ברוס מקנדלס השני
 | |
| ברוס מקנדלס | |
| לידה |
8 ביוני 1937 בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
21 בדצמבר 2017 (בגיל 80) קליפורניה, ארצות הברית |
| מידע כללי | |
| בשירות | אסטרונאוט בשירות נאס"א |
| לאום |
 אמריקאי |
| עיסוקים נוספים | טייס מהנדס |
| תקופת השירות | 1966 – 31 באוגוסט 1990 (כ־24 שנים) |
| דרגה | קפטן בחיל הים של ארצות הברית |
| זמן שהייה בחלל | 13 ימים, 31 דקות |
| מספר פעילות חוץ-רכבית | 2 |
| זמן שהייה בפעילות חוץ-רכבית | 12 שעות 12 דקות |
| ביוגרפיה בנאס"א | ברוס מקנדלס השני |
| משימות | |
| STS-41-B, STS-31 | |
  | |
| עיטורים | |
      | |
ברוס מקנדלס השני (באנגלית Bruce McCandless II; 8 ביוני 1937 - 21 בדצמבר 2017) היה טייס ואסטרונאוט של נאס"א, שטס לחלל במסגרת משימות מעבורת החלל STS-31 ו-STS-41-B. הוא הראשון שביצע הליכת חלל ללא כבל מחבר למעבורת אלא באמצעות יחידת תמרון מאוישת (Manned Maneuvering Unit, MMU).
בצעירותו
ביירון וויליס מקנדלס נולד ב-8 ביוני 1937 בבוסטון, מסצ'וסטס.[1] הוא דור שלישי לקצינים בצי ארצות הברית: אביו, ברוס מקנדלס (אנ'), היה אדמירל משנה בצי וסבו, וויליס ווינטר בראדלי ג'וניור (אנ') היה קפטן. שניהם זכו במדליית הכבוד: הסב על מעשה גבורה במהלך מלחמת העולם הראשונה, והאב על תפקודו במהלך הקרב הימי על גוודלקנל, במלחמת העולם השנייה. אמו שינתה את שמו לברוס מקנדלס II ב-6 ביוני 1938.
מקנדלס למד בתיכון על שם וודרו וילסון בלונג ביץ', קליפורניה, וסיים בשנת 1954. ב-1958 השלים תואר ראשון בהנדסה באקדמיה הימית של ארצות הברית בהצטיינות, במקום השני במחזור, מתוך מחזור של 899 איש.[1] הראשון באותו מחזור היה ג'ון פוינדקסטר, לימים תת אדמירל והיועץ לביטחון לאומי, וגם מבכירי המואשמים בפרשת איראן-קונטראס באותו מחזור למד גם ג'ון מקיין[2]).
בהמשך הקריירה סיים מקנדלס תואר שני בהנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1965 ותואר שני נוסף במנהל עסקים (MBA) באוניברסיטת יוסטון קליר לייק ב-1987.[1]
בצי ארצות הברית
לאחר שסיים את לימודיו במכללת הצי עבר מקנדלס קורס טיס של הצי בבסיסים בפנסקולה, פלורידה, ובקינגסוויל, טקסס. במרץ 1960 הוסמך כטייס ימי והוצב בבסיס בקי ווסט לאימון מתקדם על מערכות נשק ונחיתה על נושאת מטוסים במטוס דאגלס F4D-1 סקייריי (אנ').
בין דצמבר 1960 עד פברואר 1964 הוצב מקנדלס בטייסת קרב VF-102, בה הטיס מטוסי סקייריי ומקדונל דאגלס F-4 פנטום. הוא שירת על נושאות המטוסים פורסטל ואנטרפרייז. מקנדלס שירת על ה"אנטרפרייז" במהלך משבר הטילים בקובה.[3] במשך שלושה חודשים, בתחילת 1964, שימש כמדריך טיסה בטייסת קרב 43 (VA-43) בבסיס האווירי של חיל הים באושיאנה, וירג'יניה, ולאחר מכן הוצב ליחידת הכשרת קציני המילואים של הצי באוניברסיטת סטנפורד במהלך לימודי תואר שני בהנדסת חשמל.
