפויסת והקריאה לאחדות שביקש עלאווי להביא, לבסוף, נורי אל-מאלכי, שעמד בראשות הברית השנייה בגודלה, ברית "מדינת החוק", שזכתה ב-89 מושבים, הצליח להרכיב קואליציה לאחר חודשים של משא ומתן אינטנסיבי. יש לציין את אחת הסיבות המכריעות לכך, התערבותו האישית של סגן נשיא ארצות הברית (שעוד הייתה בעיראק), ג'ו ביידן שתמך באל-מאלכי כי "הוא מוכר לאמריקאים".
משמעויות פוליטיות
תוצאות והשלכות הבחירות ב-2010 היו דרמטיות עבור עיראק. אחת ההשלכות המרכזיות מאז בחירות אלה, היא עדות למגמת ירידה באחוזי ההצבעה בעיראק. יש הטוענים, כי מגמה זו קשורה לתוצאות הסופיות של הבחירות ב-2010, כאשר הרוב הצביע לעלאווי, אך בסיומו של המשא ומתן הקואליציוני התוצאות היו שונות מאלה שהביעו הבוחרים בהצבעתם. תפיסה זו, הביאה לאובדן אמון של אזרחי המדינה ביכולת לחולל שינוי באמצעות הצבעה בבחירות לפרלמנט. בעקבות זאת, עלו בעיראק חששות באשר לאפקטיביות התהליך הדמוקרטי במדינה בעתיד.
בסוף שנת 2011, עם יציאתם של רוב הכוחות האמריקאיים מעיראק, שמר אל-מאלכי אמנם על שיתוף הפעולה עם הממשל האמריקאי, אך מנגד התקרב לאיראן וחיזק עוד יותר את הגורמים השיעיים בממשלתו. בניגוד לשאיפה לנהל מדיניות פטריוטית ועל-עדתית, כפי שהציג לפני הבחירות, אל-מאלכי המשיך במדיניות המפלה נגד המיעוט הסוני ואף העמיק אותה. בשל כך, חרף התקוות שהתעוררו לפני הבחירות לפיוס בנושא העדתי, השסע בין העדות רק החמיר בזמן כהונתו השנייה של אל-מאלכי, אשר התחילה כאמור לאחר בחירות 2010. אחת הנקודות המכריעות הייתה כאשר ראש הממשלה הורה לעצור ולשפוט את סגן הנשיא טארק אל-האשמי. אל-האשמי היה הפוליטיקאי הסוני הבכיר בעיראק במשך שנים ארוכות, כיהן כסגן נשיא כ-6 שנים והתנגד בצורה גלויה למדיניות שהנהיג אל-מאלכי עוד מתחילת הקדנציה הראשונה שלו. בספטמבר 2012, שפט אותו האחרון למוות באישומי מימון התקפות כנגד כוחות הביטחון העיראקיים, אך אל-האשמי קיבל מקלט מדיני בטורקיה ונמלט אליה.[4]
רבים בעיראק ומחוץ לה מעריכים את כהונתו השנייה של אל-מאלכי כראש ממשלה, בעקבות תוצאות הבחירות ב-2010, כשלילית ובעייתית מאוד. הגורמים העיקריים לכך היו, בין היתר: קריסת סוריה בעקבות האביב הערבי ונסיגת הכוחות האמריקאיים מעיראק, צמיחת ארגון המדינה האסלאמית (דאעש), התקרבות אל-מאלכי לאיראן והמשך חיזוק מעמד השיעה במדינה על חשבון העדות האחרות, הכנסת מיליציות פרטיות לערים גדולות, הגברת החיכוך והתסיסה העדתית במדינה ועוד. גורמים אלה גררו גם קולות ולחץ בינלאומי על אל-מאלכי להתפטר. לא ניתן לנבא מה היה קורה אילו עלאווי היה מצליח להקים ממשלה בראשותו לאחר הבחירות לפרלמנט, אך מה שניתן לומר הוא שאל-מאלכי הותיר את עיראק במשבר הנהגתי, העמיק את השסע העדתי במדינה ובאופן כללי קלע את המדינה לסחרור פוליטי. שנות שלטונו התאפיינו בהתחזקות של העדתיות, בפגיעה בהליך הדמוקרטי, בהסתכסכות עם כוחות בינלאומיים ובזלת-יד מול האסלאם הרדיקלי (תבוסה צבאית מול דאעש ב-2014 וחולשה פוליטית אל מול מפלגות שיעיות קיצוניות). עיראק לאחר שלטונו של אל-מאלכי ניצבה לקראת בחירות 2014 כשדרכה להשלמת תהליך הדמוקרטיזציה במוסדותיה עוד ארוכה.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ UNAMI Office of Electoral Assistance, COUNCIL OF REPRESENTATIVES ELECTION: Apportionment of Council of Representatives Seats, 2009
- ^ Mary Kaldor, The "New War" in Iraq, Theoria: A Journal of Social and Political Theory, 2006
- ^ Thousands Of Election Observers To Monitor Iraq Vote, Radio Free Europe/Radio Liberty, 5 במרץ 2010 (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 מגזין המזרח הקרוב, עלייתו ונפילתו של נורי אל-מאליכי, 2014
37295923הבחירות הפרלמנטריות בעיראק (2010)