דפוס סלאוויטא
דפוס סלאוויטא, שנודע גם בשם דפוס האחים שפירא, היה בית דפוס עברי בעיירה סלאוויטא שבאימפריה הרוסית וכיום עיירה במחוז חמלניצקי במערב אוקראינה.
תולדות בית הדפוס
בית הדפוס נוסד בשנת 1792 בידי רב העיירה, רבי משה שפירא בן רבי פנחס מקוריץ, ונוהל על ידיו ועל ידי בניו רבי שמואל אבא ורבי פינחס. הדפוס נועד להדפסת ספרי חסידות, אך נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי שהודפסו בו. גם מתנגדים לא היססו להשתמש בהן למרות אופיו החסידי של הדפוס. הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת 1807 אישור מרבנים בולטים (בהם רבי שניאור זלמן מלאדי) כי הזכויות להדפסתו יישמרו להם למשך 25 שנה. ש"ס סלאוויטא הוא יקר המציאות בימינו, שכן בניגוד לש"ס וילנה שנדפס במהדורות רבות, נדפס ש"ס סלאוויטא בשלוש מהדורות שלמות בלבד. חוקר התלמוד רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ כתב עליו: "...הדפוס הוא נעים ואין ערך ליופיו".
התייחסות לספרי הדפוס
רבי אהרן ראטה כתב שיש להשתדל לרכוש ספרים מדפוסים ישנים שהודפסו בדרך כלל על ידי יראי ה', ובפרט מדפוס סלאוויטא וזיטאמיר שהיו המדפיסים קדושי עליון[1].
המחלוקת אודות ש"ס סלאוויטא
התלמוד בדפוס סלאוויטא הודפס בשלוש מהדורות שלמות. במהלך הדפסת המהדורה הרביעית, בשנת 1834, החלו אנשי דפוס ראם בווילנה להדפיס מהדורה מתחרה. הדבר גרם להתלקחות מחלוקת עזה, שכן אמנם חלפו 27 שנים מקבלת אישור הרבנים, אך רק 21 שנים מהוצאת המהדורה השלישית. המחלוקת הפכה למחלוקת בין חסידים למתנגדים.
לצד המדפיס מסלאוויטא עמדו רבני החסידים, רבני גליציה (ובכללם יעקב אורנשטיין, אב"ד קהילת לבוב) ורוב רבני פולין. לצד המדפיס מווילנה עמדו רבני ליטא, ובכללם אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק, יעקב קרלינר אב"ד קרלין, רבים מרבני זאמוט (ליטא התחתית) ורבי עקיבא איגר, בנו רבי שלמה איגר, חתנו בעל החת"ם סופר והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים".
מדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר, וכינו אותו "בן כוזיבא"[2]. רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:
”מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין..... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול”[3]. אמנם יש שפקפקו באמיתות מכתב זה[4].
לאחר דין תורה שהתקיים בבית הדין בהורדנה,הוכרע הדין לצדם של מדפיסי וילנה, בתנאי שייקנו את כל העותקים שנשארו בידי מדפיסי סלאוויטא, אמנם מדפיסי סלאוויטא לא קיבלו עליהם את הדין, ולאחר מכן התקיימה בוררות זבל"א, אך שלושת הרבנים לא הצליחו להגיע לידי דיעה מוסכמת ולא הוציאו פסק דין[5].
העלילה על האחים שפירא
פועל בשם אליעזר פרוטוגין, שהתקבל לעבודה בדפוס סלאוויטא עקב נישואיו לאחת מקרובות משפחת שפירא, לא חי בשלום עם אשתו ואף נהג להשתכר, ועל כן פוטר מעבודתו. ימים אחדים לאחר פיטוריו איבד עצמו לדעת בתלייה. לאחר ניסיון כושל להציל את חייו קבע הרופא את מותו, ופרוטוגין נקבר בסתר. הדבר נתגלה, ובני משפחתו של פרוטוגין העלילו על האחים שפירא כי הם תלו אותו וקברוהו, כדי למנוע ממנו להלשין עליהם על הדפסת ספרים מבלי שעברו את ביקורת הצנזורה.
בעקבות הפרשה הוצא בשנת 1836 צו לסגירת כל בתי הדפוס העבריים בליטא ובבלארוס, פרט לדפוס ראם ולדפוס נוסף בז'יטומיר.
מומרים וכמרים הוסיפו שמן למדורה, והאחים שמואל-אבא ופינחס שפירא הושמו בכלא של קייב. שנים מספר ארכו החקירות, וכל אותו זמן ישבו האחים בצינוק. בסופו של דבר הואשמו רק בהעלמת קטעים מעיני הצנזורים ובהדפסת ספרים אסורים והפצתם, שכן חוקריהם לא יכלו למצוא קשר בינם ובין התאבדותו של פרוטוגין. בקיץ ה'תקצ"ט (1839) נפסק כי כל אחד מהם יולקה 1,500 מלקות ויגורש לסיביר לשארית חייו. לאחר המלקות היה מצבם הגופני של האחים שפירא רעוע, ובמשך 17 שנים הם עברו מבית חולים אחד למשנהו ומבית כלא לבית כלא עד כי בשנת ה'תרט"ז (1856), עקב הכתרתו לצאר, העניק להם אלכסנדר השני חנינה. לאחר ביטול הצו העבירו מדפיסי סלאוויטא את בית הדפוס אל העיר ז'יטומיר.
