ג'ורג' דאגלס הווארד קול
| לידה |
25 בספטמבר 1889 קיימברידג' |
|---|---|
| פטירה |
14 בינואר 1959 (בגיל 69) לונדון |
| מדינה | בריטניה |
| פעילות בולטת | מחבר פורה בתחום היסטוריה תאוריה פוליטית וסוציאליזם |
| השקפה דתית | אתאיזם |
ג'וֹרְג' דַאגְלֶס הַוואַרְד קוֹל (באנגלית: George Douglas Howard Cole; 25 בספטמבר 1889 – 14 בינואר 1959) היה הוגה דעות סוציאליסטי, כלכלן והיסטוריון אנגלי. כמאמין בבעלות משותפת על אמצעי הייצור, הוא הציג תאוריה של "הסוציאליזם של הגילדות (אנ')" (ייצור המאורגן באמצעות גילדות עובדים). הוא השתייך לאגודה הפביאנית והיה תומך של התנועה השיתופית.
תחילת חייו
קול נולד בקיימברידג' לג'ורג' קול, תכשיטן שהפך מאוחר יותר למודד; ואשתו ג'סי נואלס.
קול התחנך בבית הספר סנט פול (אנ') בלונדון ובבייליול קולג' באוקספורד, שם הצטיין (Double First במונחי אוקספורד).
כסרבן מצפוני במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפגישה מעורבותו של קול במערכה נגד גיוס חובה עם עמיתה לעבודה, מרגרט פוסטגייט (אנ'), איתה התחתן בשנת 1918. בני הזוג עבדו יחד באגודה הפביאנית בשש השנים הבאות לפני שעברו לאוקספורד, שם החל קול לכתוב בגרדיאן של מנצ'סטר.
ב-1915 הפך קול לקצין מחקר ללא שכר בארגון העובדים "חברת המהנדסים המאוחדת" (Amalgamated Society of Engineers). הוא ייעץ לאיגוד כיצד להגיב לחקיקה בזמן מלחמה, כולל חוק התחמושת של 1915 (אנ'). תפקיד זה פטר אותו מגיוס החובה בטענה שהוא מבצע עבודה בעלת חשיבות לאומית.
לאחר שהשיג את הפטור משירות צבאי, פיתח במהלך שנות המלחמה תאוריה פוליטית של סוציאליזם של גילדות (אנ').
קריירה מקצועית
אחרי מלחמת העולם הראשונה לימד באוניברסיטת לונדון ובאגודה לחינוך הפועלים (אנ') של ריצ'רד הנרי טוני,[1] וב-1925 מונה לפרופסור חבר לכלכלה ביוניברסיטי קולג' באוניברסיטת אוקספורד, הוא לימד כלכלה עד 1944.[1]
בשנת 1929 מונה למועצה הלאומית המייעצת לכלכלה (National Economic Advisory Council) כשזו הוקמה על ידי ממשלת הלייבור השנייה (אנ'). ב-1944 הפך קול לפרופסור צ'יצ'לה (אנ') הראשון לתאוריה חברתית ופוליטית באוקספורד.[2] את מקומו ירש ישעיה ברלין ב-1957.
קול היה בתחילה פציפיסט, אך הוא נטש עמדה זו בסביבות 1938, וקבע: "היטלר ריפא אותי מפציפיזם".[3] במהלך שנות ה-30, ניסה קול לבנות חזית עממית בריטית נגד הפשיזם. הוא זיהה את היקף האיום הצבאי לפני שרבים מעמיתיו נטשו את הפציפיזם שלהם. קול תמך ברפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
הוא היה רשום בספר השחור של גרמניה הנאצית של אישים בולטים שיכלאו במקרה של פלישה מוצלחת לבריטניה.
קול כתב עשרות ספרים, בנושאי כלכלה והיסטוריה, כולל ביוגרפיות של ויליאם קובט ורוברט אוון, מאות קונטרסים ואלפי מאמרים.[1]
סוציאליזם
קול התעניין בפביאניזם בזמן שלמד בבייליול קולג' באוקספורד. הוא הצטרף להנהלה של האגודה הפביאנית בחסות סידני וב. קול הפך לתומך עיקרי של רעיונות של הסוציאליזם של הגילדות (אנ'), חלופה סוציאליסטית ליברטריאנית לכלכלה הפוליטית המרקסיסטית. את הרעיונות האלה הוא העלה בשבועון "The New Age" ("עידן החדש") לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה וגם בדפי "הניו סטייטסמן", השבועון שנוסד על ידי ביאטריס וב וג'ורג' ברנרד שו.
