האיסור על עינויים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי

המשפט הבינלאומי אוסר על עינויים באופן מוחלט. עינויים מוגדרים כ"מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד אותו או אדם שלישי; או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי בשידולו, אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעיצומים על-פי חוק, טבועים בהם או נלווים אליהם."[1] האמנה נגד עינויים מבחינה בין עינויים לבין צורה אחרת של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל, אך אלו כאלו הם אסורים.

מקורות האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי

כמו כן, ניתן למצוא איסור על עינויים גם בהצהרות של מדינות, למשל הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית (WMA) אוסרת השתתפות רופאים בחקירות ובעינויים ומרחיבה את מושג העינויים.[2]

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948 קובעת שאדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס או עונש בלתי אנושי, אכזרי או משפיל.[3] בדומה לה, גם האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) אוסרת על עינויים או יחס בלתי אנושי.[4] לצדן, גם האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR) קובעת בסעיף 7 איסור דומה.[5]

בשנת 1987 אומצה האמנה נגד עינויים (UNCAT) העוסקת באופן ספציפי באיסור על עינויים. סעיף 1 מגדיר מהו עינוי. סעיף 2 לאמנה קובע שעל מדינה חברה לפעול ולחוקק חוקים תחת המשפט הפלילי הנהוג בה על מנת למנוע עינויים בשטחה. בנוסף נקבע שעינוי אסור גם בעתות של מצב חירום, מלחמה או נסיבות חריגות אחרות. סעיף 3 לאמנה קובע איסור על מדינה לגרש אדם או להחזירו לשטח של מדינה בה יש חשש מהותי יהיה נתון לסכנת עינויים.[6]

אמנה בינלאומית נוספת בה אפשר למצוא איסור על עינויים היא אמנת רומא.[7] סעיף 7 לאמנה קובע מהם "פשעים נגד האנושות" ומכליל עינויים תחת סעיף זה. בסעיף זה עינויים מוגדרים כפגיעה מכוונת על ידי גרימת כאב או סבל חמורים, בין אם פגיעה פיזית ובין אם פגיעה נפשית, על אדם הנתון למשמורת או לשליטתו של מבצע הפשע. ישנה הדגשה, שבמסגרת עינויים לא יכללו כאב או סבל הנובעים מעונשים המוטלים כדין.

מעמד האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי

האמנות הבינלאומיות אוסרות על עינויים באופן מוחלט ובלתי מותנה.[8] התפיסה המנחה את התומכים במוחלטות האיסור היא ההנחה שעינויים מהווים את הפגיעה החמורה ביותר בכבוד האדם ובאוטונומיה. המתנגדים טוענים שייתכן ומוות או הותרת נכות לצמיתות מהווים עונש גרוע יותר.[9]

האיסור המוחלט מעורר מחלוקת, בעיקר לגבי תרחיש "הפצצה המתקתקת". תרחיש זה עוסק במצב שבו בידי הרשויות מוחזק אדם שמעריכים שיש לו מידע לגבי מעשה טרור אשר צפוי להתרחש באופן מיידי, והשאלה היא אם יש הצדקה להשתמש באמצעי עינוי על מנת להוציא ממנו מידע שיאפשר את מניעת המעשה. ההצדקה לעינוים היא תועלתנית, כלומר הסבל והנזק שיגרמו לאחד כתוצאה מהעינוי נועד להצלת חיי רבים אחרים, ולכן העינוי במקרה זה מוצדק. הגינוי מגיע מהזרם הדאונטולוגי, שמתמקד במוסריות הפעולה ולא במוסריות התוצאה, על כן, הדאונטולוג יטען שגם במקרה של הצלת חיי אדם, אין זה ראוי להשתמש בעינויים.[10]

