יחסי ברית המועצות–האו"ם
| יחסי ברית המועצות – האומות המאוחדות | |
|---|---|
|
|
| ברית המועצות | האומות המאוחדות |
ברית המועצות הייתה חברה מייסדת בארגון האומות המאוחדות והשפיעה רבות על עיצובו של הארגון, הדינמיקה הפנימית שלו ומבנה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, בה הייתה חברה קבועה. עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 ירשה הפדרציה הרוסית את המושב של ברית המועצות באו"ם.
לקראת הקמת הארגון
מגעים לקראת הקמת ישות שתחליף את חבר הלאומים התקיימו עוד טרם סיום מלחמת העולם השנייה בין חברות בעלות הברית ובראשן ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית וסין. במסגרת המגעים התעקשה ברית המועצות על מספר עקרונות, בהם הנהגת חברות קבועה במועצת הביטחון, הכוללת זכות וטו למדינות החברות ("ארבעת הגדולות" וכן צרפת, שנוספה כחברה חמישית לאחר החזרת עצמאותה). כמו כן התנגדה ברית המועצות להכללת הפיליפינים והודו כמדינות במסגרת החברות באו"ם בטענה שאלו אינן מדינות עצמאיות (הודו הייתה מושבה בריטית והפיליפינים היו שטח חסות של ארצות הברית), בתמורה להכללתן דרשה ברית המועצות מתן מעמד מדיני נפרד ל-15 הרפובליקות הסובייטיות, דרישה שנענתה בדרישה האמריקאית למתן מעמד דומה ל-48 המדינות של ארצות הברית דאז. הסכם הפשרה איפשר לברית המועצות להכניס את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ואת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית כחברות בעלות מעמד מדיני נפרד (כלומר להיות מיוצגת בעצרת על ידי שלושה מושבים) בתמורה להכללתן של הודו והפיליפינים כמדינות חברות.
באפריל 1945, השתתפה ברית המועצות, יחד עם 50 מדינות נוספות ב"וועדת האומות המאוחדת בנושא מוסד בינלאומי" בסן פרנסיסקו. בוועידה זו נכתבה ונוסחה מגילת האומות המאוחדות, אשר אושררה ב-24 באוקטובר 1945 אושרה המגילה על ידי המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון יחד עם 46 מדינות נוספות, ובכך הוקם ארגון האו"ם[1]
1945–1955
שגרירה הראשון של ברית המועצות לאו"ם היה אנדריי גרומיקו. הוא כיהן בתפקיד גם בעת ההצבעה על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל ביום 29 בנובמבר 1947 - "כ"ט בנובמבר", אז נמנה גרומיקו עם התומכים באישור התוכנית שפירושה היה תמיכה בהקמת מדינה יהודית. קודם להצבעה נאם גרומיקו נאום חוצב להבות לטובת העם היהודי. גרומיקו דיבר על סבלם האיום של היהודים בשנות מלחמת העולם השנייה ועל זכותו של העם היהודי לארץ משלו.
ב-1949 השתלטה המפלגה הקומוניסטית של סין על המדינה והקימה את הרפובליקה העממית של סין. בתגובה הקימה המפלגה הלאומית את הרפובליקה הסינית בטאיוואן. המושב של סין באו"ם היה בידי אנשי המפלגה הלאומית ובתמיכת המערב נותר ייצוגה של סין בעצרת ובמועצת הביטחון בידי הרפובליקה הסינית. ברית המועצות דרשה את העברת המושב לידי "הממשלה החוקית בסין היבשתית" היא המפלגה הקומוניסטית של סין. הסכסוך, אחד הראשונים במלחמה הקרה, גרם לכך שבינואר 1950 הודיע שגריר ברית המועצות יאקוב מאליק על החרמת הדיונים ועזב את המועצה. הדבר איפשר את קבלתה של החלטת מועצת הביטחון ביוני אותה שנה, אשר גינתה את קוריאה הצפונית (שעדיין לא הייתה מדינה) ככוח תוקפני ואת הקמתו של כוח צבאי בינלאומי בראשות ארצות הברית שינהיג פעולת שיטור בחצי האי הקוריאני על מנת לשמור על עצמאותה של קוריאה הדרומית (דבר שהיווה את יריית הפתיחה למלחמת קוריאה. ברית המועצות, שזיהתה שהחרם פעל לרעתה בזירה הדיפלומטית, השיבה את נציגה למועצת הביטחון באוגוסט אותה שנה.[2][3] בשנת 1971, עקב התחממות היחסים בין ארצות הברית לסין, עבר המושב הסיני לידי הרפובליקה העממית של סין.
1955–1991
.jpg)
עד 1955 היה למדינות הגוש המערבי רוב בקרב חברות האומות המאוחדות. אולם מדינות חדשות אשר קיבלו עצמאות ממעצמות קולוניאליסטיות במהלך ראשית שנות החמישים (למשל פקיסטן, תימן, בורמה, אינדונזיה, ליבריה ואף ישראל) וכן מדינות מזרח אירופה שהתקבלו כמדינות חברות האו"ם ב-1955 (אלבניה, רומניה, בולגריה והונגריה) היו בעלות ממשלות סוציאליסטיות ובכך היטו את הרוב בארגון האומות המאוחדות לצידה של ברית המועצות והפכו אותה למנהיגת הגוש העיקרי של המדינות החברות.