מסופר כי במהלך שהותם בבית הכלא כתבו האחים ספר תורה קטן. שנים אחר כך נרכש הספר עבור רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' והוא נהג לרקוד עמו בהקפות שמחת תורה[6].
הרקע לסיפור "שלוש מתנות" לי"ל פרץ
כאשר היה נידון אדם למלקות, נהוג היה להעבירו דרך שתי שורות של חיילים כשידיו כבולות, והחיילים מכים בו בשוט שבידיהם. כך היו אמורים האחים שפירא לעבור בין השורות שלוש פעמים, ואם לא ייפחו את נפשם, יוגלו לסיביר.
בספר "סדר הדורות החדש" מתאר המחבר את האירוע ומספר:
...ויהי בעברם בין הגייסים, נפלה מעל ראש האח הצעיר מצנפתו. עמד על מקומו ולא זז, ולא פסע פסיעה קטנה. לא השגיח במכאוביו ובמכות הגדולות, וקיבל עליו דין שמים באהבה, ולא רצה להקל ראשו בדבר, ואחר אשר הרים את מצנפתו וישם אותה בראשו, הלך בין המכים והמייסרים עד עוברו...
מעשה זה של המדפיס מסלאוויטא שימש לי"ל פרץ כמקור לסיפורו על אודות "המתנה השלישית" – המפתח לכניסת הנשמה לגן עדן.
לקריאה נוספת
- רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד, מהדורת א"מ הברמן, ירושלים: ה'תשי"ב.
- מנחם מנדל בודק, סדר הדורות החדש, לבוב: ה'תרכ"ה.
- ישראל ארליך, ספר יעקב לסלוי -שער ג' העלילה על מדפיסי ש"ס סאלוויטה, ה'תשמ"ה, עמ' 246–252.
- הרב י"ל הכהן מימון, שרי המאה, כרך א' פרק כ"א
קישורים חיצוניים
- חיים דוב פרידברג, סלאוויטא, תולדות הדפוס העברי בפולניה: מראשית הוסדו בשנת רצ"ד והתפתחותו עד זמננו, הוצאה ב מושלמת ומתוקנת, מעובדת על פי המקורות; יצא לאור על ידי ברוך פרידברג, תל אביב: (דפוס גוטנברג), תש"י, עמ' 104 ואילך, באתר היברובוקס
- בצלאל לנדוי, דפוסים עבריים מפורסמים, באתר "דעת"
- אלטר מאיר, הרב משה שפירא מסלאוויטה ז"ל: מאה שנה לפטירתו, הצופה, 17 בדצמבר 1937
- שאול גינזבורג, עלילת סלאוויטה, הצופה, 26 בספטמבר 1947 (הובא לדפוס על ידי יצחק ריבקינד; מיידיש: ש. בן-מנחם); המשך, 5 באוקטובר 1947, המשך; המשך, 10 באוקטובר 1947, המשך; המשך, 17 באוקטובר 1947; המשך, 24 באוקטובר 1947, המשך; המשך, 31 באוקטובר 1947; המשך, 7 בנובמבר 1947; המשך, 14 בנובמבר 1947, המשך; המשך, 21 בנובמבר 1947, המשך; המשך, 28 בנובמבר 1947, המשך, המשך; המשך, המשך
- מוטי מרינגר, דפוס האחים שפירא - סלאוויטא, אתר Tog
הערות שוליים
- ^ טהרת הקודש, מאמר קדושת עינים פ"ו, באתר היברובוקס
- ^ בפרפרזה לבן כוזיבא, שהצליח לגרור אחריו את רבי עקיבא, אמרו הם שבן כוזיבא (=הבן המכזב, ר' שלמה איגר) היטה את דעתו של רבי עקיבא (איגר, אביו).
- ^ לשון המכתב מופיע אצל נוסבוים, שמואל אברהם, מים חיים <על הגר"ח קרייזווירט>, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ ראו מאמרו של יהושע מונדשיין בקובץ 'מוריה' (גליון קסז-קסח, עמוד צג הערה 24) וספר 'אבן שתיה החדש' (חלק ב, דף תנז-תנט הערה ו).
- ^ שאול גינזבורג, הצפה, 5 אוקטובר 1947, באתר www.nli.org.il
- ^ ראו כאן, עמ'56-45 (הקישור אינו פעיל)
דפוס סלאוויטא34418617Q12405876