בל P-39 איירקוברה

בל P-39 איירקוברה
Bell P-39 Airacobra

מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
יצרן	בל איירקראפט
טיסת בכורה	6 באפריל 1938
תקופת שירות	1940–1951 (כ־11 שנים)
צוות	1
יחידות שיוצרו	9,588
משתמש ראשי	חילות האוויר של צבא ארצות הברית, חיל האוויר הסובייטי, חיל האוויר המלכותי
ממדים  אורך 9.19 מטרים גובה 3.78 מטרים מוטת כנפיים 10.36 מטרים משקל ריק 2,956 ק"ג משקל מטען מרבי 3,434 ק"ג משקל המראה מרבי 3,810 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 338 קשר (626 קמ"ש) טווח טיסה מרבי 456 מייל ימי (525 מייל, 845 ק"מ) סייג רום 35,000 רגל ( 1,100 מטר)
חימוש  תותחים תותח 37 מ"מ בקדמת המדחף, שני מקלעים 12.7x99 מ"מ בקדמת המדחף, שני מקלעים זהים על הכנפיים פצצות במשקל עד 500 ליברות
הנעה  מנוע Allison V-1710-85, הספק 1,200 כוח סוס

בל P-39 איירקוברה (באנגלית: Bell P-39 Airacobra) הוא מטוס קרב מתוצרת חברת בל איירקראפט, שיוצר עבור חילות האוויר של צבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, והיה אחד ממטוסי הקרב העיקריים שהיו ברשותה של ארצות הברית עם כניסתה למלחמה. המטוס נמכר לשימוש גם לברית המועצות, שירת בהצלחה בחיל האוויר הסובייטי והיה המטוס שבו השיגו הסובייטים את המספר הגבוה ביותר של הפלות באמצעות מטוס מתוצרת אמריקאית.

עיצובו של המטוס היה יוצא דופן וחדשני ביחס לתקופתו. המנוע הותקן במרכז המטוס ומאחורי הטייס, וכני הנסע עוצבו כך שהגלגל השלישי היה גלגל אף ולא גלגל זנב כמקובל במטוסי קרב אחרים בתקופה זו, מה שאפשר לטייס ראות טובה קדימה בעת המראה. על אף חדשנותו, מנוע המטוס היה חסר מגדש טורבו ולכן ביצועיו בגובה רב היו נחותים ולא התאימו למשימות ליווי מפציצים וקרבות אוויר בגובה רב, שאפיינו את הזירה המערבית של המלחמה. לעומת זאת, המטוס התאים היטב למלחמה בזירה המזרחית שהתנהלה בגובה נמוך ובינוני, וזכה להצלחה והוקרה בקרב הטייסים הסובייטיים.

ביחד עם מטוס ה-P-63 קינגקוברה, היה זה המטוס הנמכר ביותר שיוצר על ידי חברת בל.

היסטוריה מבצעית

המטוס שימש במספר זירות לחימה, בעיקר בזירת האוקיינוס השקט, זירת הים התיכון ובזירה המזרחית. עקב ביצועי המנוע החלשים מעל גובה של 17,000 רגל (5,200 מטרים), הוא לא התאים למטרות יירוט אווירי בגובה רב, אך נחל הצלחה כמיירט בגבהים נמוכים יותר ובמשימות של צליפה על מטרות קרקעיות.

בשירות חיל האוויר המלכותי

בשנת 1940 הזמינה בריטניה 675 מטוסי P-39 מהדגם המוקדם, ובשנת 1941 הזמינה 150 מטוסים נוספים מארצות הברית במסגרת חוק השאל-החכר. חיל האוויר המלכותי ביקר את המטוס על תפקודו הבלתי מספק כמיירט, בהשוואה למטוסי הספיטפייר וההוקר הוריקן, אך השתמש בו בהצלחה כמטוס לתקיפה קרקעית עד מרץ 1942. לאחר תקופה זו נמכרו המטוסים לברית המועצות. חיל האוויר המלכותי הוא שהעניק למטוס את כינויו "איירקוברה".

בשירות חילות האוויר של צבא ארצות הברית

בזירה האוקיינוס השקט

P-39 בזירת האוקיינוס השקט

המטוס היה בשימוש חילות האוויר של צבא ארצות הברית, הגוף שקדם לחיל האוויר של ארצות הברית ושהיווה זרוע של חיל היבשה, ושימש אותו בתקופה שלאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור. בין היתר הוא ראה פעילות מבצעית במסגרת כוח אוויר קקטוס שפעל בקרב גוודלקנל בשנת 1942. אף על פי שהיה נחות בביצועיו ממטוסי הקרב היפניים, תפקד האיירקוברה היטב במשימות הפצצה וצליפה קרקעית ולקח חלק פעיל בהדיפת הכוחות היפניים שניסו לכבוש את שדה התעופה הנדרסון. עד סוף השנה הופלו על ידי מטוסי האיירקוברה כ-80 מטוסים יפניים, אך מספר דומה של מטוסי P-39 הופלו על ידם.

