ג'ורג' גאולר
 | |||||||
| לידה | 21 ביולי 1795 | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 7 במאי 1869 (בגיל 73) | ||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||
| בת זוג | מריה גאולר (לבית קוקס) | ||||||
| |||||||
לוטננט קולונל ג'ורג' גאולר (21 ביולי 1795 – 7 במאי 1869) היה קצין ופוליטיקאי בריטי, אשר כיהן כמושל השני של אוסטרליה הדרומית בין השנים 1838 ל-1841. יזם פעולות למען התיישבות העם היהודי בארץ ישראל.
ביוגרפיה
ראשית חייו
גאולר נולד למשפחה שמוצאה ממחוז דבון שבבריטניה. אביו, סמואל גאולר, היה קפטן בצבא הבריטי, ואמו הייתה ג'וליה לבית ראסל. אביו נהרג בקרב במייסור (אנ') שבהודו בדצמבר 1804. לאחר שהתחנך בלונדון, למד במשך שנתיים במכללה הצבאית המלכותית בסנדרהסט, שם נחשב לתלמיד חרוץ וחכם.
קריירה צבאית
| לידה | 1795 |
|---|---|
| פטירה | 1868 (בגיל 73 בערך) |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1810–1837 (כ־27 שנים) |
| דרגה |
 לוטננט קולונל |
| תפקידים אזרחיים | |
| מושל אוסטרליה הדרומית | |
בשנת 1810 הוסמך, והוצב ברגימנט הרגלי ה-52 (הרגלי הקל של אוקספורדשייר) וב-1812 הצטרף למלחמת חצי האי כנגד צרפת של נפוליאון. הוא נפצע במצור על בדחוס. הוא נשאר בספרד עד 1814 . ב-1815 השתתף בקרב ווטרלו, ולטענתו היה זה הוא שהנחיל את התבוסה לנפוליאון[1]. בשנת 1920 נשא את מריה קוקס מהעיר דרבי, אחייניתו של הסופר סמואל ריצ'רדסון (אנ'). בשנת 1823 נשלח הרגימנט ה-52 לניו ברונזוויק שבקנדה, שם עסק, יחד עם אשתו, בפעילות דתיות וחברתיות[דרושה הבהרה]. ב-1826 שב לבריטניה, ובין השנים 1830–1832 עסק בגיוס לצבא. הוא הגיע לדרגת לוטננט קולונל (מקבילה לדרגת סגן-אלוף בצה"ל) ב-1834, וב-1837 קיבל תואר אביר (KH) במסדר הגואלפים.
כמושל מדינת אוסטרליה הדרומית
בשנת 1838 התמנה גאולר למושל מדינת אוסטרליה הדרומית. הוא הגיע למדינה כשהקופה הציבורית הייתה במצב קשה, פקידי הממשל לא קיבלו משכורות ואוכלוסיית המחוז כולו כללה כ-4000 מהגרים שחיו במצוקת דיור חריפה. רוב השטחים העצומים של המדינה היו שוממים ויבשים. על אף התקציב המוגבל, הוא ביצע שורת פעולות לשיפור המצב. הוא הכשיר מיליוני דונמים של שטחים חקלאיים. בתקופת כהונתו כמושל, נבנה בית הקבע הראשון של הממשלה באדלייד (כיום, האגף המזרחי של בניין הממשלה). אוסטרליה הדרומית עברה מהפכה בימי שלטונו: נוספו לה כ-11,000 מתיישבים והיא הצליחה להתקיים בכוחות עצמה ולא הייתה תלויה עוד בסיוע כלכלי חיצוני.
על שמו נקראת העיר גאולר (אנ') הסמוכה לאדלייד.