במהלך שירותו צבר ניסיון בטיסה על מטוסי לוקהיד T-33B (אנ'), נורת'רופ T-38 טאלון, דאגלס F-4D סקייריי, מקדונל דאגלס F-4 פנטום II, נורת'רום F-11 טייגר, גראמן F-9 קוגאר (אנ'), לוקהיד T-1 סיסטאר (אנ'), ביצ'קראפט T-34 מנטור (אנ'), ומסוקי בל 47. מקנדלס צבר למעלה מ-5,200 שעות טיסה, כולל 5,000 שעות במטוס סילון.[1]
בנאס"א
באפריל 1966, בגיל 28, נבחר מקנדלס נבחר כחבר הצעיר ביותר בקבוצת האסטרונאוטים החמישית של נאס"א (שכונתה בנומור "התשעה עשר המקוריים" על ידי ג'ון יאנג[4]). על פי היסטוריון החלל מתיו הרש, ההתייחסות למקנדלס ולחברו לקבוצה 5, דון לינד, הייתה כאל אסטרונאוטים-מדענים בשל הניסיון המדעי הרב שלהם, אם כי הייתה בהתייחסות זו רמיזה להיעזר ניסיונם של השניים כטייסי ניסוי, לעומת האסטרונאוטים האחרים בקבוצה, והדבר עיכב את הצבתם לטיסה בחלל.[5]
מקנדלס שימש כאיש התקשורת אל תא החללית (mission control capsule communicator, CAPCOM) במשימת אפולו 11, במהלך השיגור ובזמן הליכת הירח הראשונה על ידי ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין. הוא היה חבר בצוות התמיכה של משימת אפולו 14 וגם שימש כ-CAPCOM במהלך משימה זו. לאחר מכן הועבר מקנדלס לתוכנית סקיילאב, במסגרתה קיבל את המינוי הראשון בצוות הגיבוי של משימת סקיילאב 2 (המשימה המאוישת הראשונה של תחנת החלל סקיילאב) כטייס הגיבוי, יחד עם ראסטי שוויקארט, מפקד צוות הגיבוי, וסטורי מאסגרייב, טייס מדעי. בהמשך שימש כ-CAPCOM גם במשימות סקיילאב 3 וסקיילאב 4.[1][4] מקנדלס היה חוקר שותף ליחידת התמרון M-509 שנבדקה על תחנת סקיילאב. שיתוף הפעולה הוביל לפיתוח מערכת הריחוף מערכת תמרון מאוישת, MMU, בה נעשה שימוש במהלך פעילות חוץ-רכבית במשימות המעבורת. למרות שסיווגו של מקנדלס כטייס היה בתוקף עד 1983, הוא העדיף לעבוד על ה-MMU כמומחה משימה, בשל יוקרתה של התכנית וגם בשל העובדה שהעבודה על הפרויקט הבטיחה מקום באחת ממשימות המעבורת. גם היעדר ניסון כטייס ניסוי השפיע על העדפתו.
הוא היה אחראי על המשוב שניתן על ידי צוותי החלל במהלך פיתוח החומרה והנהלים של מנוע השלב העליון (Inertial Upper Stage), נוהלי התחברות ותיקון של טלסקופ החלל האבל, משימות תיקון הלווין סולאר מקסימון (Solar Maximum), שנתפס, תוקן ושוחרר למסלול במהלך טיסת מעבורת STS-41-C, וכן היה מעורב בתוכנית תחנת החלל הבינלאומית.
מקאנדלס צבר מעל 312 שעות בחלל, כולל ארבע שעות של טיסה עצמאית על ה-MMU.[1] הוא שימש כמומחה משימה בטיסות המעבורת STS-41-B ו-STS-31.
STS-41-B
משימת STS-41-B של מעבורת החלל צ'אלנג'ר שוגרה מבסיס החלל קנדי בפלורידה ב-3 בפברואר 1984. במהלך הטיסה, המעבורת שיגרה שני לווייני תקשורת, ובדקה חיישני התקרבות ומפגש לראשונה.
