האגן הקדוש
האגן הקדוש או האגן ההיסטורי הוא כינוי חדיש לאזור גאוגרפי בירושלים הכולל את העיר העתיקה וסביבתה המיידית. שם זה הוטבע בדור האחרון בשיח הפוליטי-עיוני כדי להתייחס לאזור בו מרוכזים האתרים ההיסטוריים והקדושים בירושלים .[1]
המונח "האגן הקדוש" לקוח מתחום המחקר הגאוגרפי ומשמש במחקרים גאו-פוליטיים עכשוויים העוסקים בתכנון עירוני, כגון תוכניות מתאר ובמחקרים הדנים בעתידה המדיני של העיר.
רקע
האגן הקדוש הוא – הלכה למעשה – ירושלים, באזור גאוגרפי קטן מרוכזות אלפי שנות היסטוריה ומאות מקומות קדושים – חלקם במשותף ליהדות, לנצרות ולאסלאם, וחלקם באופן ייחודי לאחת משלוש הדתות.
יצחק טישלר סבור שדוד בן-גוריון טען ש: ”ירושלים איננה שועפת, בית חנינא או צור באחר, וגם לא אבו דיס, אלא דווקא האגן הקדוש - הר הבית והעיר העתיקה”[2] והוסיף כי הצעתו של בן-גוריון להרוס את חומות העיר העתיקה לאחר איחוד העיר נועדה למחוק את הגבול בין האגן הקדוש לעיר החדשה.
במחקר מקיף המתייחס לאגן הקדוש[3] פותחת פרופסור רות לפידות בדוגמה מתוך נאומו הראשון, בכנסת הראשונה, של המשורר אורי צבי גרינברג. בנאום זה, אותו הקדיש המשורר ל"ירושלים המחולקת" ולכיסופים לעיר העתיקה שמעבר לגבול, הדגיש כי השם ירושלים מכוון רק לירושלים שבתוך החומות, "שבה הר הבית", וכל אשר נבנה בעת החדשה - מעבר לתחומי האגן הקדוש, הוא לא יותר מ"עיבורה של ירושלים".
גאוגרפיה
תחומי אזור האגן הקדוש אינם מוגדרים באופן מוחלט וגבולות האזור אינם מוסכמים על כל הגאוגרפים העוסקים בחקר ירושלים. גרסה מצומצמת רואה רק בתחומי העיר העתיקה המוקפת על ידי חומת ירושלים את האגן הקדוש, גרסה מורחבת יותר רואה כחלק מהאגן גם את הר הזיתים, הר ציון ועיר דוד.
גבולות
במחקר שנערך עבור מכון ירושלים לחקר ישראל משרטטים החוקרים קובי מיכאל וד"ר משה הירש גבולות מדויקים של האגן כדלקמן:[4]
ליבת האזור: ממערב - לאורך חומת העיר העתיקה עד הפינה הדרומית מערבית. מדרום - לאורך ערוץ גיא בן הינום, דרך דרום החומה המקיפה את מנזר חקל דמא משם צפונה לגדר המזרחית של כנסיית פטרוס אין גליקנטו, משם לחומה הדרומית של העיר העתיקה עד חפירות הכותל הדרומי (גן העופל), משם לעמק יהושפט עד לכביש ראס אל-עמוד כולל בית קברות הר הזיתים.
ממזרח - לאורך חלקות הקבורה היהודית של הר הזיתים עד לקטע החומה של הכנסייה הרוסית כנסיית העלייה, עד בית החולים אל מקאסד, לאורך הגדר של כנסיית וירי-גלילאי. מצפון – מכנסיית וירי-גלילאי, לפינה הצפון מזרחית של חומת העיר העיר העתיקה ולאורך החומה עד מתחם בית הספר שמידט, ולאורך החומה עד פינתה ברחוב יפו. סך הכל 2,012 דונם.
על פי המחקר, האזור עשוי לכלול בגרסה מורחבת יותר את עיר דוד (194 דונם), את אזור סילוואן – הר המשחה (הר המשחית) (41 דונם), וגיא בן הינום (מתחם סנט ג'ורג) 57 דונם. עם תוספות אלו שטחו הכולל של ה"אגן" הוא 2,502 דונם.
אוכלוסייה
על פי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל[5], בסוף 2003 התגוררו בעיר העתיקה 35,400 תושבים, ובאגן הקדוש כולו כ-40 אלף. 73% מתושבי העיר העתיקה היו מוסלמים, 18% נוצרים ו-9% יהודים.
