גאבור באטורי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: רשימת מכולת, שמות, ניסוחים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: רשימת מכולת, שמות, ניסוחים. |
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |||||||||
| לידה |
15 באוגוסט 1589 נאג'ווארד (אוראדיה) טרנסילבניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 באוקטובר 1613 (בגיל 24) נאג'ווארד (אוראדיה), טרנסילבניה | ||||||||
| מדינה | טרנסילבניה | ||||||||
| שושלת באטורי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
גאבור באטורי או גבריאל באטורי (בהונגרית: Báthory Gábor, 15 באוגוסט 1589 נאג'ווארד (אוראדיה) - 27 באוקטובר 1613 היה שליט טרנסילבניה בשנים 1613-1608. התפרסם באופיו הרודני והגחמני, ועל כן כונה "המלך המשוגע" (Deli Kıral) על ידי הטורקים.[1] היה השליט האחרון מבית באטורי.
רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות
גאבור באטורי נולד בעיר נאג'ווארד, (ברומנית - אוראדיה), בטרנסילבניה, (בימינו ברומניה) כבנם הבכור מתוך תשעה ילדים של אישטוואן באטורי (1553- 1601), פרפקט (פה-אישפאן) של קרסנה, בן לענף שומיו של בית באטורי ההונגרי ושל אשתו הראשונה, ז'וז'אנה בבק מפלשץ. אחרי מות אמו ב-1595, נשא אביו של גאבור את אנה קוסטקה לאשה. האב נפטר בשנת 1601 כשגאבור היה בן 12. יחד עם אחיו עבר לחסותו של קרוב משפחה, אישטוואן באטורי אצ'די, שופט עליון, שהעביר אותו מהנצרות הרומית-קתולית לנצרות הרפורמית. דודיו היו בולדיז'אר באטורי והקרדינל אנדראש באטורי, שניהם שלטו לפרקי זמן קצרים על הנסיכות הטרנסילבנית. סבו, אנדראש, היה אחיהם של סטפאן באטורי, נסיך טרנסילבניה ומלך פולין, ושל השליט טרנסילבניה קרישטוף באטורי.
כשנולד גאבור, בן דודו, ז'יגמונד באטורי, עלה על כס השלטון בטרנסילבניה. שלטונו של ז'יגמונד הופסק ארבע פעמים עד שבסופו של דבר, ב-1601 עברה טרנסילבניה לניהול הבסבורגי ישיר, באמצעות המושל הצבאי האכזרי ג'ורג'ו באסטה.
כאשר אישטוואן בוצ'קאי הרים את נס ההתקוממות נגד ההבסבורגים, גאבור באטורי הצטרף אליו. בוצ'קאי הצליח לגרש את באסטה מטרנסילבניה ובשנת 1605 נבחר לנסיך על ידי הדיאטה ההונגרית. ההבסבורגים הכירו בבוצ'קאי בשנת 1606 במסגרת הסכם וינה, אך הנסיך נפטר באותה שנה.
עלייתו לשלטון
בן למשפחה מיוחסת של נסיכים ולוחם מוכשר, גאבור באטורי נראה בהתחלה מועמד טבעי לרשת את בוצ'קאי. אך השליט המנוח מינה יורש אחר, את באלינט הומונאי דרוגט (Bálint Homonnai Drugeth), אציל צעיר ואיש צבא מיומן.
גאבור באטורי כתב לוזיר הגדול העות'מאני, קויוג'ו מורד פאשה, באלו המלים: "אני רואה עצמי ראוי למלא את מקומו של המלך אישטוואן (בוצ'קאי) מיום מותו, כמלך של טרנסילבניה והונגריה".
חברי אספת המעמדות הטרנסילבניים - הדיאטה - טענו שהם לבדם רשאים לבחור חופשית בשליט החדש והעדיפו לדחות את שתי המועמדויות. דחו את הומונאי דרוגט דווקא מפני שהיה מועדף על בוצ'קאי ועל האימפריה העות'מאנית שכבר נתנה את הסכמתה למינוי, בעוד שגאבור באטורי נדחה בגלל השתייכותו לשושלת באטורי בעלת האמביציות להשכנת בית מלוכה שושלתי ותורשתי. בזמן ששני המועמדים נסעו לפגוש את תומכיהם מחוץ לגבולות המדינה, שמו חברי האספה את יהבם במועמד חלופי, ז'יגמונד ראקוצי, ששימש כמושל בימי בוצ'קאי ונחשב לאיש בעל כישורי ניהול, אם כי ללא תמיכה מחוץ לאספה.
