האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניותאנגליתInternational Covenant on Civil and Political Rights, בקיצור: ICCPR) היא אמנה רב-צדדית שאומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-16 בדצמבר 1966, ונכנסה לתוקף בתאריך 23 במרץ 1976. היא מחייבת את המדינות החברות באמנה לכבד את הזכויות האזרחיות והמדיניות של בני אדם, ביניהן הזכות לחיים ולביטחון אישי, זכות לחירות גופנית, חופש תנועה, חופש מצפון, חופש דתחופש הביטויחופש ההתארגנות, הזכות להשתתף בבחירות והזכות להליך הוגן ומשפט הוגן. נכון לספטמבר 2017, חברות באמנה 169 מדינות.[1] ישראל הצטרפה לאמנה ב-1991 והאמנה נכנסה לתוקף לגביה בתחילת 1992.[2]

הפיקוח על יישום האמנה נעשה על ידי הוועדה לזכויות אדם (שיש להבחין בינה לבין מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם), אשר סוקרת דיווחים של מדינות החתומות על האמנה על אופן יישום הזכויות, וכן דנה בתלונות המוגשות על ידי אנשים פרטיים בנוגע לפגיעות בזכויותיהם על ידי מדינות חברות. המדינות החברות באמנה חייבות לדווח בתחילה שנה לאחר ההצטרפות לאמנה ולאחר מכן אחת לארבע שנים. הוועדה מתכנסת בז'נבה ובניו יורק ומקיימת לרוב 3 מפגשים בשנה.

תחילת הדרך

שורשיה של האמנה החלו באותו תהליך שהוביל להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. ההצעה ל"הצהרה על הזכויות הבסיסיות של האדם", עלתה בוועידת סן פרנסיסקו בשנת 1945 (אשר הובילה להקמת ארגון האומות המאוחדות), והמשימה על ניסוח ההצהרה בדבר הזכויות הוטלה על המועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות. בתחילת התהליך, המסמך פוצל להצהרה המפרטת עקרונות כלליים של זכויות אדם, ואמנה עם התחייבויות ליישום. המסמך התפתח להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ואומץ ב-10 בדצמבר 1948.

המדינות שהן צד לאמנה זו, יקדמו את מימושה של הזכות להגדרה עצמית, ויכבדו זכות זו, בהתאם להוראותיה של מגילת האומות המאוחדות.

המשא ומתן על ניסוח אמנה נמשך, אך נותרו הבדלים משמעותיים בין חברות האו"ם על החשיבות היחסית של זכויות אזרחיות ומדיניות שליליות לעומת זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות חיוביות.[3]  בסופו של דבר הושגה פשרה לפיה נוסחו שתי אמנות נפרדות, אחת בנושא זכויות אזרחיות ומדיניות והאחרת בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. שתי האמנות הכילו הוראות דומות ככל האפשר, ונפתחו לחתימה במקביל. כל אחת מהן מכילה גם סעיף בנוגע לזכות האנשים להגדרה עצמית. טיוטות האמנות הוצגו באספה הכללית של האו"ם ב-1954 ואומצו ב-1966.[4]

עיקרי האמנה

האמנה מיישמת את מבנה הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות והתרבותיות, עם 53 סעיפים, המחולקים ל-6 חלקים.[5]

חלק 1 (סעיף 1) מכיר בזכותם של כל בני האדם להגדרה עצמית, כולל הזכות "לקבוע באופן חופשי את מצבם הפוליטי", להשיג את היעדים הכלכליים, חברתיים ותרבותיים שלהם, ולנהל את המשאבים שלהם. הוא מכיר בזכות השלילית של אנשים שלא ישלל אמצעי מחייה,[6] ומטיל חובה על הצדדים שמחזקים עדיין בשטחי שלטון (קולוניה), לעודד ולכבד את ההגדרה העצמית של בני האדם המתגוררים שם.

