הארי סטאק סאליבן
 | |
| צילום מסביבות שנת 1935 |
הארי סטאק סאליבן (אנגלית: Harry Stack Sullivan; 21 בפברואר 1892 - 14 בינואר 1949) היה פסיכיאטר אמריקאי. סאליבן נמנה עם הנאו-פרוידיאנים ונחשב לאחד ממעצביה של האסכולה החברתית בפסיכואנליזה - יסד את הגישה הבינאישית. פיתח גם את צדדיה הפסיכיאטריים של הפסיכואנליזה, וניסה ליישם אותה בהתמודדות עם סכיזופרניה.
ביוגרפיה
סאליבן נולד בנורוויץ' שבניו יורק, להורים קתולים מהגרים מאירלנד. אמו נהגה בגוננות-יתר כלפיו בשל חרדתה לשלומו. הוא גדל באווירה עוינת לקתולים והיה מבודד חברתית, ונראה שלדבר הייתה השפעה עליו בעבודתו בחייו הבוגרים.
כבר בגיל 16 החל סאליבן ללמוד פיזיקה באוניברסיטת קורנל בניו יורק. התמורה החדה באורח החיים הובילה אותו להתקף פסיכוטי, והוא הפסיק את לימודיו ואף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כעבור שנתיים חזר ללימודיו וסיים לימודי רפואה ב-1917 בקולג' בשיקגו. תחילה עבד כרופא בצבא ארצות הברית, ובהמשך עבר לפסיכיאטריה. הוא ניסה לטפל בחולים סכיזופרניים ששהו בבית החולים הפסיכיאטרי שבו עבד בוושינגטון, באמצעות פסיכואנליזה - דבר שלא היה מקובל בתקופתו, בשל ההנחה של פרויד ואחרים כי מחלות פסיכוטיות אינן ניתנות לטיפול פסיכואנליטי. למרות זאת, סאליבן הצליח לטפל בחולים אלו, באמצעות יצירת קשר ואמון איתם ויחסי העברה טיפוליים שתרמו לשיפור מצבם. הוא טען כי יחסיהם עם הוריהם וסביבתם היוו גורם משמעותי במחלתם, ולכן טיפול בגורם זה באמצעות יצירת קשר העברה בינאישי חיובי עם המטפל, מרכזי גם בריפויים.
בשנים 1923-1930 עסק במחקר קליני בבית החולים "שפרד פרת" בבולטימור, הושפע מהתאוריות של הפסיכיאטר אדולף מאייר על חשיבות גורמים פסיכולוגיים וסוציולוגיים בחקר מחלות הנפש. מ-1930 עסק סאליבן בטיפול, בלימוד ובפיתוח גישת הפסיכואנליזה הבינאישית, המדגישה את חשיבות התחום הבינאישי בהתפתחות אישיות האדם וביצירת הפרעות נפשיות אצל אנשים. ב-1933 היה בין מייסדי "William Alanson White Psychiatric Foundation" בוושינגטון, יחד עם אריך פרום, קלרה תומפסון ואחרים. בין 1936 ל-1947 עמד בראש בית הספר לפסיכיאטריה בוושינגטון, שבו הוקנתה הכשרה פסיכיאטרית לבעלי מקצועות טיפוליים שונים מחוץ לתחום הרפואה. ב-1938 ייסד והיה עורך כתב העת המדעי "Psychiatry", שבו פורסמו מאמרים חדשניים שניסו לערער את הנחות הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה הקלאסיות.
סאליבן מת ב-1949 כששהה בכנס אונסקו בפריז. ספריו החשובים, שכללו אסופה של רשימותיו והרצאותיו, פורסמו לאחר מותו: "The Interpersonal Theory of Psychiatry" (1953), "The Psychiatric Interview" (1954), "Conceptions of Modern Psychiatry" (1947 / 1966), ו-"Schizophrenia as a Human Process" (1962).
דרכו בפסיכולוגיה
סאליבן פיתח תאוריית אישיות משלו על בסיס ניסיונו האישי עם פסיכואנליזה. הוא שם דגש עיקרי על יחסים בין-אישיים, באומרו כי "לא ניתן לעולם לבודד אישיות מהמורכבות של יחסים בינאישיים שבהם אדם חי ובהם הווייתו", והגדיר את הפסיכואנליזה כחקר הזיקות בין אדם לאדם. לדעתו, האדם נולד עם נתונים ביולוגיים מסוימים, אך תכונות האישיות מתגבשות בהשפעתם של הקשרים הבינאישיים מרגע הלידה, ובעיקר בעזרת תהליך החיברות (סוציאליזציה) של הילד. סאליבן אינו מקבל את ההנחה הפסיכואנליטית שהתנהגות האדם נובעת מאינסטינקטים, ולדעתו אצל כל אדם קיים צורך באחרים. האישיות, לדעתו, ניתנת להבנה רק על רקע היחסים הבין-אישיים של האדם.
לדעתו, ועל רקע ניסיונו בטיפול בחולי סכיזופרניה, מקור ההפרעות הנפשיות של האדם הוא ניסיונו להתמודד עם יחסים קשים ומעוררי חרדה.