הפרלמנטרים תכננו לחכות להלווית בוצ'קאי לפני שיתחילו במלאכת הבחירה, אבל איגרת של הארכידוכס האוסטרי מתיאס האיצה את האירועים. מתיאס מסר להם שיש לחכות עם בחירת השליט עד שהקיסר רודולף השני יקבע את התקנות הדרושות בהתאם להסכם וינה. מפני שההסכם לא כלל תקנות כאלה, אספת המעמדות הזדרזה להתכנס וב-9 בפברואר 1607 בחרה כשליט בז'יגמונד ראקוצי.
מהלך חד צדדי זה עורר זעם אצל העות'מאנים ואצל הבסבורגים כאחד אך אף אחת משתי המעצמות לא התכוונה ליזום פעולה צבאית. בסופו של דבר העות'מאנים השלימו עם הבחירה, בעוד שהאוסטרים ניהלו משא ומתן בתקווה לשכנע את ראקוצי להתפטר מרצון. ז'יגמונד ראקוצי ורוב האצילים הטרנסילבנים דחו בהתחלה את הניסיונות האלה, אך לבסוף נאלצו לשאת ולתת בגלל התפרצות התקוממות של החיילים ה"היידוק" שלחמו בזמנו תחת פיקודו של בוצ'קאי ודרשו את שכרם.
גאבור באטורי ניצל את המצב המשתנה. עוד באפריל 1607 פנה לארכידוכס מתיאס עם בקשה לתמוך במועמדותו לכס המלכות בטרנסילבניה כמחליף של ראקוצי. הוא הבטיח כי יתמוך בכנסייה הרומית קתולית ואף הוא עצמו יחזור לדת הרומית קתולית.
ההיידוקים שקלו לבחור בהומונאי דרוגט כמלך, אך הלה סירב לפוגשם. בתירוץ כי יש צורך חיוני להגן על המולדת, חתם באטורי חוזה עם ההיידוקים ב-5 בפברואר 1608: מפקדיהם התחייבו להיאבק למענו עבור כל מטרה שיבחר, ובתמורה הוא הבטיח הפעם לקדם דווקא את האמונה הרפורמית, למנות את הקצין הבכיר שלהם אנדראש נאג' למפקד של כל ההיידוקים ולסגן מפקד הצבא ואת המנהיג הרוחני שלהם, מאתה פוקטוי למנות ליועץ. יתרה מזו, הוא הבטיח לחלק להיידוקים אדמות באזור נאג'ווארד, אצ'ד וקאלו. אנשי המינהל הטרנסילבנים לא העזו להתנגד לכוחות ההיידוקים וב-7 במרץ 1608 התפטר ז'יגמונד ראקוצי לטובת גאבור באטורי.
שלטונו
התערבותו בנסיכויות הרומניות
מיד עם עלייתו לכס המלכות, גילה גאבור באטורי תוכניות שאפתניות להשתלט על האזורים השכנים. התכונן למלחמה על מנת לכבוש את הנסיכויות הרומניות. התכוון להשתמש בשלל על מנת לשלם את משכורות שכירי החרב ההיידוקים. התייעץ קודם עם המנהיג הסקסוני מיכאל וייס, ראש העיר בראשוב (אז קרונשטאט) שנחשב מומחה בעניינים הרומניים, ושיתף אותו בתוכניתו להדיח את שליט ולאכיה, ראדו שרבאן. לאחר מכן שיגר שליחים אל אלזבייטה צ'ומורטאן מלושונץ, אלמנת השליט המולדבי ירמיה מובילה ועוצרת נסיכות מולדובה לצד בנה השליט, קונסטנטין מובילה, שהיה קטין. באטורי הציע לה ברית צבאית נגד ולאכיה. מועצת הנסיכות של טרנסילבניה הביעה התנגדות לתוכניות הצבאיות של באטורי ובכינוס במאי 1608 הסכימה לאשר בריתות עם המדינות הרומניות ללא הסתבכויות צבאיות. ב-31 במאי 1608 התרצה שליט ולאכיה, ראדו שרבאן, לקבל את חסותו של באטורי. כך עשה בחודש יולי גם נציג מולדובה בשם אדונו. הם באו לבראשוב כדי להשתחוות לפני באטורי, עוד לפני שמינויו כשליט טרנסילבניה אושר על ידי הטורקים.[1]
התחזקות שלטונו
בהיעדר מלחמה, הופעל לחץ על גאבור באטורי למלא את התחייבויותיו כלפי ההיידוקים והיה חשש למרידה. בינתיים הוא זכה לתמיכה מצד ארכידוכס אוסטריה, מתיאס, שהיה אז מסוכסך עם אחיו, הקיסר רודולף.