ביום הרביעי למשימה בוצעה הליכת חלל על ידי שני האסטרונאוטים מקנדלס וסטיוארט. לראשונה, התבצעה הליכת חלל ללא חבל המחבר בין האסטרונאוט למעבורת, אלא באמצעות יחידת התמרון שבה שולט האסטרונאוט (MMU). וכך הפך מקנדלס ללוויין האנושי הראשון של כדור הארץ.
בביצוע הריחוף הוא אמר[6]
זה היה אולי צעד קטן עבור ניל, אבל זה זינוק מאוד גדול בשבילי.
It may have been one small step for Neil. But it's a heckuva big leap for me.
מקנדלס מתאר את החוויה בזכרונותיו:
"הייתי מאומן מעל ומעבר. כבר רציתי לצאת החוצה ולטוס. הרגשתי מאוד נוח... נעשה כל כך קר שהשיניים שלי נקשו ורעדתי מקור, אבל זה שולי... אמרו לי שאחווה את השקט של הריק בחלל, אבל עם כל תקשורת הרדיו ששואלת 'איך רמת החמצן שלך?', 'תתרחק מהמנועים!', ו'מתי תורי?' לא הרגשתי הרבה שלווה... זו הייתה הרגשה מופלאה, שילוב של התרגשות אישית וגאווה מקצועית. לקח הרבה שנים להגיע לנקודה הזו."[2]
מקנדלס אמר על התמונה שלו במהלך ריחוף החלל כי חלק מגדולתה היא האנונימיות שלו – ”פני מוסתרות בגלל מגן השמש, אז בעקרון כל אחד יכול לדמיין את עצמו במקומי.”[6]
הליכת החלל הראשונה נמשכה 5 שעות ו-55 דקות. בהליכת החלל השני של מקנדלס וסטיוארט, סטיוארט טס על ה-MMU. הליכת החלל נמשכה 6 שעות ו-17 דקות.[7] במהלך הליכת החלל הוא התרחק יותר מ-90 מטר מהמעבורת בזמן הריחוף.[6]
ב-11 בפברואר 1984, הצ'לנג'ר נחתה בחזרה, לאחר 7 ימים, 23 שעות ו-15 דקות בחלל.
STS-31
משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-31 שוגרה ב-24 באפריל 1990 ממרכז החלל קנדי בפלורידה. מקנדלס שימש כמהנדס טיסה. במהלך המשימה, המעבורת הצליחה לשגר את טלסקופ החלל האבל למסלולו בגובה של 610 ק"מ, שיא לגובה של טיסות המעבורת לאותו זמן (השיא נשבר בטיסת המעבורת STS-82). במהלך פריסת ההאבל, אחד מהפאנלים הסולארים של הטלסקופ נתקע. בזמן שהקרקע ניסו לראות איך אפשר לשחרר בעזרת פיקוד, מקנדלס וסוליבן התחילו להתכונן להליכת חלל לא מתוכננת למקרה שצריך לפרוס ידנית. הפאנל השתחרר ונפרס בעזרת פיקוד מהקרקע, בזמן שהאסטרונאוטים כבר היו בתוך תא הלחץ.
