גבול אזרבייג'ן–ארמניה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גבול ארמניה-אזרבייג'ן
Azərbaycan–Ermənistan sərhədi
השדה הוולקני של הר הגעש פוראק (אנ'), שנמצא על גבול ארמניה-אזרבייג'ן
השדה הוולקני של הר הגעש פוראק (אנ'), שנמצא על גבול ארמניה-אזרבייג'ן
ארמניהארמניה אזרבייג'ןאזרבייג'ן
אורך כולל ~ 1,000 קילומטרים
תאריך קביעה 1991
הסכמים
מעברי גבול מסדרון לאצ'ין
מספר מעברי גבול 1
גבול ארמניה-אזרבייג'ן, מסומן באדום

גבול ארמניה–אזרבייג'ן הוא הגבול הבינלאומי בין ארמניה ואזרבייג'ן. לפי ההערכות המתייחסות לאורך הגבול ישנם הבדלים מ-996 קילומטרים[1] ועד 1,007.1 קילומטרים.[2] [3] הכבישים הבינלאומיים האירופים החוצים את הגבול הם: E002 ו-E117.

דה יורה הגבול תואם לגבול לשעבר בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן. הוא מורכב משני קטעים עיקריים: קו הגבול שבין ארמניה למובלעת נחצ'יבאן השייכת לאזרבייג'ן במערב סמוך למשולש הגבולות, טורקיה, אירן ואזרבייג'ן. והקטע הארוך יותר בין ארמניה לבין אזרבייג'ן במזרח היבשת. בנוסף, ישנן מספר מובלעות משני צדי הגבול, אולם הן אינן קיימות עוד אלא דה יורה בלבד. הגבול בין ארמניה ואזרבייג'ן נסגר בשנת 1991.[4]

גאוגרפיה

החלק המערבי.

מפת אזרבייג'ן המתארת את הגבול דה יורה ארמניה-אזרבייג'ן

בחלק המערבי, הגבול מתחיל בצפון במשולש הגבולות בין ארמניה, אזרבייג'ן וטורקיה על נהר אראס, מתקדם יבשתית בכיוון דרום מזרח לאורך רכסי הרים שונים, כמו הרי זנגזור, עד למשולש הגבולות המערבי עם איראן על נהר אראס. בנוסף, המובלעת האזרבייג'נית קארקי הנמצאת ממש צפונית לגבול, אולם מאז מאי 1992, לאחר מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, קארקי נשלטת על ידי ארמניה, המנהלת את ה-19 קילומטרים רבועים כחלק ממחוז אררט (אנ') שלה.

החלק המזרחי

מפה של הגבול דה פקטו בשנת 2019. כוחות ארמנים שלטו ברוב נגורנו קרבאך וכמעט 9% משטחה של אזרבייג'ן מחוץ למחוז האוטונומי לשעבר נגורנו קרבאך, בעוד הכוחות האזרבייג'ניים שלטו בשאומיאן ובחלקים המזרחיים של מרטקרט ומרטוני

בחלק המזרחי, הגבול מתחיל בצפון במשולש הגבולות בין גאורגיה ארמניה ואזרבייז'ן ומשם ממשיך בכיוון כללי לכיוון דרום-מזרח, הוא מזגזג ליד ומסביב לנהר Voskepar, חוצה בדרך חלק ממאגר המים Joghaz. לאחר מכן הוא יוצר קשת קעורה רחבה לאורך רכס חנדזורות ויורד לרכס מיאפור. בהמשך הוא עובר במקביל לחוף המזרחי של ימת סוואן לאורך רכס סוואן, עובר דרומה לאורך רכס סבן המזרחי, ולאחר מכן הוא פונה מערבה לאורך רכס ורדניס לפני שהוא פונה בחדות מזרחה. לאחר מכן הוא ממשיך דרומה, חוצה את אגם עילאך-ליך ומקדש מדינת סב ליץ', ומסתיים בגבול האיראני על נהר אראס. הגבול כולו נמצא בעיקר בשטח הררי, בגובה ממוצע שנע בין 600 מטרים ו-3,400 מטרים.