ביחס לטרנסילבניה, אישר מתיאס את הפריבילגיות שהשיגו ההיידוקים מאישטוואן בוצ'קאי והסכים לקלוט 6,000 מהם בצבאו, בעוד 3,000 אחרים נשארו בשירותו של גאבור באטורי. אחרי שהצליח לקבל מרודולף את ניהולן של מערב הונגריה, של אוסטריה פרופר ושל מורביה, התחיל מתיאס משא ומתן עם באטורי בנוגע להיידוקים ולמעדמה של טרנסילבניה. הם הגיעו להסכם ב-20 באוגוסט 1608 על פיו ההיידוקים עמדו לקבל מעמד של נתינים חופשיים בשרות הונגריה וטרנסילבניה, בדומה לסקלרים. ההבסבורגים הכירו בגאבור באטורי כנסיך של טרנסילבניה ובאטורי הבטיח לא להפריד את טרנסילבניה מ"ממלכת הונגריה" שבשליטת ההבסבורגים.
בו זמנית גם העו'תמאנים הכירו בשלטונו, בתיווכו של גאבור בתלן, אחד ממנהיגי המחנה הפרו-טורקי.
משטרו
כשליט, הקיף עצמו גאבור באטורי בחוג הטרוגני של יועצים, חלקם בני האריסטוקרטיה הוותיקה של טרנסילבניה, וחלקם כאלה שקודמו על ידי משפחתו, בית באטורי, ושהשתתפו במלחמות של אישטוואן בוצ'קאי. במהלך המלחמה הארוכה (1593–1606) חלק תמכו בעות'מאנים, אחרים לחמו בשורות הצבא ההבסבורגי ואחרים נאבקו לצידו של מיכאל האמיץ שליט ולאכיה. רוב יועציו היו חסידי הקלוויניזם, ומיעוט היה קתולי. הנסיך לא טרח למתן את הפערים בין המחנות השונים אלא להפך - נהג להעצים אותם. הוא הרחיק רבים מתומכיו על ידי חלוקה גחמנית של מתנות שהייתה לא פעם בלתי הוגנת. בדרך זו יצר יותר עוינות מאשר נאמנות. הוא מינה את יאנוש אימרפי, מקורב ותיק שלו, לתפקיד הקנצלר החדש ואת גאבור בתלן למפקד של הסקלרים.
ניסיון ההתנקשות
עם הזמן גדלה והלכה התרעומת בקרב שכבות רבות באוכלוסייה כלפי שלטונו של באטורי. הבורגנות המקומית הרגישה מקופחת. במקום לתמוך במסחר, הטיל באטורי מיסים וביזבז את כספי הערים על במסיבות יקרות ונשים.
ב-1609 התחיל שוב בהכנות למסע צבאי נגד ולאכיה, בלי להתחשב בהתנגדות הדיאטה. המלחמה עוכבה על ידי קושרים ובראשם הקנצלר אישטוואן קנְדי והקפטן הכללי של הסקלרים, בולדיז'אר קורניש. המניעים למהלכים הבאים היו פוליטיים.
כשב-20-21 במרץ 1610 יצא באטורי למסע ברחבי מדינתו, תכננו הקושרים להתנקש בחייו בעת ששהה בביתו של קנדי. אולם, אחרי שהמתנקש נכנס לחדר השליט, הוא התחרט וחשף את כל המזימה. באטורי הצליח לעצור רק את קורניש, ואילו קנדי נמלט. מכיוון שחוג הקושרים היה מצומצם, לא סבר השליט ששלטונו הפך לבלתי פופולרי והסתפק בהוצאתו הפומבית להורג של קורניש כאקט הרתעה כלפי מתנגדיו. בנוסף הורה על רדיפות ו"טיהורים" נגד אוהדיו של קורניש.