קול אמר שהעניין שלו בסוציאליזם התעורר בעקבות קריאת "חדשות משומקום", הרומן האוטופי מאת ויליאם מוריס, וכך כתב:
הפכתי לסוציאליסט מכיוון שברגע שהוצב בפניי הרעיון של חברה של שווים, משוחררת מהרעות הכפולות של עושר ועוני, שליטה ושעבוד, ידעתי שזה הסוג היחיד של חברה שיכולה לעלות בקנה אחד עם הגינות ואחווה אנושיים, ושבשום חברה אחרת לא יכולה להיות לי הזכות להיות שבע רצון.
— [4]World Socialism Restated quoted by Margaret Cole, The Life of G. D. H. Cole
קול, שלא היה מרקסיסט ולא סוציאל-דמוקרט, ראה בעיני רוחו בסוציאליזם של גילדות (אנ') של התאגדות מבוזרת ודמוקרטיה השתתפותית פעילה, שהיחידות הבסיסיות שלה יהיו ממוקמות במקום העבודה ובקהילה ולא בכל מנגנון מרכזי של המדינה. קול מתח ביקורת הן על הסוציאליזם הממלכתי (אנ') והן על הסינדיקליזם משום שהם משאירים פתוחה את האפשרות לעריצות, וראה בעיני רוחו צורה של סוציאליזם שבו כל המפעלים ינוהלו באופן דמוקרטי על ידי העובדים באמצעות איגודים מקצועיים כשהמדינה נשארת כדי להבטיח את זכויות הצרכנים וחירויות האזרח. רעיונותיו של קול היו בעלי השפעה בחוגים אינטלקטואלים, אך נדחו בדרך כלל על ידי מנהיגי מפלגת הלייבור כמו רמזי מקדונלד.[5]
בשנות ה-20 של המאה ה-20, הפך יו גייטסקל, תלמיד של קול,[6] לנהג שלו במהלך השביתה הכללית בבריטניה (1926).[7]
קול הקים את האגודה למחקר סוציאליסטי ותעמולה (Society for Socialist Inquiry and Propaganda) כדי לקדם את דעותיו, שהשתלבה בכך שחברים לשעבר במפלגת הלייבור העצמאית ערקו למפלגת הלייבור של הזרם המרכזי לאחר התנתקותה להקמת הליגה הסוציאליסטית (אנ') ב-1932.[12] ב-1936 החל קול לקרוא להקמת תנועת החזית העממית (אנ') בבריטניה שבה מפלגת הלייבור תיצור ברית עם מפלגות פוליטיות אחרות נגד פסיינות (אנ') והאיום של הפשיזם.[8]
קול היה בעל השפעה רבה על חייו של הרולד וילסון הצעיר, שאותו לימד, עבד איתו ושכנע אותו להצטרף למפלגת הלייבור.
קול כתב לפחות שבעה ספרים עבור "מועדון ספר השמאל (אנ')", שכולם יצאו לאור על ידי הוצאת הספרים של ויקטור גולנץ בע"מ (אנ'). הוא ואשתו, מרגרט קול (אנ'), כתבו יחד 29 סיפרי בלשים פופולריים,[9] בהשתתפות החוקרים רב-פקד וילסון, אווררד בלצ'ינגטון וד"ר טנקרד. קול ואשתו יצרו שותפות, אך לא נישואים. מרגרט תיעדה זאת באופן מקיף בביוגרפיה שכתבה על בעלה לאחר מותו.
אף על פי שקול העריץ את ברית המועצות בשל יצירת כלכלה סוציאליסטית (אנ'), הוא דחה את ממשלתה הדיקטטורית כמודל לחברות סוציאליסטיות במקומות אחרים. בהרצאה משנת 1939 הצהיר קול:
אם אני לא מוכן לקבל את הפתרון של סטלין, זה משום שאני לא מוכן למחוק את הסוציאליזם הדמוקרטי, למרות כל כישלונותיו והתלבטויותיו בשנים האחרונות, כהפסד מוחלט.... הסוציאליזם הדמוקרטי מציע את האמצעי היחיד לבניית הסדר החדש על מה יקר וראוי לשמר בציוויליזציה של ימינו.