בנוסף, בקטע הצפוני של אזור הגבול ישנן ארבע מובלעות – אחת ארמנית (Artsvashen /Başkənd) ושלוש אזרבייג'ניות (Sofulu, Yukhari Askipara /Verin Voskepar ו-Barxudarlı); מאז המלחמה, כל ארבע המובלעות נשלטות כעת על ידי האומה ה"מארחת" שלהן.

היסטוריה

במהלך המאה ה-19 אזור הקווקז היה מחלוק בין האימפריה העות'מאנית, פרס הקאג'ארית ורוסיה. במהלך המאה ה-19, רוסיה דחקה דרומה את האימפריות הפרסית והעות'מאנית מהקווקז.[5] לאחר מלחמת רוסיה–פרס (1804–1813) והסכם גוליסטן שלאחר מכן, רוסיה השתלטה בעיקר על שטח אזרבייג'ן ועל חלק ממחוז סיוניק של ארמניה (הידוע היסטורית בשם זנגזור).[6] [7][8] בעקבות מלחמת רוסיה–פרס (1826–1828) והסכם טורקמנצ'אי פרס נאלצה לוותר על נחצ'יבאן ועל שאר ארמניה.[6] [9][8] בשנת 1867 רוסיה ארגנה מחדש את השטחים שלה, במחוזות הארמניים והאזרבייג'ניים באזורים אריבן, טביליסי, באקו וואליזבתפול (אנ').[10] היחסים בין ארמנים לאזרבייג'נים היו לעיתים קרובות מתוחים. בין השנים 1905–1907 הייתה התפרצות של אלימות אתנית שהביאה לאלפי מקרי מוות.[10] [11] [12] [13]

בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917 הכריזו עמי דרום הקווקז על הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של עבר הקווקז. ב-1918 החלו בשיחות שלום עם העות'מאנים.[14][15] חילוקי דעות פנימיים הובילו לעזיבה של גאורגיה את הפדרציה במאי 1918, ואחריה תוך זמן קצר עזבו ארמניה ואזרבייג'ן. מאחר שהעות'מאנים פלשו לקווקז וכבשו במהירות שטחים בקווקז, נאלצו שלוש הרפובליקות החדשות לחתום על הסכם בתומי ב-4 ביוני 1918, שבו הוסכם על הגבול העות'מאני-רוסי שהיה קיים לפני 1878. בכך אזרבייז'ן ויתרה על מרבית שטחי נחצ'יבאן וחלק ממערב ארמניה לעות'מאנים.[16] [17] [18] [19] הגבולות בין שלוש הרפובליקות החדשות היו בלתי מוסדרים. בין השנים 1918–1920 נמשכה מלחמה בין ארמניה ואזרבייג'ן, על שטחים שהיו בלתי מוסכמים לאורך הגבול. המחלוקת התמקדה באזורים בנחצ'יבאן, זנגזור ונגורנו קרבאך.[20][21]

באפריל 1920 פלש הצבא האדום הסובייטי לאזרבייג'ן וארמניה וכבש אותן. בפברואר–מרץ 1921 פלש הצבא האדום לגאורגיה.[22] בשעה שהלחימה בזנגזור נמשכה, הכוחות הארמנים של הרפובליקה של ארמניה ההררית, הכריזו על הקמת הרפובליקה והמשיכו להילחם נגד הבולשביקים עד להכנעתם הסופית ביולי 1921.[23] [24] על קבביורו (משרד הקווקז הסובייטי) הוטל לשרטט את הגבולות בין שלוש הרפובליקות לשעבר בקווקז.[25] השליטה הארמנית בזנגזור אושרה בסוף 1920. [26] במרץ 1921, אף על פי שהובטח קודם לכן לארמניה, שנחצ'יבאן תעבור אליה, השטח נמסר לאזרבייג'ן, כתוצאה מהתעקשותה של הרפובליקה החדשה של טורקיה בחתימה על הסכם מוסקבה (1921).[27][28] ב-3 ביוני 1921 הוחלט בקבביורו שנגורנו-קרבאך תיכלל כחלק מארמניה, אולם המחלוקות בין הנציגים הארמניים והאזרבייג'נים בנושא נמשכו.[29] ב-4 ביולי התקיימה הפגישה האחרונה של הקבביורו להסדרת הנושא, שאישרה את ההחלטה הקודמת לכלול את נגורנו-קרבאך כחלק מארמניה.[30] אולם למחרת, ההחלטה בוטלה ונגורנו-קרבאך נמסרה לאזרבייג'ן בתנאי שהיא תקבל מעמד של מחוז אוטונומי.[31] [32] ב-1922 כל שלוש המדינות שולבו ברפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז כחלק מברית המועצות, לפני שהופרדו ב-1936. משנת 1923 עד 1929 רצועת אדמה מאזרבייג'ן בין נגורנו-קרבאך וארמניה, סומנה ככורדיסטן האדומה, לאחר מכן שונה שמה לכורדיסטן אורוג, שהתפוררה ב-1930.[33] [34]