הפלישה לוולאכיה, דצמבר 1610- פברואר 1611
אחרי הכשלת המזימה נגדו, חידש באטורי את ההכנות למלחמה. בקרב העם גברה רוח ההתנגדות. השליט העליב, בנוסף, את הקהילה הגרמנית כשהעביר ב-11 בדצמבר 1610 את חצרו לעיר סיביו (הרמנשטאט), מבצר של הסקסונים הטרנסילבנים, בטענה שאלבה יוליה, עיר הבירה עד אז, הרוסה ובלתי ראויה לשמש כבירה. צעד זה הפר את זכויות הסקסונים שהיו פטורים מלאכסן את שליטי טרנסילבניה. למרות פרשת סיביו ומורת הרוח בעם, פלש גאבור באטורי לוולאכיה ב-26 בדצמבר 1610. השליט ראדו שרבאן שהוזהר מראש נמלט למולדובה. באטורי כבש את העיר טרגובישטה, והוכרז שם כשליט ולאכיה. הוא שלח משלחת לאיסטנבול וכדי להצדיק את עצמו בפני הטורקים טען שיזם את כיבוש ולאכיה על מנת להגן בה את האינטרסים של האימפריה העות'מאנית. הוא יידע את הטורקים כי בכוונתו לכבוש גם את פולין, על פי מורשת דודו רבו, סטפאן באטורי, והבטיח למלוך בה כבן חסות נאמן של הסולטאן העות'מאני. באטורי ביקש אישור מהסולטאן למינויו כשליט ולאכיה, וכן רשות להעביר את בירת טרנסילבניה מאלבה יוליה לסיביו, ודרש תמיכה כספית מהביילרבאים מסיליסטרה ומאזו (Özu). (אוצ'אקוב). סכום הסיוע נועד לתשלום שכרם של 32,000 היידוקים.[1]
הממשל העות'מאני לא קיבל את הסבריו והורה לו לעזוב את ולאכיה ולשוב לטרנסילבניה. הסולטאן מינה את ראדו מיכניה לשליט בוולאכיה. באטורי נאלץ לשוב הביתה בפברואר 1611 אחרי שהות בת חודשיים בלבד בוולאכיה שבה חייליו ביצעו מעשי שוד וחורבן. כדי לשמור על מראית עין השאיר שם כוחות מעטים בפיקודו של גאבור בתלן והורה להם לקבל בטרגובישטה את פני השליט החדש ולחתום איתו על הסכם פורמלי להעברת השלטון. בתלן מילא את ההוראות כלשונן וחזר גם הוא לטרנסילבניה באפריל 1611.
העות'מאנים לא התספקו בהתחזקות מעמדם במולדובה - ממנה גרשו את משפחת מובילה, ובוולאכיה, ושמו פעמיהם גם אל טרנסילבניה. בזמן שהותו של גאבור באטורי בוולאכיה, פלשו שני פאשות טורקים מהונגריה לטרנסילבניה, תקפו את נחלות ההיידוקים ודחפו אותם לסגת מיד למקומות מוצאם. ההיידוקים בעצמם פלשו אל אזורים נרחבים בטרנסילבניה ובחלקים הסמוכים של ממלכת הונגריה.
קרבות בטרנסילבניה
משלא היה מסוגל לשלם את שכר ההיידוקים, שלח אותם באטורי לעיר בראשוב, אותה תכנן לכבוש. אחרי שאנדראש נאג' נכשל בכיבוש העיר, אולי מפני שקיבל שוחד על מנת לסגת, הטיל באטורי בעצמו מצור על בראשוב בחודש יוני. ראשי העיר סירבו לפתוח שעריה בפניו ואיימו להדוף אותו בכוח.
הסקסונים ומנהיגם, ראש העיר מיכאל וייס, יצרו קשר עם בן בריתם, ראדו שרבאן, ששב למלוך בוולאכיה ויצא אחר כך לעזרתם למלחמה בתוך טרנסילבניה. ב-10 ביולי 1611 התעמת גאבור באטורי בקרב עם ראדו שרבאן שבגיע ממולדובה עם לוחמיו ועם פרשים פולנים וספג אבדות קשות בכפר פטרסבורג (בימינו סנפטרו, Sânpetru על ידי בראשוב). עומר פאשה, שהיה אמור להביא את באטורי קשור אל השער העליון, שחרר אותו בסופו של דבר לפני שחצה את הדנובה. בחזרה לסיביו נקט באטורי באמצעי נקמה נגד אוכלוסייתה הסקסונית.