סאליבן הכניס משמעות חדשה למושג הפסיכואנליטי הנפוץ חרדה. לשיטתו, חרדה היא מדבקת. חרדה של מטפל תדבוק בתינוק, וככלל, חרדה תתפתח בעקבות חרדתו של הזולת שאיתו נמצאים בקשר אינטימי. הצורך להפחית חרדה מחייב הימנעות מאינטימיות, אולם אל מולו בא הרצון להימנע מבדידות, ושני דחפים אלו מצויים בעימות.
ההתמודדות עם החרדה דורשת גם הגדרת זהות. מתפתח "עצמי" או, כפי שכינה זאת סאליבן, מערכת עצמי, שמעוצבת על ידי הקשרים הבין-אישיים. היא מורכבת מהעצמי הטוב, החלקים מקני הביטחון שבעצמי, מהעצמי הרע, החלקים שקשורים בחרדה שנרכשה מהזולת, ומהלא-אני, חלקים שגורמים חרדה שאין לעמוד בפניה ומודחקים. הגדרה נוקשה מדי של העצמי עלולה להצביע על הגנות חזקות מדי מפני חרדה. באישיות הבריאה יש מקום גם לזרימה חופשית ולעצמי גמיש.
במקביל גם בתפיסת הזולת קיימים "אחר טוב" ו"אחר רע". פרסוניפיקציות שעורך האדם מלבישות דמויות קונקרטיות שהוא פוגש במציאות, בדמות תבניות נפשיות אלו של "אחר טוב", ו"אחר רע".
בתורתו על התפתחות הילד מבדיל סאליבן בין שלב הכרת העולם דרך תחושות - שלב פרוטוטקסי (prototaxic), שלב הכרת העולם דרך מילים, אך ללא יכולת המשגה וללא מציאת קשרים לוגיים - שלב פאראטקסי (parataxic), שלב הבגרות ביכולת ההמשגה - שלב סינטקסי - (syntaxic).
מהתאוריה של סאליבן נובעת שיטת טיפול אקטיבית יחסית לתקופתו, שבה המטפל מנסה ליצור קשר בין אישי מפחית חרדה עם מטופלו.
סאליבן ותאורטיקנים-פסיכואנליטיקאים אחרים שמים דגש מיוחד על תפקיד האגו. הם מאמינים שהאגו נוכח בלידה, שהוא מתפתח באופן עצמאי מהאיד וכן שהוא מבצע פונקציות אחרות מלבד מציאת דרכים מציאותיות להשבעת הדחפים של האיד, לרבות למידה כיצד להתמודד עם הסביבה ומציאת היגיון שהתנסות. "השבעת רצונו" של האגו כוללת מחקר, מניפולציה ופיצוי (קומפנסציה) בביצוע מטלות. גישה זו קושרת את רעיון האגו לתהליכים קוגניטיביים.
תאוריית ההתפתחות של סאליבן
תאוריית ההתבגרות של סאליבן היא תאוריית שלבים הדומה במקצת לזו של אריק אריקסון.
כמו פרויד, סאליבן האמין שהתנסויות מוקדמות בילדות משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות אישיות. אולם, הוא גם האמין שהאישיות ממשיכה להתפתח לאחר הילדות. הוא זיהה בהתפתחות האדם שבע תקופות, שבכל אחת מהן דגש על נושא בינאישי אחר:
- ינקות - מהלידה עד תחילת רכישת שפה. הפה - אמצעי לתקשורת וקליטה פיזית ורגשית. האם מהווה דמות מרכזית.
- ילדות - 18 חודשים עד גיל 5. עד תחילת המשחק בחברת ילדים אחרים. חשיבה פרטקסית.
- נעורים - בי"ס יסודי, גילאי 6-8. החברים למשחק הם בני אותו המין. התמודדות עיקרית ביצירת קשרים עם ילדים אחרים ובהסתגלות לדמויות חדשות.
- קדם התבגרות -גיל 9 עד 12.
- התבגרות מוקדמת - גיל 13 עד 18.
- התבגרות מאוחרת - גיל 18 פלוס, עד פיתוח יחסים בינאישיים בוגרים. ביסוס של הזהות המקצועית. במצב השלילי אדם בוחר בבידוד ובהתרחקות.
- בגרות - סיום גיבוש האישיות. השגת יכולת האהבה. השגת יכולת אהבה היא מצב שבו האדם האהוב חשוב ומשמעותי כמעט כמו האדם עצמו.
לפי סאליבן, למרות שאדם יכול לעבור שלב התפתחות בדרך מסוימת בגלל גורמים ביולוגים כלשהם, ההשפעה העיקרית היא סוג ההתנסויות שהאדם חווה באותו גיל. כלומר, ניתן לומר כי יש הבדל משמעותי בין השקפתו של סאליבן לזו של פרויד בנוגע להתפתחות.
קישורים חיצוניים
- הארי סטאק סאליבן, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- הארי סטאק סאליבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
31962928הארי סטאק סאליבן