הבעיה והחשש המרכזיים בתרחיש "הפצצה המתקתקת" כחריג לאיסור על עינויים, נובעים מכך שהכרה במקרה עלולה להוות פרצה לשימוש בעינויים. הסיכוי להתרחשותו של התרחיש המדויק הוא קלוש, שכן בדרך כלל, האדם העצור אולי יוכל לשפוך אור על פרטים מסוימים, אך כנראה לא יהיה בעל המידע המלא ולא יוכל לספק את כלל הפרטים, כמו מיקומה המדויק של הפצצה, מועד הפעלתה המדויק או ידע כיצד לנטרלה. על כן, עולים קולות של חשש שמא היתר חריג לשימוש בעינויים יהפוך למעין דבר שבשגרה.[11] דוגמה להרחבת החריג הינה ארצות הברית, מדינה אשר נתפסת על ידי רבים כמנהיגת העולם החופשי והנאור. ארצות הברית מחד גיסא מטילה איסור על עונש אכזרי, אך מאידך גיסא, בעקבות אירועי "אסון התאומים" ולאחר כניסתה לעיראק, הפרה את האיסור הגורף על עינויים הקבוע בחוקה שלה ומושרש בתרבות האמריקאית. בשל אירועי הטרור הקשים שחוו, התירו מנהיגי ארצות הברית החרגות של מצבים מסוימים בהם עינוי יחשב כמוצדק, באמצעות התבססות על מונח "הפצצה המתקתקת" ועל ידי המונח "הגנת צורך"- מקרה בו הנסיבות מצדיקות שיטות חקירה המהוות הפרה של האיסור הבינלאומי על עינויים ועונש אכזרי או בלתי אנושי.[12]

כאמור, הדיון סביב מוחלטות האיסור על עינויים והחרגתו במקרים מסוימים טרם הוכרע ואינו חד משמעי בקרב מדינות העולם. עם זאת דבר ברור הוא שהחובה שלא לענות גוברת באופן מוחלט על אינטרס עצמי ושיקולי נוחות, וברור שאין להתיר שימוש בעינויים כדבר שבשגרה.

אמצעי אכיפה בינלאומיים

לצורך אכיפת האיסור על עינויים פועלים מספר גופים. בין הגופים הללו ניתן למנות את ועדת האו"ם נגד עינויים שהוקמה לצורך אכיפת האמנה נגד עינויים. הוועדה מורכבת ממומחים עצמאיים שמפקחים על יישום האמנה בקרב המדינות החברות. בנוסף, המדינות מחויבות בהגשת דוחות שוטפים לוועדה בנוגע ליישום הזכויות.[13] נוסף על כך, בשנת 1985 יוסד הדו"ח המיוחד של האו"ם לעינויים ועונשים בלתי אנושיים ואכזריים. הדו"ח בוחן את הפרקטיקה הנוהגת במדינות החברות ומאפשר לוועדה שימוש בפרוצדורת "הפעולה הדחופה", באמצעותה יכולה הוועדה להורות על מדינה חברה לוודא שאדם ספציפי או קבוצה מסוימת לא נתונים ליחס בלתי אנושי.[14]

האיסור על עינויים במשפט האירופי

גוף נוסף אשר דרכו ניתן לאכוף את האיסור הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECtHR). לבית הדין סמכות שיפוט על מדינות ויחידים, בעקבות תביעות על הפרת האמנה האירופית לזכויות אדם.[15] דוגמה לפסק דין בנושא עינויים בו דן ה-ECtHR הוא Gäfgen v. Germany ,[16] אשר עסק בחקירת אדם שנחשד בחטיפת ילד. החשוד שינה את גרסאותיו ומחשש לחיי הילד, קצין משטרה הורה לאיים עליו שאם לא ישתף פעולה יהיה נתון לעינויים. החשוד הודה, סיפר למשטרה היכן הטמין את הגופה ושאר ראיות. הוא הורשע בחטיפה וברצח. השוטרים שאיימו עליו הועמדו לדין, אך ההליך נגדם הסתיים בקנסות על תנאי. התובע פנה ל-ECtHR בגין הפרת האיסור על עינויים ובגין הפרת זכותו למשפט הוגן. ביה"ד קבע שהופרה הזכות המנויה בסעיף 3 לאמנה האירופאית בדבר זכויות אדם, זכותו של אדם שלא להיות נתון לעינויים. כמו כן, הדגיש ביהמ"ש את מעמדו הבלתי מעורער של הסעיף.