מתוך 900 הדונם שעליהם יושבת העיר העתיקה, כ-210 דונם בבעלות הוואקף (24%) (רובו בהר הבית, ששטחו כ-144 דונם); כ-270 דונם בבעלות נוצרית של כנסיות ומנזרים (30%); כ-250 דונם בבעלות פרטית ערבית (28%), וכ-170 דונם בבעלות המדינה (18%).
מ-6,000 משפחות שמתגוררות בעיר העתיקה, 68% הן מוסלמיות, 24% נוצריות ו-8% יהודיות.
כמחצית משטח העיר העתיקה משמשת למגורים, 280 דונם משמשים למוסדות דת וחינוך, ו-80 דונם למסחר. אתרים ארכאולוגיים לא מבונים משתרעים על פני 50 דונם, ויש גם 40 דונם שאינם בשימוש.
מחלוקת גאו-פוליטית
האגן הקדוש נמצא לא רק במרכז ירושלים אלא גם בלב הסכסוך הישראלי-ערבי, וכל מחלוקת זניחה עלולה להפוך לתקרית בינלאומית. הדוגמה האחרונה לתקרית הייתה המהומה שקמה סביב חפירות ההצלה ליד שער המוגרבים בתחילת 2007, אירוע המצטרף לשורת אירועים, שחלקם גבו קורבנות בנפש.
בשנת 2006 ערך צוות של מכון ירושלים לחקר ישראל, בראשות רות לפידות, מחקר בנושא חלופות לריבונות באגן הקדוש. על פי מחקר זה קיימים חמשה פתרונות לאזור האגן הקדוש[6]:
- החלופה הראשונה מציעה ריבונות ושליטה מלאה של ישראל בכל רחבי האגן, תוך מתן אוטונומיה מסוימת לתושבים הפלסטינים. המשמעות של ההצעה הזאת היא למעשה מיסוד המצב הקיים, שבו מנהלים אנשי דת המוסלמים ונוצרים את מוסדותיהם באופן אוטונומי.
- החלופה השנייה שונה בתכלית - ריבונות ושליטה מלאה של הפלסטינים בכל רחבי האגן, עם אוטונומיה לתושבים היהודים.
- החלופה השלישית מציעה חלוקה טריטוריאלית בין הצדדים עם פיקוח בינלאומי.
- חלופה רביעית מציעה ניהול משותף, וחלוקת סמכויות בין שני הצדדים עם גיבוי בינלאומי.
- החלופה החמישית: ניהול האגן הקדוש על ידי גוף בינלאומי כיחידה אחת. הגוף הבינלאומי יחזיק בידיו לא רק סמכויות פיקוח ובקרה, אלא יהיה אחראי גם על ניהול האגן הקדוש, ויהווה את מקור הסמכות והשליטה בו.
החוקרים קובי מיכאל וד"ר משה הירש הציגו מחקר לפיו האופציה הישימה ביותר היא מודל המבוסס על ברלין המערבית – שטח המתנהל כישות אוטונומית תחת פיקוח רב-לאומי המוסכם על כל הצדדים.[7]
לקריאה נוספת
- משה הירש וקובי מיכאל, מעורבות בין-לאומית ב"אגן הקדוש" בירושלים: רקע ומשמעויות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2003.
- משה הירש וקובי מיכאל, מעורבות בין-לאומית ב"אגן הקדוש" בירושלים: חלופות אפשריות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2003.
- אמנון רמון, האגן ההיסטורי של ירושלים - בעיות וחלופות לפתרונן, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007.
- מרדכי נאור, ברוך גיאן, ירושלים עיר נושקת אור, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
הערות שוליים
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים דליה שחורי, המודל הרצוי הוא מערב ברלין, באתר הארץ - ^ יצחק טישלר, אשליות ועובדות בירושלים השלמה, באתר גלובס
- ^ אמנון רמון, האגן ההיסטורי של ירושלים - בעיות וחלופות לפתרונן, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2007
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים דליה שחורי, המודל הרצוי הוא מערב ברלין, באתר הארץ - ^ אמנון רמון, האגן ההיסטורי של ירושלים - בעיות וחלופות לפתרונן, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2007
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אלוף בן, אהוד אולמרט כמעט עשה היסטוריה: וויתור ישראלי על האגן הקדוש, באתר הארץ - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים דליה שחורי, המודל הרצוי הוא מערב ברלין, באתר הארץ
29406611האגן הקדוש