דינה פייטלסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דינה פייטלסון
ענף מדעי חינוך
פרסים והוקרה פרס ישראל  פרס ישראל על מחקרה גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א', ה'תשי"ג 1953

פרופ' דינה פייטלסון י"ד באייר תרפ"ו, 28 במאי 1926ח' בניסן תשנ"ב, 10 באפריל 1992) הייתה אשת חינוך וחוקרת בתחום החינוך של הגיל הרך. כלת פרס ישראל לחינוך לשנת ה'תשי"ג (1953 - השנה הראשונה בה הוענק הפרס), אותו קיבלה בגיל 27. בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס זה ולאדם הצעיר ביותר עד כה שזכה בפרס ישראל.

ביוגרפיה

פייטלסון נולדה בשם דינה שוּר (Schur) בווינה בירת אוסטריה, בת ליוסף והדוויג שוּר. בשנת 1934 עלתה לארץ ישראל. התחנכה בגימנסיה הרצליה. למדה בסמינר למורים בבית הכרם, ולאחר מכן שירתה בצה"ל (19481949) ונפצעה קשה במלחמת העצמאות בירושלים. ב-1951 קיבלה תואר שני, וב-1956 תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים[1], על התזה "דפוסים חינוכיים בעדה הכורדית". בראשית דרכה חקרה את דפוסי החינוך בעדה הכורדית, והייתה בכך לחוקרת הראשונה של העדה הכורדית עם עלייתה ארצה. את פרס ישראל בחקר החינוך קיבלה בשנת 1953 על עבודתה "גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א'". בעבודה זו היא עמדה על חשיבות שיטות ההוראה בהנחלת הקריאה, ובייחוד על הצורך בהוראה שיטתית של הקריאה.

בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הייתה שותפה לפיתוח חומרי לימוד ללימוד הקריאה בשיטה הפונטית בשם "גם אני קורא" ו"אני קורא כבר". בהמשך דרכה שימשה פייטלסון כמפקחת במשרד החינוך ומרצה באוניברסיטה העברית. בשנת 1973 היא הצטרפה לסגל אוניברסיטת חיפה, שם הגיעה לדרגת פרופסור מן המניין. במהלך שנות השבעים והשמונים יזמה את הקמת החטיבות הצעירות לתלמידי גן חובה וכיתות א' ו-ב', ואת פרויקט הסיפריות הכיתתיות. בשנת 1992 נבחרה להיכל התהילה לקריאה של ארגון הקריאה הבינלאומי.

בעבודתה המדעית עמדה על חשיבות ההקראה לילדים לשם פיתוח הבנת הנקרא, ועל תפקיד המשחק החופשי בפיתוח היצירתיות, יכולת ההפשטה, התמודדות עם כישלונות וצבירת הצלחות[2].

פייטלסון הטיפה לצמצום מעורבות מדכאת יצירתיות במשחקי הילדים והעדיפה משחקים פרימיטיביים המאפשרים לילדים לפתח את היצירתיות על פני משחקים משוכללים הקובעים לילדים את דרכי השימוש בהם. ביקשה גם לצמצם את זמן הפעילות הפסיבית של הילדים בצפייה בטלוויזיה[3].

נישאה ליהודה לֵאו פייטלסון, והייתה אם לשני בנים.

פייטלסון הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים[4].

ספריה

  • גורמי הכישלון אצל ילדי כתה א’, ירושלים: מוסד סאלד, 1953.
  • דינה פייטלסון וחמדה אסיאו, מדריך להוראת הקריאה בכיתה א, ירושלים: קריית ספר, תשי"ט. (ספרון) (מהדורה ב מתוקנת: תשכ"א)
  • החברים, ירושלים: קריית ספר, 1959. (סיפור לילדים)
  • בכפר, ירושלים: קריית ספר, תשי"ט. (סיפור לילדים)
  • בגן החיות, ירושלים: קריית ספר, 1959. (סיפור לילדים)
  • חמדה אסיאו, דינה פייטלסון, גם אני קורא, ירושלים: קריית ספר, תש"ך[5].
  • חמדה אסיאו, דינה פייטלסון, חוה צ’רנוב, אני קורא כבר, ירושלים : קריית ספר, 1964.
  • דרכים לשיפור הוראת הלשון העברית בבית הספר היסודי: על יסוד מחקר הסתכלות בכיתות ד, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ושל משרד החינוך והתרבות, תשכ"ד.
  • בית הספר ובית ההורים; ערך: אליעזר ברות, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המזכירות הפדגוגית לחינוך יסודי ולהכשרת מורים, תשכ"ח. (סיכום מחקר) (מהדורה ב: תשכ"ט)
  • החטיבות הצעירות - ניסוי חינוכי ולקחיו; עורכים: דינה פייטלסון ואפרים רוקח. משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, פברואר 1977.
  • דינה פייטלסון, י[עקב] גוטהולד, ר[ות] נחמני, פיתוח ההבעה בכתב בחטיבות הצעירות, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המזכירות הפדגוגית – הוועדה לחינוך יסודי-החטיבות הצעירות, תשמ"ו. (ספרון)
  • Facts and Fads in Beginning Reading: A Cross-Language Perspective, Ablex Publishing Corp. 1988

ספרים ערוכים לזכרה

  • Literacy and Education: Essays in Memory of Dina Feitelson. Joseph shimron (ed.), Hampton Press, 1996
  • מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון בישראל: רכישת לשון, קריאה וכתיבה. עורך: יוסף שמרון, הוצאת מאגנס ומכון סאלד, תשנ"ז

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 462 מוסמכי אוניברסיטה יקבלו היום תעודותיהם, דבר, 6 באפריל 1956
  2. ^ יוסף מיכלסקי, עדיף סמרטוט עם בובה, דבר, 8 באוגוסט 1979
  3. ^ עמליה ארגמן, משחקים חינוכיים, דבר, 25 במרץ 1974
  4. ^ המצבה ומקום הקבר של דינה פייטלסון, באתר "פרויקט גלעד"(הקישור אינו פעיל, 25.3.2020)
  5. ^ שיטה חדשה ללימוד קריאה, דבר, 7 ביוני 1968(הקישור אינו פעיל, 25.3.2020).
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29843822דינה פייטלסון