מפת הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז משנת 1928

האזרבייג'נים נרתעו מאוד מהענקת מעמד אוטונומי לנגורנו-קרבאך ועל כן הם גררו רגליים במשא ומתן.[35] ב-7 ביולי 1923 האזרים הודיעו שבעתיד יקום מחוז נגורנו-קרבאך אוטונומי (NKAO – Nagorno-Karabakh Autonomous Oblast). [36] על הגבול הראשוני של נגורנו-קרבאך הוחלט ביולי 1923, כאשר ההודעה הסופית על גבולות ה-NKAO לא פורסמה עד 26 בנובמבר 1924.[37] הגבול שהוכרז לא היה קו רשמי ומתוחם כשלעצמו, אלא רשימה של 201 הכפרים שהיו אמורים להיכלל ב-NKAO.[38] לאחר מכן שונה הגבול שוב בשנת 1925 כדי לכלול עוד כפרים ב-NKAO. [37]

במהלך העשורים הבאים ארמניה לחצה לכלול את NKAO בתוך ארמניה הסוביטית, בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות תבעה שטחים מטורקיה (לימים ותרה על תביעותיה) ושוב ב-1960 לאחר העברת קרים מרוסיה לאוקראינה. [39] בשנת 1965 התקיימו הפגנות גדולות בירוואן שקראו להכרה ברצח העם הארמני, רבים קראו גם להעברת NKAO לארמניה.[40] [41] [42] הטענות לאפליה של ארמנים בשטחי NKAO על ידי ממשלת אזרבייג'ן נמשכו. רבים טענו שאזרבייג'ן מעודדת את הארמנים לעזוב כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי לטובתם.[43] הכרזתו של מיכאיל גורבצ'וב על הגלאסנוסט והפרסטרויקה ב-1987 אפשרה להארמנים ללחוץ בגלוי להעברת NKAO לארמניה.[44] לחץ הארמנים כלל הפגנות שהסלימו במהלך שנת 1988 והגיעו לשיא בפוגרום Sumgait שבו נהרגו 32 ארמנים.[45][46] האלימות הכריחה את מוסקבה לשלוח חיילים בינואר 1989 וב-1990 לאזרבייג'ן בעקבות האלימות.[47]

הגבול הפך לגבול בינלאומי ב-1991 בעקבות התפרקות ברית המועצות והכרזת העצמאות על ידי ארמניה, אזרבייג'ן ונגורנו קרבאך. ב-1991 [47] אזרבייג'ן ביטלה את ההכרה ב-NKAO כטריטוריה עצמאית וגרמה למלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, כנגד ארמניה.[47] המלחמה הסתיימה בהפסקת אש ב-1994[48] שהותירה את ארמניה בשליטה מלאה ברוב המכריע של נגורנו-קרבאך, כולל מסדרון לצ'ין (אנ') החיוני מבחינה אסטרטגית. מאז, הסכסוך נותר קפוא ונוצר הגבול הנוכחי דה פקטו, בין שתי המדינות. הגבול הנוכחי תואם לגבול דה יורה מתקופת ברית המועצות רק בחציו הצפוני. מאז הפסקת האש, היחסים בין שתי המדינות נותרו מתוחים ביותר והיו התלקחויות רבות של לחימה לאורך הגבול, בעיקר בשנים 2008, 2010, 2012, 2014, 2016, 2018 ובמלחמת נגורנו קרבאך השנייה ב-2020.[49] [50] הגבול אמנם לא נתחם רשמית, אבל שני הצדדים מסכימים שהוא צריך להתבסס על המפות הסובייטיות.[51]