פעילותו למען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל
הצלחותיו בפעילותו בדרום אוסטרליה, הביאו אותו למחשבה כי ניתן ליישם פעולות דומות גם ביחס להתיישבות בארץ ישראל, שכן גאולר ראה קווי דמיון בין שתי הטריטוריות. ב-1845 פרסם בלונדון את ספרו "הרגעת סוריה והמזרח: הערות והצעות מעשיות לקידום הקמתן של מושבות יהודיות בפלסטינה, התרופה המפוכחת וההגיונית ביותר למצוקות סוריה האסיאתית"[2]. בספר זה פרש מצע מפורט להקמת מושבות יהודיות בארץ ישראל. לפי תוכניתו, בריטניה היא בעלת אינטרס גדול ביישובם של היהודים בפלסטינה שעימם היא תוכל לקיים קשרי מסחר, ועל כן, עליה לפנות בתביעה אל הסולטאן העות'מאני בתביעה להעניק את אדמות ארץ ישראל ליהודים, לגייס תמיכה בינלאומית של מנהיגי המעצמות, ולגייס את הכספים הדרושים לכך. הוא מציע להקים בארץ ישראל מושבות בנות עד 5000 נפש, ובכל אחת מהן ליישב יהודים על פי חלוקה כלכלית: בני המעמד הגבוה יעלו במימון עצמי ויקבלו בחכירה שטחים של עד 200 דונם; בני מעמד הביניים יעלו אף הם בכוחות עצמם ויקבלו בחכירה שטחים של בין 4 ל-80 דונם, ואילו העניים יקבלו סיוע כלכלי גבוה אך שטח אדמות קטן. כצעד ראשון, קרא גאולר ליהודים עצמם להקים תנועה שתפעל למען קידום הקמת מושבות יהודיות בארץ ישראל, כשעל ביטחונם תהיה אמונה הממלכה הבריטית. הוא מדגיש כי תוכניתו מיועדת לכלל העם היהודי לתפוצותיו, ושתחת מאמצי היהודים להוריד את המחיצות המבדילות בינם לבין העמים (האמנציפציה), עליהם להתאמץ ליצור גורל משותף על בסיס הלאום היהודי שיבליט את בידולם מהגויים, לא על בסיס גאוגרפי (כמו האמנציפציה) אלא דווקא על בסיס אתני-לאומי. את דבריו הוא חותם בתוכחה חריפה כלפי היהודים: "אם דעתם של נוצרים על ארץ ישראל ועתידו של עם ישראל בה היא כזאת, האם אין בכך משום גועל ומיאוס לקרוא פרי עטם של יהודים על הצעות להתיישבות היהודים באמריקה, אוסטרליה ואיי הים?! האם ייאמר על יהודים אינטליגנטים בימינו: "וימאסו בארץ חמדה"? ישמרני האל ממסקנה כזו!"[3]
ספרו התקבל באדישות מה בקרב הצבור בכלל ובקהילה היהודית בבריטניה בפרט. יהודי המדינה היו עוסקים באותה העת בבעיות הקשורות לזכויותיהם בבריטניה עצמה, ולא ראו כל צורך לפעול למען רעיונות ליישוב ארץ ישראל. בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרים הטוענים כי היהודים לא זקוקים לפתרונות מעין אלו, אשר מטרתם הסופית היא לנצר את היהודים[4]. גאולר המשיך במסע השכנוע שלו, שכלל פרסום מאמרים בעיתונים היהודיים והכלליים, בהם הגן על רעיונותיו והתפלמס עם מתנגדיהם, ונשיאת הרצאות ברחבי הממלכה. הוא שלח עותקים מתוכניתו למלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט, לחברי ממשלת אנגליה, לעיריית לונדון, לחברת הודו המזרחית הבריטית ולמדינאים משפיעים רבים.
ב-1849, הצטרף לקונגרס הקהילות הספרדיות [דרושה הבהרה] שארגן משה מונטיפיורי, ובנאומו שם אמר בין השאר: "אין דבר היקר ללבי יותר מאשר שגשוגם של היהודים בארץ הקודש, נושא שלו הקדשתי לימוד ותשומת לב רבים"[5]. בעיתונות היהודית התפרסם כי הוא הקים קרן קטנה, בסיוע יעקב פרנקלין (עורך העיתון היהודי-בריטי "קול יעקב"), שמטרתה הייתה לייסד בית חולים יהודי ובית ספר למלאכה בירושלים[6]. שלושה חודשים לאחר מכן, הצטרף למונטיפיורי ולרעייתו יהודית בביקורם השלישי בארץ ישראל. הביקור החל בביירות, דרך דמשק, הגליל והשומרון ושיאו היה בפגישות עם הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין ועם הפחה המקומי. הביקור כלל גם ביקורים באתרי התנ"ך, בהם ביזרעאל, שומרון, בית אל, גבעון קבר רחל וחברון. הם שבו לאנגליה דרך נמל יפו. הביקור הותיר על גאולר רושם עז, ובפרט העובדה שלמרות מצבם הכלכלי והחברתי הירוד של יהודי ארץ ישראל (ובפרט ירושלים), מצויים בקרבם תלמידים רבים, דבר המוכיח את התמסרותם לאינטלקטואל גם בשעת הדחק. בשובו לאנגליה החל להרצות על שבחה של הארץ ולהמשיך להפיץ את רעיונותיו, אם כי בממדים מצומצמים יותר. בתקופה זו תיאר את חזונו בכך שהשממה והמדבר ישובו ויפרחו כשושנה[7]. הוא חדל מלנסות לפעול בקרב הקהילה היהודית באנגליה לקידום רעיונותיו, אולי משום שחשב שאי אפשר כעת לשכנעם לנטוש את מאבקם למען אמנציפציה באנגליה.