האיסור על עינויים במשפט הבין-אמריקאי

מקור נוסף לו מחויבות מדינות דרום אמריקה ומרכז אמריקה הוא האמנה הבין-אמריקאית למניעת עינויים. אמנה זאת מגדירה עינויים באופן רחב. סעיף 2 לאמנה קובע כי עינויים הם גרימה מכוונת של כאב או סבל, פיזי או נפשי, לצורך חקירה פלילית, אמצעי הפחדה או ענישה או לכל מטרה אחרת. בנוסף, גם שימוש בשיטות שונות שיש בהן למחוק אישיותו של אדם או לפגוע ביכולותיו הנפשיות או הגופניות יחשבו לעינוי.[17]

האיסור על עינויים במשפט הישראלי

מדינת ישראל חתמה על האמנה ב-22 באוקטובר 1986 ואשררה אותה ב-4 באוגוסט 1991[18]. בהצטרפה היא הצהירה כי אינה מקבלת על עצמה את הסמכות שנקבעה לוועדה נגד עינויים המפקחת על האמנה, כאמור, בסעיף 20 ובסעיף 30(1) לאמנה, לדון מחלוקת בין שתי מדינות שאינן מגיעות להסכמה[19].

בדין הישראלי אין חקיקה מפורשת המגדירה עינויים כעבירה פלילית.[20]

דו״ח ועדת לנדוי אישר שימוש ב״לחץ פיסי מתון״ על נחקר, בנסיבות שמידע הנמצא בידיו יביא להצלת חיי אדם באופן מיידי ("פצצה מתקתקת"). לא פעם טענות המועלות כנגד ישראל בגין עינויים, נהדפות בטענה שהמעשה המתואר הוחרג על-ידה. עמדת דו״ח לנדוי גררה ביקורת אודות המאמצים שעושה המדינה במטרה לפטור את אנשי השב״כ מאחריות פלילית,[21] על ידי השימוש בהגנת "הצורך", המעוגנת בסעיף 34 י"א לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ולפיה לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.

נקודת המפנה במשפט הישראלי הגיעה בבג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים.[22] העתירה הוגשה לבג"ץ על ידי ארגוני זכויות-אדם, שלטענת השימוש באמצעי החקירה הפיזיים עולים לכדי עינויים. עוד נטען על ידם כי לשב"כ העדר סמכות לשימוש באמצעים אלה בחוק. מנגד, טענה המדינה שהשב"כ פועל מכוח סמכותה הכללית של הממשלה וכדי להציל חיי אדם. השאלה המשפטית לה נדרש בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הייתה: האם לשב"כ סמכויות לפגוע בכבוד האדם ובשלמות הגוף במסגרת חקירותיו?

בית המשפט קבע שלחוקרי השב"כ סמכות כשל שוטרים, ולפיה הם מורשים לבצע חקירה כאשר מדובר בעבירה נגד ביטחון המדינה. על-כן בסמכות השב"כ להשתמש בחקירה רק באמצעים הנתונים גם בידי המשטרה. אמנם, ישנו היתר לחקירה שמטרתה "גרימת חוסר נוחות" כאשר צורכי החקירה דורשים זאת, אך חל איסור על שימוש ב"אמצעי חקירה פיזיים" כשאלה מהווים יחס אכזרי או בלתי אנושי ומשפיל כלפי הנחקר. באשר להרחבת סמכויות השב"כ, קבע בית-המשפט כי זו צריכה להינתן לשב"כ על ידי הרשות המחוקקת בחקיקה ראשית מפורשת.. אף על פי כן, גם בסמכויות שנובעות מחקיקה ראשית, יחולו מגבלות מסוימות: מהלך החקירה לא יכלול שימוש בעינויים או ביחס אכזרי ולא אנושי כלפי הנחקר.

גם במקרה של "פצצה מתקתקת", וכחלק ממנה ניתן להעלות את עצימות החקירה, חל איסור מוחלט על שימוש "באמצעים ברוטליים ובלתי אנושיים" שהיו מקובלים עד לפסיקה, כגון: טלטול הנחקר, הושבתו בתנוחה מכאיבה, כיסוי ראש בשק ומניעת שינה לזמן ארוך.[23] חריגה מכלל זה כאמור תחשוף את החוקר לאחריות פלילית. בכך קבע ביהמ"ש שפסיקתו מתיישבת עם הנהוג במשפט הבינלאומי.