שהותו בעיר למשך שנתיים ואכזריותו הפכה אותו לדמות השנואה ביותר בתולדות העיר הזאת. השליט טרור נגד תושביה, הפקיע את נשקם, הרשה לחייליו לשדוד את העיר, האשים את פרנסי העיר בבגידה והטיל על התושבים קנס בשווי 50,000 גולדן. אנשיו זרעו הרס בבית העירייה וזרקו את ראש העיר לבית הכלא. רבים מהתושבים גורשו ממנה. בשנת 1611 דרש באטורי מתושבי העיר עוד 100,000 גולדן.
אצילים מהונגריה העילית ובראשם ז'יגמונד פורגאץ', הקפטן של קושיצה, הטילו מצור על באטורי בסיביו, והנסיך פנה לעזרת הטורקים. בספטמבר 1611 נענו הפאשות מהונגריה לקריאתו וחדרו שוב לארץ. הם הכריחו את פורגאץ' ואת ראדו שרבאן לסגת.
באטורי, שהתחיל לייאש את הסולטאן עם מהלכיו השאפתניים, כינס בהמשך את הדיאטה והציע להפסיק את קשר החסות עם העות'מאנים ולחזק את קשר הארץ עם "ממלכת הונגריה" שבשליטה הבסבורגית. האספה דחתה את מדיניות הזיג-זג הזאת, במיוחד כשנודע כי הווזיר הגדול החדש, נסוח פאשה, התנגד בתוקף לשלום עם "הונגריה המלכותית". בנובמבר 1611 חתם גאבור באטורי בקושיצה (קאשה) על הסכם עם האוסטרים ("הונגריה המלכותית"). בתגובה החל הסולטאן לשקול את הפיכתה של טרנסילבניה לפשליק.
בו זמנית שלח באטורי את אנדראש גיצי לאיסטנבול כדי להודות לסולטאן על הסיוע, אבל בדרך הצטרף גיצי לנציגי אופוזיציה בבראשוב. בקיץ 1612 נסע כשגריר מטעם "האוניו טריו נטיונום" - "שלוש האומות" של טרנסילבניה - על מנת לבקש מהסולטאן להדיח את הנסיך הרודן. על אף שקושטא נמצאה אז בתקופה קשה, בגלל מות הווזיר הגדול קויוג'ו מוראד פאשה, הבטיחו העות'מאנים סיוע צבאי לאופוזיציה הטרנסילבנית והחליטו למנות את גיצי לשליט טרנסילבניה במקום גאבור באטורי. בתמורה התחייב גיצי להחזיר לטורקים את המצודות ליפובה (ליפה) ואינאו (ינה) ולשלם להם מיסים מופלגים. בנוסף נאלץ להשאיר אצלם את אחיו כבן ערובה. ביוני 1612 חזר גיצי לטרנסילבניה ועודד את רוחם של המתנגדים. כמה מהם, בתוכם גאבור בתלן, נמלטו בספטמבר 1612 לתחום האימפריה העות'מאנית.
לוחמיו של גאבור באטורי הביסו את כוחות ההתנגדות של הסקסונים מקרונשטאט (בראשוב) ושל בני בריתם הוולאכים בקרב מריינבורג (ברומנית - פלדיוארה) ב-16 באוקטובר 1612. ראש העיר בראשוב, מיכאל וייס, נתפס על ידי היידוקים בשרותו של באטורי ונהרג. ראשו הערוף הובא אל באטורי בסיביו כעדות על הניצחון. בקרב נהרגו בין השאר 39 תלמידים של הגימנסיה הלותרנית של הונטרוס בבראשוב.
עם חיזוק מעמדו, כינס שוב באטורי את הדיאטה בחודש נובמבר 1612. הפעם אישרה הדיאטה לנהל משא ומתן גם עם ההבסבורגים וגם עם העות'מאנים, בחרה בשגרירים והגלתה את מנהיגי המתנגדים.
