דניפרו

דניפרו
Дніпро
	קולאז' תמונות של דניפרו
	קולאז' תמונות של דניפרו
מדינה	אוקראינה
אובלסט	מחוז דניפרופטרובסק דניפרופטרובסק
ראש העיר	בוריס פילטוב
תאריך ייסוד	1776
שטח	405 קמ"ר
גובה	155 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	2,968 נפש לקמ"ר (2007)
	http://gorod.dp.ua
	(למפת אוקראינה רגילה) קייב אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים דניפרו

ערך זה עוסק בעיר. אם התכוונתם לנהר, ראו דנייפר.

דניפרו (באוקראינית: Дніпро -‏ IPA‏: [dɲiˈproˌ]; רוסית: Днепр או Днипро) היא העיר הרביעית בגודלה באוקראינה (אחרי קייב, חרקוב ואודסה), ובירת מחוז דניפרופטרובסק. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק לה את שמה. העיר, שאוכלוסייתה מונה 1,049,000 תושבים, היא אחד המרכזים התעשייתיים של אוקראינה.

היסטוריה

העיר נוסדה בשנת 1773, ונקראה יקטרינוסלב (שפירושו: "תהילת יקטרינה") (אוקראינית: Катеринослав, רוסית: Екатеринослав), על שם הקיסרית יקטרינה הגדולה. מיקומה הראשון של העיר נבחר במקום שבו ניצבת היום העיר נובומוסקובסק, והיא תוכננה להיות בירתה הדרומית של רוסיה, בדומה לבירה הצפונית, סנקט פטרבורג. את הרעיון לייסד את העיר הגה הרוזן גריגורי פוטיומקין, ידידה של הקיסרית. מקומה של העיר נבחר להיות בשטחים ששם שכן חיל זפורוז'יה של הקוזקים, שזה עתה בוטל, וכן אדמות שנלקחו מהטורקים במלחמה האחרונה. לאחר שבחודשי האביב הוצפה העיר החדשה במים בעקבות הגשם, הוחלט על הקמת העיר יקטרינוסלב ליד הענף הדרומי יותר של הדנייפר בשנת 1884. העיר החלה להתפתח בצעדי ענק כמרכז תעשייתי, וסמוך לראשית המאה ה-20 הפכה לעיר השלישית בגודלה באוקראינה. במלחמת האזרחים היא עברה מיד ליד, עד שב-1922 צורפה סופית לאוקראינה הקומוניסטית.

ב-1926 שונה שמה לדניפרופטרובסק במסגרת ביטול שמות שנקראו על שם מלכים לאחר מהפכת אוקטובר. השם החדש נגזר משם הנהר דנייפר ומשם הפוליטיקאי הקומוניסטי גריגורי פטרובסקי. ב-25 באוגוסט 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. ב-27 בספטמבר 1943 שוחררה הגדה השמאלית של העיר, וב-25 באוקטובר שוחררה שאר העיר.

בשנת 2012 בעיר התרחשו מספר פיצוצים בהם נפגעו 27 תושבים. האחראים לפיגוע לא נמצאו.

ב־19 במאי 2016 שינתה הראדה העליונה של אוקראינה את שם העיר לדניפרו, במסגרת סדרת חוקים שמשנים את כל שמות המקומות שנגזרו משמות של אישים ואירועים קומוניסטיים^[1], וכעת שם העיר זהה לשם הנהר, וכן לשם המקוצר שבו נהגו האוקראינים לכנות את העיר לפני־כן^[2]. הצעה אחרת לאכיפת החוק לביטול השמות הקומוניסטיים הייתה להשאיר את השם "דניפרופטרובסק" עם הכרזה על כך שהוא נגזר משמו של פטר ה"קדוש", אולם היא לא התקבלה^[3]. למרות שינוי שם העיר, שם המחוז יישאר "דניפרופטרובסק" עד לתיקון נפרד שצריך לעשות לשם כך בחוקת אוקראינה^[2].

נכון ל-2017, 82% מאוכלוסיית הם אוקראינים, ו13% רוסים. עם זאת, 63% מדברים בעיקר רוסית, 25% רוסית ואוקראינית במידה שווה, ו-9% בעיקר אוקראינית^[4].