בשנת 2002 הכנסת חוקקה את חוק השב"כ, חוק זה מסדיר את סמכויות השירות מבלי להזכיר את שיטות החקירה[24]. על פי סעיפי חוק זה והמשפט הישראלי, נראה שקיים קושי אמיתי להעמיד לדין חוקר שב"כ המשתמש בעינויים.

הוועדה המפקחת על האמנה נגד עיוניים פרסמה דו"ח לגבי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ב-2009 שקובע כי מכות קשות, יחס מתמשך ומשפיל ומעצר בתנאים בלתי-הולמים שנגרמו לכאורה לאזרחים ברצועת עזה ובמעצר בישראל- מהווים עינויים, והפרה חמורה של סעיף 147 לאמנת ז'נבה הרביעית[25].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 2 בנובמבר 1991, כתבי אמנה 1039 כרך 31 עמ' 249, ס' 1.
  2. ^ WMA Declaration of Tokyo- Guidelines for Physicians Concerning Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment in Relation to Detention and Imprisonment (entered into force October 1975).
  3. ^ Universal Declaration of Human Rights (entered into force 10 December 1948), article 5.
  4. ^ European Convention of Human Rights (entered into force 3 september 1953), article 3.
  5. ^ International Covenant on Civil and Political Rights (entered into force 23 March 1976), article 7.
  6. ^ אמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 2 בנובמבר 1991, כתבי אמנה 1039 כרך 31 עמ' 249, סעיפים 1-3.
  7. ^ Rome Statute of the International Criminal Court (entered into force 1 July 2002). Article 7.
  8. ^ סטטמן, ד'. (1995). שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות. משפט וממשל ד', 161. עמ' 165.
  9. ^ Greer, S. (2015). Is the Prohibition against Torture, Cruel, Inhuman and Degrading Treatment Really ‘Absolute’ in International Human Rights Law? Human Rights Law Review, Volume 15, Issue 1, 1 March 2015, Pages 101–137. Published: 29 January 2005
  10. ^ ד' סטטמן, שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות. משפט וממשל ד, 161. עמ' 170-174.
  11. ^ ד' סטטמן, שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות. משפט וממשל ד, 161, 174-170.
  12. ^ Luban, D. (2005). Liberalism, Torture and Ticking Bomb. Virginia Law Review, vol.91. from pages: 1449, 1454
  13. ^ UN Committee Against Torture, retrieved from: http://www.refworld.org/publisher,CAT,,CUB,,,0.htm
  14. ^ , ^ Foley, C. (2003) Combating torture: a manual for judges and prosecutors( Human Rights Centre, University of Essex.).p 1.30-1.31.
  15. ^ European Court of Human Rights. Retrieved from: http://www.ijrcenter.org/european-court-of-human-rights/#History
  16. ^ ECtHR, GÄFGEN v. GERMANY. App no 22978/05 (1/12/2008).
  17. ^ Inter-American Convention to Prevent and Punish Torture (entered into force 28 February 1987). Article 2
  18. ^ כתבי האמנה–נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים,1039, כרך 31
  19. ^ United Nations Treaty Collection (באנגלית)
  20. ^ יישומה של אמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים ומשפילים בידי ישראל, עמוד 12 (2009)
  21. ^ עודד גבעון, ״שימוש באלימות בחקירות השב״כ או אלמנט המיידיות בהגנת הצורך", תשמ׳׳ט 93, עמוד 96
  22. ^ בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 824-848.
  23. ^ ליין, י'. (2007). בתכלית האיסור- עינוי עצירים פלסטינים והתעללות בהם על ידי כוחות הביטחון הישראלי. בצלם, המוקד להגנת הפרט.
  24. ^ חוק שירות הביטחון הכללי תשס"ב (2002)
  25. ^ United Nations Fact Finding Mission on the Gaza conflict, 2009
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

האיסור על עינויים25796419

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האיסור_על_עינויים&oldid=2096137"