דארובאר
 סמל דארובאר | |
 | |
| הרחוב הראשי בדארובאר | |
| מדינה |
 קרואטיה |
|---|---|
| מחוז |
 ביילובאר-בילוגורה |
| חבל ארץ | סלבוניה |
| תאריך ייסוד | 1771 |
| שטח | 64 קמ"ר |
| גובה | 162 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 8,561 (2011) |
| ‑ במטרופולין | 11,633 (2011) |
| קואורדינטות | 45°35′24″N 17°13′17″E / 45.59000°N 17.22139°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.daruvar.hr | |
דָארוּבָאר (בקרואטית: Daruvar) היא עיירת קיט במזרח קרואטיה, השוכנת בעמק הנהר טופליצה שבשטחי מחוז ביילובאר-בילוגורה אשר בחבל סלבוניה.
היסטוריה
דארובאר ממוקמת בצומת דרכים והאזור היה בעל חשיבות אסטרטגית מתקופת האימפריה הרומית. יישוב בשם דארובר מאוזכר לראשונה במסמכים מ-1771 עת נשלט האזור על ידי ממלכת הבסבורג. בסמיכות לעיירה מצויים מעיינות מרפא והיא הפכה בהדרגה לעיירת קיט בתחום תיירות המרפא. במהלך השנים התיישבו בעיירה תושבים ממוצא צ'כי וכן שוואבים. בהמשך נשלטה העיירה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה בשטחי ממלכת יוגוסלביה. באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה את הממלכה תוך ימים אחדים. אזור דארובאר הועבר לחזקת מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה. לאחר המלחמה נכללה העיירה בשטחי יוגוסלביה. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החל תהליך התפרקותה האלים של יוגוסלביה ובמהלכו קמה קרואטיה ודארובאר נכללה בשטחה.[1]
הקהילה היהודית
במהלך המאה ה-18 התיישבו בדארובאר יהודים שהגיעו מבורגנלנד. מרביתם היו סוחרים ומקצתם בנקאים ובעלי מקצועות חופשיים. ב-1860 נחנך בית הכנסת הקהילתי ושנתיים מאוחר יותר בית העלמין היהודי. בראשית המאה ה-20 כיהן משה פרנקפורטר כרב הראשי של הקהילה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הותקפו בני הקהילה היהודית על ידי אנשי הקאדר הירוק ונשדדו חנויות ובתי מגורים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה גברה הפעילות הציונית בעיירה והוקמו אגודות נוער וסניף של ויצו. ב-1921 התגוררו בדארובאר 276 יהודים שהיוו כ-10 אחוזים מכלל תושבי העיירה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 205 נפשות. לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית והקמת מדינת קרואטיה העצמאית הוחל ברדיפת יהודי דארובאר. בשלב בראשון הוחרם רכושם של בני הקהילה ובהמשך אף בוצעו מעשי שוד שאורגנו על ידי שלטונות האוסטאשה. בני הקהילה גורשו למחנות ההשמדה בשלושה טרנספורטים בין מאי לאוגוסט 1941.[1]
לאחר המלחמה שבו שרידי הקהילה לדארובאר, אך לא התחדשה פעילות קהילתית. ב-1951 שופץ מבנה בית הכנסת בדארובאר והוסב לאולם תיאטרון וב-1993 הוסב לכנסייה פנטקוסטליסטית. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 שופץ בית העלמין והוצבה בו אנדרטה לזכר הנרצחים בשואה. בראשית המאה ה-21 עמד בית העלמין היהודי על תילו, הוקף גדר ובו כ-160 מצבות.[2][3]
ב-1968 התגוררו בדארובאר 36 יהודים[1] וב-1991 התגוררו בעיירה 6 יהודים.
לקהילת דארובאר השתייכו יהודי העיירה לִיפִּיק(אנ'). קהילה נוסדה שם במהלך המאה ה-19. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בליפיק 81 יהודים. הקהילה חרבה בשואה. נכון ל-2009 ניתן היה לאתר את בית העלמין היהודי. המקום לא היה מתוחזק. בית העלמין נבזז לשימוש משני ונגרמו בו נזקים.[4][5] גם יהודי הכפר אוּלְיָאנִיק(אנ') השתייכו לקהילה זו. בית עלמין נוסד במאה ה-19. ב-1931 התגוררו שם 23 יהודים. הקהילה חרבה בשואה. נכון ל-2010 עמד בית העלמין היהודי על תילו בשטח הכפר ונמצאו בו כ-15 מצבות.[6]
קישורים חיצוניים
- רשימת נרצחים בשואה מהעיירה דארובאר, במאגר המידע של יד ושם (באנגלית)
- קהילת דארובאר, באתר jewishgen.org, אוחזר ב-15 ביולי 2015 (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 הקהילה היהודית בדארובאר, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 88-87.
- ^ אתרי מורשת יהודית בקרואטיה, עמוד 15, באתר heritageabroad.gov, אוחזר ב-15 ביולי 2015 (באנגלית).
- ^ אתרים היסטוריים בדארובאר, צילום בית הכנסת שהוסב לכנסייה בעמוד 14, ובית העלמין היהודי בעמוד 20, באתר visitdaruvar.hr, אוחזר ב-15 ביולי 2015 (באנגלית).
- ^ בית העלמין היהודי בליפיק (2000), באתר המרכז לאמנות יהודית.
- ^ קהילת ליפיק, באתר jewish cemetery project (באנגלית).
- ^ קהילת אוליאניק, באתר jewish cemetery project (באנגלית).