פעילויות נוספות של המטוס היו במהלך המערכה בגינאה החדשה, בה התרחשו קרבות אוויר רבים בין מטוסי האיירקוברה ומטוסי ה-A6M זירו היפניים, וכן במהלך הקרב על האיים האלאוטיים, בה שימש המטוס לתקיפת הכוחות היפניים שפלשו לאיי אטו וקיסקה. הטייסים ששירתו באיים האלאוטיים סבלו ממזג האוויר הקשה האופייני לאזור, שגרם לאבדות רבות יותר מהאבדות שנגרמו מהקרבות כנגד היפנים, ובסופו של דבר הוחזרו לארצות הברית בנובמבר 1942.

בזירת הים התיכון

המטוס הופעל בזירת הים התיכון במהלך המערכה בצפון אפריקה ובאיטליה החל מפברואר 1944, ולקח חלק בקרב אנציו שנועד לאפשר לכוחות האמריקאיים לאגף את הכוחות הגרמניים ולאפשר להם לפרוץ לכיוון רומא.

בשירות חיל האוויר הסובייטי

המטוס בצבעי חיל האוויר הסובייטי

השימוש המוצלח ורחב ההיקף ביותר של המטוס היה בשירות חיל האוויר הסובייטי. מספר רב של מטוסי P-39 הגיעו לברית המועצות במסגרת חוק השאל-החכר, לאחר שהועברו מאלסקה לסיביר ומשם לשדות הקרב במערב ברית המועצות.

בניגוד ללוחמה האווירית בזירה המערבית שהתנהלה בגובה רב, עקב הצורך להימנע מאש נ"מ שנורתה לעבר המפציצים האמריקאיים והבריטיים שתקפו את גרמניה, הלוחמה האווירית בחזית המזרחית התנהלה בגובה נמוך יותר שבו ביצועי המטוס היו טובים יותר, והטייסים הסובייטיים ידעו לנצל את כוח האש החזק של המטוס, ובפרט את התותח בקוטר 37 מ"מ שאפשר להפיל מטוס אויב באמצעות פגיעות מעטות, את יציבותו של המטוס ואת מערכת הקשר האמינה שלו. המטוס שימש בעיקר כמיירט, והפיל מספר רב של מטוסי קרב ומפציצים גרמניים. מבין עשרת אלופי ההפלות הסובייטיים הגדולים ביותר, חמישה מהם השיגו את רוב ניצחונותיהם כשהטיסו את האיירקוברה.

הטייס הסובייטי ניקולאי ג. גולודניקוב תיאר את התרשמותו מהמטוס במילים אלו:

חיבבתי את הקוברה, בעיקר את הדגם Q-5. זו הייתה הגרסה הקלה ביותר של הקוברה ומטוס הקרב הטוב ביותר שהטסתי. תא הטייס היה נוח מאוד, והראות הייתה מצוינת. לוח המכשירים היה מעוצב היטב, החל ממיקום מכווני הטיסה ועד למד האופק המלאכותי ומצפן הרדיו. הוא כלל אפילו צינור להתרוקנות בצורת משפך. הזכוכית המשוריינת הייתה חזקה מאוד, עבה ביותר. גם השריון מאחור היה עבה. מערכת החמצן הייתה אמינה, על אף שהמסכה הייתה קטנה למדי, וכיסתה רק את האף והפה. השתמשנו במסכה רק בגובה רב. רדיו ה-HF היה חזק, אמין וברור.

בחילות אוויר נוספים

המטוס שירת גם בחיל האוויר של צבא צרפת החופשית, בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי ובחיל האוויר שהקימו טייסי חיל האוויר האיטלקי שערקו לבעלות הברית.

לאחר המלחמה

P-39 שמשמש כמטוס מרוצים

המטוס שימש לתקופה קצרה את חיל האוויר האמריקאי ואת חיל האוויר האיטלקי כמטוס אימון ויצא סופית משימוש עד שנות ה-50 המוקדמות. בימינו מוצגים מספר מטוסים במוזיאונים ברחבי העולם, ומספר מועט של מטוסים עדיין נמצאים בשימוש כמטוסי מרוצים בארצות הברית, לאחר שעברו שיפורים והתאמות שהגבירו את מהירותם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בל P-39 איירקוברה בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32647127בל P-39 איירקוברה