גבולות הדה פקטו לפני 2020

כאמור, הגבול דה יורה תואם לגבול של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית לשעבר והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן והוא מורכב משני קטעים עיקריים, הקטע שבין ארמניה למובלעת נחצ'יבאן של אזרבייג'ן במערב, והקטע הארוך יותר בין ארמניה לבין אזרבייג'ן המזרחית. כפי שצוין, ישנן מספר מובלעות משני צדי הגבול, אולם אלו אינן קיימות עוד אלא במובן דה יורה. במשך כמעט 30 שנה עד לסיום מלחמת נבורנו קרבאך השנייה, המצב בפועל היה מורכב יותר, קטע נחצ'יבאן המערבי של הגבול היה מוסכם בין הצדדים (בניכוי מובלעת קארקי). אולם קטע הגבול המזרחי נשאר בלתי מוסכם. מהסכסוך על נגורנו קרבאך בשנות ה-90 ועד סוף 2020, הגבול המזרחי דה יורה נשמר רק בצפון, כאשר בחלק הדרומי של הגבול נוצר 'קו עימות' שנמשך עמוק לתוך שטח אזרבייג'ן, והקיף לא רק רוב נגורנו קרבאך אלא גם חלקים גדולים מאזרבייג'ן עצמה; בסוף 2020 אזרבייג'ן כבשה חלקים מנגורנו קרבאך, כאשר כוחות רוסים מוצבים במסדרון לאצ'ין המחבר בין קרבאך לארמניה עצמה.

עד אמצע 2020, הגבול דה פקטו תאם לגבול דה יורה דרומית למשולש הגבולות הגיאורגי עד להר הינאלדג. משם " קו העימות " יצר את גבול ארמניה-אזרבייג'ן; הוא המשיך מזרחה לאורך הרי מורובדג, וממשיך עד לגבול האיראני בנהר אראס. האזור שממערב לקו זה נקרא הרפובליקה של ארטסח, נגורנו קרבאך.

בספטמבר 2023 אזרבייז'ן הפרה את ההסכם שנחתם ב-2020 בין ארמניה ואזרבייז'ן וכבשה את נגורנו קרבאך. [52]

מעברי גבול

מאז סיומה של מלחמת נגורנו קרבאך השנייה ב-2020 הגבול בין אזרבייז'ן וארמניה, נשאר סגור. הגשר היבשתי בין נבורנו קרבאך לארמניה, מסדרון לאצ'ין שהוקם, מתקיים בהסכמת אזרבייג'ן כחלק מתנאי הסכם שביתת הנשק משנת 2020. המסדרון ברוחב כ-5 קילומטרים נמצא בשליטת רוסית.

הכביש הראשי בין צפון ארמניה לדרומה עובר לאורך הגבול ואף חוצה אותו במספר מקומות. במהלך התקופה הסובייטית ולאחר מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, הכביש המהיר לא הושפע מכך. עם זאת, בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך השנייה, אזרבייג'ן חזרה לשלוט בחלק מקטעי הכביש.[51] בעוד שהכביש ברובו פתוח לתנועת ארמנים, אזרבייג'ן סגרה את קטעי הכביש שלה למשך 48 שעות באוגוסט 2021. שומרי השלום הרוסים מוצבים לאורך הגבול באזורים אלה. במקביל ארמניה בונה כביש חדש יותר בשטחה.[53] [54]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבול אזרבייג'ן–ארמניה בוויקישיתוף

מקור

  • Saparov, Arsène (2014). From Conflict to Autonomy in the Caucasus: The Soviet Union and the Making of Abkhazia, South Ossetia and Nagorno Karabakh. Routledge.

