רבי דוד טבל מליסא
רבי דוד טֶבְּל בן נתן נטע (בכתיב יידי: דוד טעביל; נפטר בט"ז בטבת ה'תקנ"ב, 11 בינואר 1792) היה רב וראש ישיבה פולני, רבן של הורוכוב וליסא.
ביוגרפיה
נולד בברודי לרב נתן נטע בן אריה לייב אב"ד ברודי. מצאצאי הרב בנימין אהרן סלניק מחבר "משאת בנימין" והמהר"ל מפראג. אחיו היה רבי אריה לייב, אב"ד אניקשט והגליל. אחותו נישאה לפרנס ר' יצחק חיות המכונה איציק פסלס (פעסילש), מנהיג קהילת ברודי.
נישא לבתו של הרב צבי הירש מ"קציני העיר ברודי". בתחילת דרכו ברבנות כיהן כרב בעיר ססלוב שבווהלין, ובשנת ה'תקכ"ז (1767) התמנה כרבה של הורוכוב, לאחר שרבה הקודם של העיר, הרב יצחק הלוי הורוביץ עזב את הרבנות מספר שנים קודם לכן לטובת רבנות העיר גלוגאו וכיסא הרבנות עמד פנוי. בהורוכוב הייתה לו ישיבה גדולה. בין תלמידיו בתקופת הורוכוב היה הרב ברוך תאומים-פרנקל, ורבי דוד טבל כינה אותו "ראש התלמידים". לצידו, כיהן בהורוכוב כראש בית הדין, הרב רפאל מייזלש מחבר ספר "תוספת שבת" שהיה לידידו.
בשנת ה'תקל"ד, 1774, נבחר לכהן כרבה של ליסא, וגם בה עמד בראשות ישיבה, בה למד בין השאר הרב חיים דוידזון - לימים רבה של ורשה. לדברי אהרן ולדן בספרו "שם הגדולים החדש", אף על פי שהסתייג מתנועת החסידות, מנע הרב דוד טבל מידידו הרב יחזקאל לנדא, רבה של פראג, להוציא לפועל את תוכניתו להחרים את הספר תולדות יעקב יוסף ולגזור לשרוף אותו, בטענה שלמרות השוני שבדרכם הרי מתכוונים ראשי החסידות לשם שמים. פעילותו זו נעשתה לבקשת ידידיו האחים רבי פנחס הורוביץ ורבי שמעלקא מניקלשבורג שנמנו על אנשי התנועה וביקשו את עזרתו בהרגעת המחלוקת סביב התנועה. בעת פרשיית הגט מקליווא נמנה עם עשרת גדולי הרבנים שהתכנסו בברודי ופירסמו את תמיכתם בפסקו של הרב ישראל ליפשיץ שהכשיר את הגט.
בשנת ה'תקמ"ב, שיתף פעולה עם ה"נודע ביהודה" במאבק נגד תנועת ההשכלה היהודית. השנים תקפו בדרשת שבת הגדול של אותה שנה את נפתלי הירץ ויזל שזכה רק שבע שנים קודם לכן להסכמתם על ספרו "יין לבנון" למסכת אבות. במוקד הסערה עמד הפמפלט "דברי שלום ואמת" שפרסם אז ויזל בשבח תוכניתו של יוזף השני לפתוח בתי ספר לילדי היהודים בשפה הגרמנית, ובו כלל דברים שלדעתם היו דברי מינות, שבח לחכמת הגויים וזלזול בתלמידי חכמים. בדרשתו חזר בו רבי דוד טבל מהסכמתו על ספרו של ויזל והבהיר כי מתחילה היא ניתנה רק לבקשת רבני בית הדין של קהילתו[1] בעקבות דרשתו זו שעותקים שלה בכתב יד הופצו ברחבי העולם היהודי באירופה, תקפו אותו אנשים מחוגי ההשכלה קשות. פירסמו קונטרס בגנותו ואף התלוננו לשלטונות על שהוא מסית נגד סדרי החינוך החדשים ומעכב את התקדמות החינוך היהודי. הנודע ביהודה הריץ מכתב למנהיגי הקהילה בברלין בדרישה להתנער מהמתלוננים נגד רבי דוד טבל ולהתנצל בפניו. במהלך המשא ומתן, התפטר הרב צבי הירש לוין רבה של ברלין מתפקידו והודיע על כוונתו לעלות לארץ ישראל, כנראה כאמצעי לחץ על ראשי הקהילה. לבסוף התקבלה עמדתו חלקית והוא המשיך בכהונתו.
נפטר בט"ז בטבת ה'תקנ"ב, 11 בינואר 1792[2]. בצוואתו ביקש שימנו תחתיו את הרב יעקב לורברבוים כרבה של העיר. בנו, רבי זכריה מנדל כיהן במשרת ראב"ד העיר, עד שנת ה'תקס"ה (1805), אז עזב את העיר והתמנה כרבה של לעסלא.
מפסקיו בהלכה
ספרו היחיד שנדפס הוא "נפש דוד" על התורה (פשמישל תרל"ח). בסופו נדפס קונטרס בשם "מכתב לדוד" העוסק בפרשנות לסוגיות בתלמוד ובהלכה. רבות מתשובותיו ההלכתיות משוקעות בספרות השו"ת של בני דורו, כמו "נודע ביהודה", "תפארת צבי", שו"ת רבי חיים הכהן, וספר "בית מאיר". מפסקיו:
- הורה שקטן בן תשע שקידש אשה, הקידושין תקפים והיא צריכה גט כדי להינשא לאחר. זאת למרות שקטן אינו יכול לקנות, אך דעת אחרת מקנה לו. פסיקה זו לא הייתה מקובלת על פוסקי הלכה אחרים, כמו רבי צבי הירש בושקא, מחבר שו"ת "תפארת צבי" שסבר שהכלל ההלכתי שדעת אחרת מקנה לקטן, אינו תקף בקניין קידושין מכמה טעמים[3].
לקריאה נוספת
- אגרת מראשי קהילת ליסא לגאון רבי דוד טעביל רבה של הקהילה. מוריה, שנה כא, גיליון רמז-רמט, שבט תשנ"ח, עמ' נו-נט.
קישורים חיצוניים
- דוד הלחמי, רבי דוד טבלי מליסא, ערכו בספר "חכמי ישראל", תל אביב תשי"ח, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- עותק של דרשתו נגד נפתלי הירץ ויזל (בהערה, תולדותיו בקצרה), קובץ בית אהרן וישראל, מד, ירושלים תשנ"ג. עמ' קיז-קלא, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ הדרשה מופיעה ב"קובץ בית אהרן וישראל", גיליון מד, ירושלים, תשנ"ג, עמ' קכא ואילך.
- ^ הרב יוסף תאומים הספידו, והדפיס את הספדו בספרו "נוטריקון", קו טו.
- ^ על פולמוס זה, ראו: תפארת צבי סימנים ק"ג-ק"ד.
27054722דוד טבל בן נתן נטע מליסא