כלכלה

העיר היא אחד המוקדים הכלכליים של אוקראינה. תעשיות מרכזיות בה הן תעשיות מתכת למיניהן, מפעלי כלי תחבורה, מפעלים כימיים ותעשיית חלל Південний машинобудівний завод – Якість, перевірена космосом (ב־). הודות למיקומה במרכז הגאוגרפי של המדינה, עוברים דרכה מסילות רכבת וכבישים חשובים. התחבורה העירונית מורכבת משילוב של רכבת קלה (הפועלת מאז 1896, אחת הראשונות באירופה), רכבת תחתית, אוטובוסים וטרוליבוסים, אחד מכלי התחבורה הנפוצים במדינה. תחנת רכבת מרכזית מאפשרת לתושבי העיר והסביבה לנסוע לרוב הערים הגדולות במדינה ולמספר יעדים במדינות אחרות. נמל התעופה המקומי הוא בינלאומי, אך התנועה בו מועטה יחסית (כ-300 אלף נוסעים בשנה). קו תעופה סדיר לתל אביב מופעל באמצעות חברת התעופה הלאומית האוקראינית.

יהודים

ערך מורחב – יהדות דניפרו

היהודים התחילו להתיישב בעיר עם היווסדה. בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון. ב-1804 נכללה העיר בתחום המושב. בשנת 1864 בעיר היו חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה וכן מכללה להכשרה מקצועית. ב-20–21 ביולי 1883 נערך פוגרום ביהודי העיר, אך הוא הופסק עד מהרה. בהמשך ידעה העיר מספר אירועים דומים: באוקטובר 1905 נהרגו 67 ו-100 נפצעו, ובמאי 1919, על ידי גדודיו של ההטמן גריגורייב, אז נהרגו 150. ב-1920 המשיכו הפוגרומים ביהודי העיר. מאות נשים יהודיות עונו בעיר^[5].

מהעשור הראשון של המאה העשרים שימש כרב העיר הרב פנחס גלמן, עד פטירתו בשנת 1921. הוא הקים בעיר ישיבה (בין השאר למד בה זלמן ארן), ועסק הרבה יחד עם הרב שניאורסון בקליטת הפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה ובהם רבי חיים עוזר גרודזנסקי שנמלט מווילנא.

בשנת תרס"ט נערכו בחירות בקהילה. לרב עיר נוסף ונבחר הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. הרבי עצמו התגורר בעיר בשנות ילדותו ונעוריו בית השנים 1907 ל-1923. הרב שניאורסון שימש כרב הקהילה החסידית ולאחר פטירת הרב גלמן שימש כרבה היחידי של העיר עד למאסרו והגלייתו בשנת תרצ"ט - 1939. הרב שניאורסון ריכז את כל פעילות הקהילה על אף חילופי השלטון לשלטון בולשביקי. עקב עמידתו האיתנה על עקרונות היהדות וניהול הקהילה נאסר, הוגלה ונפטר בגלותו. למרות מאסר הרב, בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90.

בשנת 1939 היו בעיר 85,529 יהודים. רוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב-26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים, בתחילתם כל יהודי העיר רוכזו בגטו. ב-2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מרק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, ב-13 באוקטובר אותה שנה עשרת אלפים עד שנים-עשר אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר 1941 לינואר 1942 כחמשת אלפים איש שנותרו בגטו, נרצחו.

בשנת 1959 ישבו בעיר 53,400 יהודים. ב-1970 היו בה 50,422 יהודים. בזמן ברית המועצות היה בית הכנסת יחיד פעיל בעיר והיהודים היו מתפללים שם כל יום. בחגים הבית הכנסת היה מלא ביהודים מכל רחבי העיר שבאו להתפלל.

לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה. שליח חב"ד הרב שמואל קמינצקי, יליד כפר חב"ד, משמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", לשם באות בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת 1991. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.

"מרכז מנורה" הוקם כמרכז היהודי הקהילתי הגדול בעולם. המרכז נבנה על ידי צבי הירש (גינאדי) בגלובוב, נשיא הקהילה היהודית בעיר.

קובץ:Dnp ukr2013 08.JPG

בית כנסת "שושנת הזהב" ומאחוריו המרכז הקהילתי "מנורה"