בשנת 1853, בעקבות מלחמת קרים, החל לחדש את פעילותו, ועתה תוך הדגשת המניעים הדתיים וההיסטוריים. בהרצאותיו באותה תקופה הרבה לצטט מן התנ"ך, ולהראות כי מאז חדל העם היהודי להתקיים כעם בארץ ישראל הארץ לא הייתה שייכת לאף אומה אחרת, דבר שתאם לטענתו את ההבטחה המקראית: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם"[8]. הוא טען שנבואות הגאולה עומדות להתגשם. הוא ראה בסדרת מאורעות שקרו באותן שנים - חופש הדת והזכויות שהוכרז על ידי הסולטן אבדילמג'יט הראשון באימפריה העות'מאנית (הטנזימאט), ראשית התעוררות היהודים בארץ ישראל להתחיל לעסוק בחקלאות, התשתית לפעילות יהודית חקלאית בארץ שהניח מונטיפיורי, הפרעות שביצעו מוסלמים בנוצרים בסוריה, האמנציפציה שזכו לה היהודים בבריטניה, כוונות בריטניה לסייע בידי היהודים ועוד - כסימנים לכך שהגיע הזמן ליישב יהודים חקלאיים בארץ ישראל. הוא היה שותף בייסוד "החברה הארצישראלית" ("the palestine society") שהפכה ל"קרן הקולוניזציה הארצישראלית".
בשנת 1852 הקים "אגודה לטיפוח התיישבות יהודית בארץ-ישראל".
שניים מניניו, בניו התאומים של הכומר הפרוטסטנטי של יפו, לונגלי הול, נפטרו בשנת 1879 בארץ ישראל בעודם תינוקות ונקברו בבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו ובבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון.
לקריאה נוספת
- מנחם קדם, פעילותו של ג'ורג' גאולר למען הקמת מושבות יהודיות בארץ ישראל, בתוך: "קתדרה - לתולדות ארץ ישראל ויישובה", הוצאת יד יצחק בן צבי, חוברת 33, (תשרי ה'תשמ"ה), עמ' 96–103.
- מנחם קדם, ג'ורג' גאולר - מבשר ציון שנשכח, בתוך: "מעלות" יג (ינואר 1982), עמ' 3–10.
- גצל קרסל, תוכנית ליישוב ארץ ישראל", "אחדות העבודה" ד' (ה'תש"ו), עמ' 377–380.
- גצל קרסל, פותחי התקווה: מירושלים לפתח תקווה, יד יצחק בן צבי, ירושלים, ה'תשל"ו, עמ' 102–106.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ גצל קרסל, "פותחי התקווה: מירושלים לפתח תקווה", עמ' 102
- ^ במקור: Tranquillization of Syria and the East, Observations and Practical Suggestions in Furtherance of the Establishment of Jewish Colonies in Palestine, the most sober and sensible Remedy for the Miseries of Asiatic Syria
- ^ תרגום: גצל קרסל, "פותחי התקווה" עמ' 196
- ^ ראה למשל בעיתון "Voice of Jacob" (קול יעקב), 4 ביולי 1845, עמ' 186–1887. יצויין, שגאולר היה חבר בשלב מוקדם יותר באגודה מיסיונרית, אך הפסיק את פעילותו בה, חדל מפעילויות מיסיונריות ואף התנגד אליהן (קדם, עמ' 103 הערה 34).
- ^ ג'ואיש כרוניקל, 9 בפברואר 1849, עמ' 144.
- ^ ג'ואיש כרוניקל, 18 במאי 1849, עמ' 255.
- ^ ג'ואיש כרוניקל, 18 בינואר 1850, עמ' 11.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ל"ד