הערות שוליים

  1. ^ "Armenia". CIA World Factbook. ארכיון מ-4 בינואר 2021. נבדק ב-27 בספטמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Country Report: Azerbaijan Borders". University of Eastern Finland. אורכב מ-המקור ב-10 באוגוסט 2014. נבדק ב-3 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Yerevan and Baku at Impasse Over Border After Azerbaijani Incursion". CIVILNET (באנגלית אמריקאית). 2021-05-20. נבדק ב-2023-06-01.
  4. ^ Sascha Sheehan, Ivan (3 בספטמבר 2021). "A Plea for Compromise – Reconnecting Armenia With the World". Real Clear Energy. Over 80% of the former Soviet republic's borders have been closed for more than 30 years, stunting its economic development. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ The boundary between Turkey and the USSR (PDF), בינואר 1952, אורכב מ-המקור (PDF) ב-10 באפריל 2020, נבדק ב-8 באפריל 2020 {{citation}}: (עזרה)
  6. ^ 6.0 6.1 International Boundary Study No. 29 – Turkey-USSR Boundary (PDF), 24 בפברואר 1964, אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 באוקטובר 2020, נבדק ב-8 באפריל 2020 {{citation}}: (עזרה)
  7. ^ John F. Baddeley, "The Russian Conquest of the Caucasus", Longman, Green and Co., London: 1908, p. 90
  8. ^ 8.0 8.1 USSR-Iran Boundary (PDF), בפברואר 1951, אורכב מ-המקור (PDF) ב-10 באפריל 2020, נבדק ב-9 באפריל 2020 {{citation}}: (עזרה)
  9. ^ Gavin R.G. Hambly, in The Cambridge History of Iran, ed. William Bayne Fisher (Cambridge University Press, 1991), pp. 145–146
  10. ^ 10.0 10.1 Chorbajian, Levon; Mutafian, Claude; Donabedian, Patrick (1994). The Caucasian Knot: The History and Geopolitics of Nagorno-Karabagh. Zed Books. ISBN 1-85649-287-7.
  11. ^ "Britannica Online Encyclopedia. Azerbaijan. History". ארכיון מ-2011-10-09. נבדק ב-2020-09-27.
  12. ^ Brockhaus and Efron Encyclopedic Dictionary. Turks (אורכב 21.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
  13. ^ Willem van Schendel, Erik Jan Zürcher. Identity Politics in Central Asia and the Muslim World: Nationalism, Ethnicity and Labour in the Twentieth Century. I.B.Tauris, 2001. מסת"ב 1-86064-261-6, מסת"ב 978-1-86064-261-6, p. 43
  14. ^ Richard Hovannisian, The Armenian people from ancient to modern times, pp. 292–293, ISBN 978-0-333-61974-2, OCLC 312951712 (Armenian Perspective)
  15. ^ Ezel Kural Shaw (1977), Reform, revolution and republic : the rise of modern Turkey (1808-1975), History of the Ottoman Empire and Modern Turkey, vol. 2, Cambridge University Press, p. 326, OCLC 78646544 (Turkish Perspective)
  16. ^ Charlotte Mathilde Louise Hille (2010), State Building and Conflict Resolution in the Caucasus, BRILL, p. 71, ISBN 978-9-004-17901-1
  17. ^ Alexander Mikaberidze (2011), Conflict and Conquest in the Islamic World, ABC-CLIO, p. 201, ISBN 978-1-598-84337-8
  18. ^ "8 facts about the Armenian genocide 100 years ago". CNN.com. ארכיון מ-6 באפריל 2019. נבדק ב-13 בדצמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "100 Years Ago, 1.5 Million Armenians Were Systematically Killed. Today, It's Still Not A 'Genocide'". The Huffington Post. 23 באפריל 2015. ארכיון מ-7 בנובמבר 2018. נבדק ב-13 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Saparov 2014, p. 93.
  21. ^ Dr. Andrew Andersen, Ph.D. Atlas of Conflicts: Armenia: Nation Building and Territorial Disputes: 1918-1920 (אורכב 28.12.2016 בארכיון Wayback Machine)