חלק 2 (סעיפים 2–5) מחייבים את הצדדים לחוקק חוקים במידת הצורך כדי להגן על הזכויות המוזכרות באמנה, ולספק סעד משפטי למי שנפגע מהפרת הזכויות.[7] בנוסף על הזכויות להיות מוכרות "ללא אפליה מכל סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפות פוליטיות, מוצא אתני או לאום, נכסים ועוד",[8] ולהבטיח כי יש שוויון זכויות מלא לנשים.[9] הזכויות יכולות להיות מוגבלות רק "בזמן מצב חירום אשר מאיים על חיי האומה",[10] וגם אז אין לגרוע מהזכות לחיים, החופש מעינויים ועבדות, החופש מחקיקה למפרע, הזכות לאישיות, חירות המחשבה וחופש הדת.[11]

חלק 3 (סעיפים 6–27) מונה את הזכויות עצמן. בחלק זה נכללות הזכויות ל:

  • שלמות הגוף, בצורה של הזכות לחיים וחופש מעינויים ועבדות (סעיפים 6–8).
  • החירות והביטחון של האדם, בצורה של חופש ממעצרים שרירותיים והזכות להביאס קורפוס (סעיפים 9–11).
  • הגינות בחוק, בצורה של הזכות להליך הוגן, הזכות למשפט הוגן, הנחת חזקת החפות מפשע והכרה כאישיות בפני החוק (סעיפים 14–16).
  • חירות אישית, בצורה של חופש התנועה, המחשבה, מצפון ודת, דיבור, התאגדות ואספה, זכויות משפחה, הזכות לאזרחות, והזכות לפרטיות (סעיפים 12, 13, 17–24).
  • איסור של כל תעמולה למלחמה וכן כל הטפה לשנאה לאומית או דתית שמהווה שידול לאפליה, עוינות או אלימות על פי חוק (סעיף 20).
  • השתתפות פוליטית, לרבות זכות בחירה (סעיף 25).
  • אי אפליה, זכויות מיעוטים והזכות לשוויון בפני החוק (סעיפים 26–27).

מרבית זכויות אלה כוללות פעולות מפורטות אשר מחויבים לנקוט על מנת לשמר אותן.

חלק 4 (סעיפים 28–45) מסדיר את ההקמה וההפעלה של ועדת האו"ם לזכויות אדם ודרכי הבקרה והפיקוח על האמנה. הוא גם מאפשר לצדדים להכיר בסמכותה של הוועדה כדי לפתור את המחלוקות בין צדדים על יישום האמנה.

חלק 5 (סעיפים 46–47) מבהיר כי האמנה לא תתפרש כהתערבות בפעולה של האו"ם או "הזכות הבסיסית של כל העמים ליהנות ולנצל באופן מלא וחופשי את העושר הטבעי והמשאבים שלהם".[12]

חלק 6 (סעיפים 48–53) מסדיר את האשרור, כניסתו לתוקף, ותיקון לאמנה.

מנגנון התלונות

לאמנה נוסף פרוטוקול אשר קובע מנגנון תלונות פרטני, ומאפשר לאנשים להתלונן לוועדה לזכויות אדם על הפרות של האמנה.[13] עד אוקטובר 2017,  116 מדינות הצטרפו לפרוטוקול.[14] ישראל אינה צד לפרוטוקול.

ביטול עונש מוות

לאמנה נוסף פרוטוקול אשר קובע איסור על עונש מוות למעט בגין הפשעים החמורים ביותר בעלי אופי צבאי, שבוצעו במהלך המלחמה.[15] עד אוקטובר 2017, 85 מדינות הצטרפו לפרוטוקול זה.[16] ישראל אינה צד לפרוטוקול.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "UN Treaty Collection: International Covenant on Civil and Political Rights". United Nations. 6 במרץ 2012. נבדק ב-2012-03-06. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ כתבי אמנה 31 עמ' 269.
  3. ^ Sieghart, Paul (1983). The International Law of Human Rights. Oxford University Press. p. 25.
  4. ^ United Nations General Assembly Resolution 2200, 16 December 1966.
  5. ^ The following section summarises the text of the Covenant.
  6. ^ ICCPR, Article 1.2.
  7. ^ ICCPR, Article 2.2, 2.3.
  8. ^ ICCPR, Article 2.1.
  9. ^ ICCPR, Article 3.
  10. ^ ICCPR, Article 4.1.
  11. ^ ICCPR, Article 4.2.
  12. ^ ICCPR, Article 47.
  13. ^ OP1-ICCPR, Article 1.
  14. ^ "UN Treaty Collection: Optional Protocol to the International Covenant on Civil and Political Rights". United Nations. נבדק ב-2017-10-10.
  15. ^ OP2-ICCPR, Article 2.1
  16. ^ "UN Treaty Collection: Second Optional Protocol to the International Covenant on Civil and Political Rights, aiming at the abolition of the death penalty". United Nations. נבדק ב-2017-10-10.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0