— [10] "The Decline of Capitalism". Lecture to Fabian Society, 1939
בספרו "אירופה, רוסיה והעתיד" שפורסם ב-1941, טען קול כי עד כמה שאירופה החדשה, הנשלטת על ידי הנאצים, הייתה לא מוסרית במובנים מסוימים, היא טובה יותר מהמערכת ה"בלתי ניתנת לביצוע" של מדינות ריבוניות שקדמה לה. במונחים כלכליים, ניתן לומר ש"עדיף לתת להיטלר לכבוש את כל אירופה מחוץ לברית המועצות, ולאחר מכן לנצל אותה ללא רחמים למען האינטרס הנאצי, מאשר לחזור לסדר של מדינות לאום עצמאיות שמלפני המלחמה עם גבולות שחצו את יחידות הייצור וסחר החליפין הטבעיות".[11] קול גם הצהיר:
אני מעדיף קודם שברית המועצות, אפילו עם מדיניותה בלא שינוי, תהיה דומיננטית על כל אירופה, כולל בריטניה הגדולה, מאשר לראות ניסיון להשיב למדינות שלפני המלחמה את עצמאותן חסרת התוחלת והבלתי יצירתית ואת הלאומיות הכלכלית (אנ') הקטנונית שלהן תחת שליטה קפיטליסטית. הרבה יותר טוב להיות נשלט על ידי סטאלין מאשר על ידי הקליקות ההרסניות והמונופוליסטיות השולטות בקפיטליזם המערבי.
— "אירופה, רוסיה והעתיד", עמוד 102
קול היה יושב ראש האגודה הפביאנית בשנים 1939–1946 ובשנים 1948–1950, ומ-1952 שימש כנשיא האגודה.[1]
מחקר הקואופרטיבים
קול היה גם תאורטיקן של התנועה הקואופרטיבית ותרם מספר תרומות לתחומי מחקר הקואופרטיבים, כלכלת הקואופרטיבים ותולדות התנועה הקואופרטיבית. בפרט, ספרו "התנועה הקואופרטיבית הבריטית בחברה סוציאליסטית" (The British Co-operative Movement in a Socialist Society) בחן את מעמדה הכלכלי של ה-CWS האנגלית (קודמתה של The Co-operative Group (אנ')), העריך את האפשרות שלה להגיע למעמד של חבר קואופרטיבים (Co-operative Commonwealth) ללא סיוע של המדינה ושיער מה התפקיד שיכול להיות לקואופרטיב במדינה סוציאליסטית (אנ').
ספר שני, שכותרתו "מאה שנים של שיתוף פעולה" (A Century of Co-operation), בחן את ההיסטוריה של התנועה מהקואופרטיבים הראשונים ועד לתרומתם של הצ'ארטיסטים ורוברט אוון, דרך חלוצי רוצ'דייל וכן התפתחות התנועה (בבריטניה הגדולה) במהלך המאה שאחר כך.[12]
קול תרם לספר המקיף "מתווה של הידע המודרני" (An Outline of Modern Knowledge) בעריכת ויליאם רוז (הוצאת ויקטור גולנץ בע"מ (אנ'), 1931) יחד עם מחברים מובילים אחרים של אותה תקופה, כולל רוג'ר פריי.
חייו האישיים
באוגוסט 1918 התחתן קול עם מרגרט פוסטגייט (אנ') (1893–1980). מרגרט הייתה בתו של הפרופסור ללימודים קלאסיים ג'ון פרסיבל פוסטגייט (אנ').
לזוג נולדו בן ושתי בנות בנישואים שנמשכו ארבעים ואחת שנים. קול ואשתו כתבו יחד מספר ספרים ומאמרים, כולל עשרים ותשעה סיפורי בלשים.
קול לא יכול היה לקבל את הרעיון של "על אדם מוגדר". אשתו נזכרה כי "הוא... מעולם לא נתן פקודות אלא במובן שגרתי ובלתי משמעותי בלבד (זה איכשהו לא התנגש בכך שהוא העסיק משרתי משק בית לאורך חייו)". הסלידה שלו מכל צורות ההיררכיה ושנאת הטקס הובילה לאתאיזם בגיל צעיר, אם כי מעולם לא עסק בפולמוס אנטי-דתי. אף על פי שלא היה לודיט, הוא העריץ מאוד את כל מה שוויליאם מוריס יצר, כולל חיבתו לקוטסוולדס. אף על פי שהוא נהנה ממוזיקה קלאסית, הוא לעג לרדיו כ"כל כך הרבה רעש". הוא היה כמעט אלרגי למתמטיקה גבוהה (אנ') (הוא לא הבין אלגברה) הוא פקפק במדע, מכיוון שהוא משמש לכימות דברים שמומלץ להשאיר לפרשנות.
