דפוס סלומון
דפוס סלומון היה בית דפוס שפעל בירושלים בשנים 1863–1992, והיה בית הדפוס העברי השני שפעל בירושלים, ובית הדפוס שפעל בתקופה הארוכה ביותר (130 שנה).
דפוס האבן
בשנות הארבעים של המאה ה-19 נסעו הידידים יואל משה סלומון ומיכל הכהן לקניגסברג, שם למדו את מלאכת הדפוס. פתיחה של בית דפוס עברי בירושלים הייתה כרוכה בחשש מפני המונופול שלכאורה היה לדפוס ב"ק בירושלים. מסיבה זו החלו השותפים בהדפסה בדפוס אבן, וגם כאן טרם הדפיסו ספרים. בהתחלה הדפיסו את "השושנתא" – שהיה זה מעין פרח שעליו מודפסים ציורים של המקומות הקדושים בארץ ישראל. לאחר מכן החלו בהדפסת מעין עיתון – "תורה מציון" – שבו נדפסו חידושי תורה. בכך קיוו השותפים, שהם לא שוברים לדפוס ב"ק את המונופול, שהרי מדובר בדפוס אבן, וגם לא מדובר בהדפסת ספרים, אלא ב"עיתון". היה בכך גם מעין ניסיון לבדוק את תגובתו של ניסן ב"ק, ואכן ישראל בק תבע את השותפים בבית הדין. משנתבקש בק להראות את כתב המונופול שכביכול קיבל מבית הדין בהקמת דפוסו טען שאבד לו. כמו כן הוא הודה שהמונופול ניתן לו לחמש שנים בלבד. בכך תם מונופול של 22 שנה של דפוס עברי יחיד בארץ ישראל.
תחילת בית הדפוס
שני השותפים, סלומון והכהן, צירפו אליהם שותף שלישי: יחיאל ברי"ל, ובשנת תרכ"ג החלו בהדפסת ספרים. כנראה הספר הראשון היה "ספר גורלות" של ר' חיים ויטאל, ולאחריו "שבט מוסר" של ר' אליהו הכהן מאיזמיר.
בראש חודש שבט תרכ"ג החלו השותפים בהוצאת העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – עיתון "הלבנון". כתוצאה בהצלחת העיתון החליט גם יריבם ישראל ב"ק להוציא עיתון – "חבצלת", שיצא בי"ד באב תרכ"ג. שני העיתונים היו עוינים זה לזה וייצגו אינטרסים מנוגדים בתוככי הישוב הישן. בחודש טבת תרכ"ד נדפס "הלבנון" האחרון, ובית הדפוס נסגר בהוראת השלטונות הטורקיים. בסמוך לו נסגר גם בית הדפוס של ב"ק. הסגירה נעשתה על פי פקודת הטורקים לאחר שהתקבלו תלונות והלשנות על העיתונים. יחד עם העיתונים נסגרו שני בתי הדפוס. ידוע שבחודש שבט תרכ"ה הגיע הרישיון עבור דפוס ב"ק לפתוח מחדש את בית דפוסו, והוא החל מייד בהדפסת ספרים.
תקופת מצרים וחידוש העבודה בירושלים
סגירת בית הדפוס גרמה לפירוק השותפות; יחיאל ברי"ל עזב את ירושלים לפריז ומכר את חלקו לשני השותפים. סלומון והכהן העבירו את מכונת הדפוס לעיר אלכסנדריה במצרים, שם הדפיסו את הספר "נורא תהלות" לר' חיים עמרם. הדפסתו לא הסתיימה, כיוון שהם עזבו את מצרים מפני מגפת החולירע שפשטה בה. הם חזרו לירושלים ובאותו זמן, מיכל הכהן מכר את חלקו לסלומון. לסלומון, שהיה נתין גרמני, לא היה רישיון לדפוס. מי שלקח על עצמו את השגת הרישיון היה חותנו – אברהם רוטנברג, חסיד חב"ד שהיה נתין טורקי. דפוס רוטנברג הדפיס בבית דפוסו 12 ספרים, בשנים תרכ"ו-תרכ"ח.
תקופת דפוס סלומון
מאמצע תרכ"ח השיג סלומון רישיון על שמו, ומאז נקרא בית הדפוס על שמו בלבד: "דפוס יואל משה בהר"ם שאלאמאן (=בן הרב מרדכי סלומון)". משנת תרל"ז הוציא סלומון גם עיתון בעריכתו, בשם "יהודה וירושלים". הוצאת העיתון נפסקה בשנת תרל"ח, בזמן שסלומון היה עסוק בייסוד המושבה פתח תקווה.
הדפוס בידי צאצאיו
משנת תרל"ח, לאחר שסלומון היה עסוק בעיקר ביישוב החדש שיסד הוא וחבריו – פתח תקווה – עבר הדפוס לניהול בנו הבכור יוחנן דוד ובנו טוביה. על שער הספרים היה מופיע "דפוס סלומון" או "דפוס האחים סלומון". עם ייסוד נחלת שבעה עבר הדפוס עצמו לבניין של המשפחה בנחלת שבעה. במשך שנים רבות הייתה לבית הדפוס חזקה על הדפסת החומר של מוסדות הישוב הישן כמו "הוועד הכללי" וישיבת עץ חיים. הדפוס המשיך להתקיים עוד שנים רבות בידי בניו ונכדיו של יוחנן דוד סלומון. בשנת תרצ"ט עבר הדפוס לבניין בית בורוכוף ברח' הרב קוק במרכז ירושלים. בזמן המצור במלחמת השחרור נדפסו בבית הדפוס העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"חרות", כיוון שעיתונים שנדפסו בתל אביב לא יכלו להגיע לירושלים. בשנת 1992, נהרס הבניין ובמקומו נבנה בניין משרדים רב קומות. בזאת הסתיימו 130 שנות פעילות של דפוס סלומון בירושלים.
לקריאה נוספת
- שושנה הלוי, ספרי ירושלים הראשונים, ירושלים: מכון בן צבי, תשל"ו, עמ' כה–לה.