במשך רוב שנות המלחמה הקרה, עקב הצטברות מדינות חדשות, פוסט-קולוניאליסטיות שקיבלו עצמאות באפריקה ולהן ממשלות סוציאליסטיות, מדינות בדרום-אמריקה ומרכזה בעלות שלטון סוציאליסטי ומדינות ערב, הייתה ברית המועצות לבעלת רוב אוטומטי כמעט בהצבעות באו"ם. גם כינון גוש "המדינות הבלתי-מזדהות" שיחק לידיה של ברית המועצות, אשר שלטה בדיפלומטיה שלהן למעשה במידה רבה יותר מאשר המערב. באופן מעשי הצליחה ברית המועצות להעביר סיוע בינלאומי למדינות אלה על חשבון המדינות העשירות, דרך צינורות מוסדות האו"ם.
ב-14 בדצמבר 1960 חגגה ברית המועצות הצלחה דיפלומטית כאשר הובילה להחלטה אנטי-אימפריאליסטית, "ההצהרה בדבר מתן עצמאות למדינות ולעמים הנמצאים תחת כיבוש קולוניאליסטי" (החלטה 1514 של העצרת הכללית)[4], תוך הימנעותן של ארצות הברית, בריטניה, בלגיה, פורטוגל, צרפת ודרום אפריקה.
אף על פי כן זכתה מדיניות ברית המועצות למספר גינויים בזירת האומות המאוחדות, בשל פלישת וייטנאם לקמבודיה וכיבושה על ידי וייטנאם ב-1978 ובשל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979.
בנושאים רבים שיתפה ברית המועצות פעולה עם מדינות המערב ברוב הארגונים המסונפים לאו"ם ובמוסדותיו.
ב-1990 תרמה ממשלת ברית המועצות פסל בשם "הטוב מביס את הרע" לרגל חגיגות 45 שנה לייסוד ארגון האומות המאוחדות. הפסל, המתאר את ג'ורג' הקדוש מנצח את הדרקון, נעשה ממתכת של טילי SS-20 Saber ופרשינג II שהותכו בעקבות חתימת הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני.[5]
באפריל 1991 השתתפה ברית המועצות לראשונה בכוח שמירת-שלום של האו"ם, במסגרת משימת UNIKOM בה נשלח כוח משקיפים בינלאומי לכווית כחלק מאירועי הסיום של מלחמת המפרץ.[6]
בעקבות כינון חבר המדינות בדצמבר 1991, אשר פירק למעשה את ברית המועצות, ירשה הפדרציה הרוסית את מושבה של ברית המועצות באו"ם.[7] אוקראינה ירשה את מושבה של הרפובליקה האוקראינית וביילורוס ירשה את מושב הרפובליקה של ביילורוסיה.
שגרירי ברית המועצות לאו"ם
| # | תמונה | שם | תקופת כהונה | מנהיג תחתיו כיהן | הערות | |
|---|---|---|---|---|---|---|
| התחלה | סיום | |||||
| 1 | 
|
אנדריי גרומיקו | 10 באפריל 1946 | מאי 1948 | יוסיף סטלין | כיהן לאחר מכן כשר החוץ |
| 2 |
|
יאקוב מאליק | 1948 | אוקטובר 1952 | יוסיף סטלין | |
| 3 | ולריאן זורין | 1952 | מרץ 1953 | יוסיף סטלין | ||
| 4 | 
|
אנדריי וישינסקי | 5 במרץ 1953 | 22 בנובמבר 1954 | ניקיטה חרושצ'וב | כיהן קודם לכן כתובע כללי. נפטר בתפקיד |
| 5 | ארקדי סובולב | נובמבר 1955 | 1960 | ניקיטה חרושצ'וב | ||
| 6 | ולריאן זורין | 1960 | יולי 1962 | ניקיטה חרושצ'וב | קדנציה שנייה | |
| 7 | ניקולאי פיודורנקו | 1962 | 1968 | ניקיטה חרושצ'וב, ליאוניד ברז'נייב | ||
| 8 |
|
יאקוב מאליק | 1968 | נובמבר 1976 | ליאוניד ברז'נייב | קדנציה שנייה |
| 9 | אולג טרויאנובסקי | 1976 | 1986 | ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב, קונסטנטין צ'רניינקו, מיכאיל גורבצ'וב | ||
| 10 | יורי דובינין | מרץ | מאי 1986 | מיכאיל גורבצ'וב | ||
| 11 | אלכסנדר בלונוגוב | 1986 | 1990 | מיכאיל גורבצ'וב | ||
| 1 | יולי וורונצוב | 1990 | 1991 | מיכאיל גורבצ'וב | המשיך לכהן גם לאחר התפרקות ברית המועצות | |
לקריאה נוספת
- Ilya V. Gaiduk, Divided Together: The United States and the Soviet Union in the United Nations, 1945-1965, Stanford University Press, 2013 מסת"ב 9780804782920
קישורים חיצוניים
- THE SOVIET UNION AND THE UNITED NATIONS
- END OF THE SOVIET UNION; Soviet U.N. Seat Taken by Russia, הניו יורק טיימס, 25 בדצמבר 1991
- Soviets boycott United Nations Security Council, "היום בהיסטוריה", ערוץ ההיסטוריה
- Why the USSR Didn’t Veto the UN Coaliation against the North Korea in 1950
- יהודה בלום, "Russia Takes Over the Soviet Union’s Seat at the United Nations", 3 EJIL (1992) 354-361
הערות שוליים
- ^ "אבני דרך בארגון האו"ם"
- ^ Soviets boycott United Nations Security Council, "היום בהיסטוריה", ערוץ ההיסטוריה
- ^ Why the USSR Didn’t Veto the UN Coaliation against the North Korea in 1950
- ^ לשון ההצהרה
- ^ "Good Defeats Evil"- Gift from Soviet Union
- ^ Iraq/Kuwait - UNIKOM - Facts and Figures
- ^ END OF THE SOVIET UNION; Soviet U.N. Seat Taken by Russia, הניו יורק טיימס, 25 בדצמבר 1991
37641689יחסי ברית המועצות–האו"ם