הדיסקברי נחתה ליד בסיס חיל האוויר אדוארדס, קליפורניה, ב-29 באפריל 1990, לאחר 121 שעות בחלל.[1]
לאחר נאס"א
מקנדלס פרש מנאס"א ומחיל הים ב-1990. לאחר נאס"א הוא עבד בחטיבת מערכות חלל של לוקהיד מרטין.[2]
פרסים ואותות הוקרה
למקנדלס הוענקו מספר רב של פרסים ואותות הוקרה, ביניהם:[1]
מדליית נאס"א לשירות יוצא מן הכלל (1974)
אות שירות ההגנה הלאומי (1974)- מדליית הכוחות המזוינים לשירות יוצא דופן (1974)
- פרס העמותה האסטרונאוטית האמריקאית (AAS) על שם ויקטור פרטר (פעמיים, ב-1975 ו-1985)
- מדליית נאס"א לחלל (1984)
- מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה (1985)
- מדליית נאס"א להישג הנדסי יוצא דופן (1985)
- גביע קולייר (אנ') של האגודה הלאומית לאווירונאוטיקה על תרומתו בפיתוח יחידת ה-MMU והיכולת לתפוס שלושה לוויינים תקולים (ניתן יחד עם אנשי נאס"א ומרטין מריאטה) (1984)
- גביע מוזיאון הסמית'סוניאן, המוזיאון הלאומי לאוויר וחלל (1985)
אות לגיון ההצטיינות (1988)- כניסה להיכל התהילה של האסטרונאוטים (2005)[8]
מקנדלס רשם פטנט על עיצוב כלי עיגון למעבורת החלל, שהיה בשימוש בזמן ביצוע הליכות חלל.[1]
חיים אישיים
מקנדלס היה נשוי לברניס דויל מקנדלס במשך 53 שנים, ולזוג נולדו שני ילדים: ברוס מקנדלס השלישי, וטרייסי מקנדלס.[9] לאחר פטירתה של ברניס נישא בשנית לאלן שילדס מקנדלס.[3]
ב-30 בספטמבר 2010 תבע מקנדלס את הזמרת הבריטית דיידו עבור שימוש לא מורשה בתמונת הריחוף בחלל בשנת 1984, כתמונת שער לאלבומה ב-2008 Safe Trip Home. התביעה הייתה לא על הפרת זכויות היוצרים (התמונה חופשית) אלא על הפרת זכויות על השימוש בדמותו. התביעה, שהייתה גם נגד סוני מיוזיק אנטרטיינמנט וגטי אימג'ס, הגיעה לפשרה ב-2011.[10][11][12]
מקנדלס כתב את ההקדמה לספר "טלוויזיה בשידור חי מהחלל", מאת דווייט סטיבן.[13]
מקנדלס מת בביתו בקליפורניה ב-21 בדצמבר 2017, בגיל 80.[2]
קישורים חיצוניים
- מקנדלס מבצע ריחוף בחלל בזמן משימת STS-41-B. ערוץ נאס"א ב-youtube.
- Astronautix הביוגרפיה של ברוס מקנדלס באתר astronautix
- ברוס מקנדלס השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ברוס מקנדלס השני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 "Bruce McCandless II NASA Biography" (PDF). NASA. בדצמבר 2017. נבדק ב-14 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 "Astronaut Bruce McCandless, the first person to fly freely in space, dies". The Guardian. 23 בדצמבר 2017. נבדק ב-24 בדצמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 "Bruce McCandless, First Astronaut to Fly Freely in Space, Dies at 80". Time. (ארכיון האינטרנט)
- ^ 4.0 4.1 Rhian, Jason (22 בדצמבר 2017). "UNTETHERED: HUMANITY'S FIRST FREE FLYING ASTRONAUT, BRUCE MCCANDLESS, PASSES AWAY AGED 80". Spaceflight Insider. נבדק ב-23 בדצמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hersch, M. (8 באוקטובר 2012). "Inventing the American Astronaut". Springer – via Google Books.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 Russell, Lewis (22 בדצמבר 2017). "Bruce McCandless, First Astronaut to Fly Untethered in Space, Has Died". NPR.org. National Public Radio.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ הליכות החלל של ברוס מקנדלס באתר spacefacts.de
- ^ ברוס מקנדלס בהיכל התהילה
- ^ In Memory of Bernice Doyle McCandless מתאריך 14 בינואר 2014
- ^ Dido Sued by Astronaut for Using Space Flight Picture, מתאריך 2 באקטובר 2010
- ^ McCandless v. Sony Music Entertainment et al., Case No. CV10-7323-RGK (C.D. Cal.) (Docket No. 4 [Notice Of Settlement And Dismissal With Prejudice], filed January 14, 2011)
- ^ "Astronaut McCandless sues singer Dido over free flying photo". Business Week. 4 באוקטובר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אודות הספר טלוויזיה בשידור חי מהחלל, אתר אמזון
34573251ברוס מקנדלס השני