  22. ^ Saparov 2014, p. 95.
  23. ^ Saparov 2014, p. 106, 109.
  24. ^ Hovannisian, Richard G. "Armenia and the Caucasus in the Genesis of the Soviet-Turkish Entente (אורכב 11.01.2021 בארכיון Wayback Machine)." International Journal of Middle East Studies, Vol. 4, No. 2 (April, 1973), pp. 129–147.
  25. ^ Saparov 2014, p. 106.
  26. ^ Duncan, Walter Raymond; Holman (Jr.), G. Paul (1994). Ethnic nationalism and regional conflict: the former Soviet Union and Yugoslavia. Westview Press. p. 109. ISBN 0-8133-8813-9. ארכיון מ-2021-02-04. נבדק ב-2012-01-23.
  27. ^ Ian Bremmer and Ray Taras. New States, New Politics: Building Post-Soviet Nations, p. 444. מסת"ב 0-521-57799-3
  28. ^ Tim Potier. Conflict in Nagorno-Karabakh, Abkhazia, and South Ossetia: A Legal Appraisal, p. 4. מסת"ב 90-411-1477-7
  29. ^ Saparov 2014, p. 107–8.
  30. ^ Saparov 2014, p. 110.
  31. ^ Hille, Charlotte (2010). State Building and Conflict Resolution in the Caucasus. Leiden, the Netherlands: Koninklijke Brill NV. pp. 168–9. ISBN 978-90-04-17901-1.
  32. ^ Saparov 2014, p. 111.
  33. ^ "Laçın. Tarixi haqqında qısa məlumat". אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2017. נבדק ב-5 בנובמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Курдистанский уезд (1926 г.) Родной язык". ארכיון מ-23 באוגוסט 2020. נבדק ב-5 בנובמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Saparov 2014, p. 115.
  36. ^ Saparov 2014, p. 117.
  37. ^ 37.0 37.1 Saparov 2014, p. 121.
  38. ^ Saparov 2014, p. 131.
  39. ^ Saparov 2014, p. 159.
  40. ^ Saparov 2014, p. 160.
  41. ^ Shelley, Louise I. (1996). Policing Soviet society. New York: Routledge. p. 183. ISBN 9780415104708.
  42. ^ Beissinger, Mark R. (2002). Nationalist mobilization and the collapse of the Soviet State. Cambridge: Cambridge Univ. Press. p. 71. ISBN 9780521001489.
  43. ^ Saparov 2014, p. 164.
  44. ^ Saparov 2014, p. 165.
  45. ^ Saparov 2014, p. 166.
  46. ^ Croissant, Michael P. (1998). The Armenia-Azerbaijan Conflict: Causes and Implications. London: Praeger. ISBN 0-275-96241-5.
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 Saparov 2014, p. 167.
  48. ^ Saparov 2014, p. 167–8.
  49. ^ אתר למנויים בלבד Andrew Osborn, ‏Azerbaijan military threat to Armenia, The Telegraph, 22 November 2009
  50. ^ "Nagorno-Karabakh says the region has lost some territory to Azerbaijan's army". Reuters. 27 בספטמבר 2020. ארכיון מ-2021-02-04. נבדק ב-2020-09-27. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ 51.0 51.1 Kucera, Joshua (2 ביולי 2021). "In southern Armenia, warily sizing up the new neighbors". eurasianet. נבדק ב-2 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ דין שמואל אלמס, ‏הסכם השלום המפתיע בקווקז, ומה התפקיד של ישראל, באתר גלובס, 21 בספטמבר 2023
  53. ^ Ghazaryan, Karine (26 באוגוסט 2021). "Azerbaijani forces block key road through southern Armenia". eurasianet. נבדק ב-2 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ Mejlumyan, Ani (7 בספטמבר 2021). "Armenia scrambles to rebuild new road away from Azerbaijan border". eurasianet. נבדק ב-2 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38594250גבול אזרבייג'ן–ארמניה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גבול_אזרבייג%27ן–ארמניה&oldid=2639277"