בספרות ובשירה הוא נהנה (אחרי מוריס) מדניאל דפו, ג'ונתן סוויפט, ויליאם וורדסוורת', וולט ויטמן, הנרי ג'יימס, ויליאם קובט, ברטראנד ראסל, וג'ורג' ברנרד שו, אבל הוא החשיב את אדמונד ברק ותומאס קרלייל יומרניים. הוא לא אהב את ה"אימפריאליזם" של שייקספיר ושנא את ד.ה. לורנס.
תלמידיו העריצו אותו, אבל גייטסקל אמר שהוא היה יותר מדי רגיש, ביקורתי כלפי עצמו וציני מכדי לשחק את תפקיד המאסטר ברצון.
באביב 1929 חזרו בני הזוג קול ללונדון, והתגוררו בווסט המפסטד במשך שש שנים עד שרכשו בית "ויקטוריאני בלתי מאורגן" בשם "פרילנד" בהנדון (אנ'), שם חי קול במשך רוב שלושת העשורים האחרונים לחייו. בתחילת 1957 הוא ואשתו עברו לדירה בפארק הולנד בקנזינגטון. הוא מת לאחר שנכנס לתרדמת סוכרתית בשעות המוקדמות של 14 בינואר 1959 בבית החולים בהמפסטד. במקום טקסים דתיים, גיסו, ריימונד פוסטגייט, קרא שני קטעים מיצירותיו של ויליאם מוריס בהלווייתו במשרפת גולדרס גרין. עזבונו הוערך ב-46,617 ליש"ט (שווה ערך ל-1,097,364 ליש"ט ב-2020).
ספריו שתורגמו לעברית
- מדריך בתוהו־ובוהו העולמי, הוצאת חברה, 1934[13]
- תולדות תנועת-הפועלים באנגליה 1947-1789, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950[14]
- תולדות המחשבה הסוציאליסטית: תקופת החלוצים 1850-1789, תרגום ישראל כהן הוצאת עיינות, 1957[15]
קישורים חיצוניים
- כתבי ג'ורג' דאגלס הווארד קול בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, עמוד 255
- ^ George Douglas Howard Cole, National Portrait Gallery
- ^ Richard Taylor, Nigel Young, Campaigns for Peace: British Peace Movements in the Twentieth Century
- ^ G. D. H Cole, "World Socialism Restated," pamphlet (1956), quoted by Margaret Cole, The Life of G. D. H. Cole, Macmillan/St. Martin's (1971); cited, Harry Barnes, Three Score Years and Ten (24 July 2006).
- ^ Peter Sedgwick, "A Return to First Things", Balliol College Annual Record 1980, pp.86–88 (review of A. W. Wright, G.D.H. Cole and Socialist Democracy). Marxists’ Internet Archive. Online.
- ^ Martin Pugh, Speak for Britain!: A New History of the Labour Party
- ^ "PPE: the Oxford degree that runs Britain". the Guardian. 2017-02-23.
- ^ Daniel Ritschel, The Politics of Planning: The Debate on Economic Planning in Britain in the 1930s. Oxford University Press, 1997 מסת"ב 019820647X (pp. 282–83)
- ^ Dame Margaret Isabel Cole
- ^ Quoted in A. W. Wright, G. D. H. Cole and Socialist Democracy. Clarendon Press, 1979. מסת"ב 0-19-827421-1 (p. 226).
- ^ G. D. H. Cole, Europe, Russia and the Future (London: Victor Gollancz, 1941), p. 104.
- ^ George Douglas Howard Cole A Century of Co-operation
- ^ מדריך בתוהו ובוהו העולמי
- ^ תולדות תנועת-הפועלים באנגליה 1947-1789
- ^ תולדות המחשבה הסוציאליסטית: תקופת החלוצים 1850-1789
ג'ורג' דאגלס הווארד קול35308021Q3044933