המשא ומתן בווינה ובפרסבורג הסתיים באפריל 1613 עם חתימת הסכם לפיו הבטיח הנסיך באטורי להוציא לחלוטין את טרנסילבניה מתחום ההשפעה העות'מאנית. המשא ומתן עם הטורקים שנוהל על ידי בתלן התעכב. דרישותיו כלפי שער העליון נראו מופרכות: לא רק שדרש בחזרה את השליטה בליפובה ובאינאו, אלא ביקש את הזכות להתערב בנסיכויות השכנות ואת מחצית ההכנסות של שתי המדינות הרומניות.[1]
הדחתו ומותו
גאבור בתלן נמנה עם אלו שהוגלו על ידי הדיאטה מנובמבר. מאז שהשיג את הסכמת הסולטאן לשלטונו של באטורי, עלה חנו בעיני השליט. אבל הפופולריות שלו עוררה מהר את חשדנותו של באטורי וכשהשליט בחר להתנתק מהטורקים, הפך לאדם בלתי רצוי.
באטורי הטיל נגדו האשמות-שוא של בגידה ושל קנוניה עם הסקסונים ולפי שמועות, תכנן לרוצחו.
ב-1612 עזב בתלן יחד עם חמישים מנאמניו את טרנסילבניה לא רק כדי להגן על עצמו אלא גם כדי למנוע את עלייתו לשלטון של גיצי, אותו חשב לבלתי מתאים. אחרי שפגש את המפקדים העות'מאנים מהונגריה ובלגרד, התקבל בתלן אצל הסולטאן אהמט הראשון והווזיר הגדול החדש באדירנה ובאפריל קיבל מידיהם את המינוי לשליט טרנסילבניה.
באוגוסט 1613 עזב גאבור בתלן את טורקיה עם צבא עות'מאני בפיקודו של סכנדר פאשה, הביילרביי של קניז'ה, עלי מג'רולו, הביילרביי של אזו, אליהם הצטרפו גם ראדו מיכניה, שליט ולאכיה החדש (שהשתדל לסייע לבאטורי) טטרים מקרים ועוד כוחות טורקיים מהונגריה. הם הגיעו לטרנסילבניה באוקטובר 1613. הטטרים לא הורשו לבסוף להיכנס לטרנסילבניה על מנת למנוע מהם ממעשי שוד וביזה רחבים מדי.[1]
סכנדר פאשה כינס את הדיאטה ודרש שתוך חמישה ימים היא תבחר בבתלן כשליט. איש לא העז להתנגד לדרישת הפאשה וב-23 באוקטובר בתלן נבחר. הדיאטה שלחה גם איגרת מנוסחת היטב לגאבור באטורי, שבה שטחה את תלונותיה, לרבות על בריחתו מפני הטורקים ונגד כוונתו לסכן את טרנסילבניה בעימות חסר סיכוי עם כוח צבאי חזק בהרבה.
לא ברור אם גאבור באטורי הספיק לקבל את האיגרת, לפני שנרצח ב-27 באוקטובר 1613 בעיר אוראדיה בידי שני היידוקים ממשמרו האישי, שנשכרו לפי השמועות, על ידי גיצי. אלאחר מכן נסוג הצבא העות'מאני מן המדינה, לא לפני מעשי שוד רבים ולקיחת שבויים.
גאבור באטורי היה בן 24 במותו. היה נשוי מלפני 1608 לאנה הורבאט מפאלוצ'ה. לזוג לא נולדו ילדים.
לקריאה נוספת
- Decei, Aurel. Istoria Imperiului Otoman până la 1656. Editura Ştiinţifică şi enciclopedică Bucureşti, 1978
קישורים חיצוניים
- מירוסלב מארק - בית באטורי שומיאי - אתר גנאלוגי און ליין
- ארנו בינל - הרלדיקה אירופית - טרנסילבניה - 1997-2011 (אורכב 04.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Arnaud Bunel
- Béla Köpeczi (hgb)- Kurze Geschichte Siebenbürgens, Akadémiai kiadó, Budapest 1990 (בגרמנית)
- Béla Köpeczi Histoire de Transylvanie/La Principauté de Transylvanie לוח כרונולוגית 1571-1711
- Szilágyi Sándor Báthory Gábor fejedelem története. Új kiadás, Rath Mór, Budapest (1882) Internet Archive
- ניקולאיה יורגה - חשבונות בראשוב ואגרות רומניות אל המועצה במאה ה-17
(Nicolae Iorga Socotelile Braşovului şi scrisori românesci către Sfat în secolul al XVII-lea)
הערות שוליים
32213772גאבור באטורי