בית המדרש לרבנים בז'יטומיר
בית המדרש לרבנים בז'יטומיר, שפעל בין 1847 ל-1873, שכן בפאתי העיר ז'יטומיר שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (באזור אוקראינה של ימינו), בתחום המושב היהודי. הוא הוקם, כמו בית המדרש המקביל לו בווילנה, במסגרת הרפורמות החינוכיות של 1844, שמטרתן הייתה להטמיע את היהודים באוכלוסייה הרוסית שמסביב ולהכשיר תלמידים למשרת רב מטעם הממשלה. על פי דברי שר החינוך הרוסי, הרוזן סרגיי אוברוב, מטרתם היחידה הייתה להכשיר מורים עבור בתי ספר יהודים של המדינה. בתי המדרש היו פתוחים בפני "כל יהודי מכל מעמד שאינו צעיר מ-10 [ו]בעל נטייה ללימודי יהדות ולימודים כלליים".[1] מספר התלמידים הכולל בשנות פעילותו היה מעט פחות מ-500.[2] מנהל בית הספר היה נוצרי,[3] והיהודים שעמדו בראש המוסד נקראו "משגיחים".
סיבות להקמת בית המדרש לרבנים
ערך מורחב – אסיפת הרבנים (תר"ג)
הממשלה הרוסית החליטה לשנות את אורחות החיים של היהודים בממלכה. למטרה זו אורגן בשנת 1843 כינוס בסנקט פטרבורג כדי לדון בתוכניות הממשלה להקים רשת בתי ספר מודרניים לציבור היהודי. הרבנים שהשתתפו בכינוס היו הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השלישי בחסידות חב"ד והרב יצחק בן חיים מוולוז'ין. תוצאת הכינוס הייתה הקמת רשת בתי ספר שמומנו על ידי המדינה ואשר כללו בתי ספר יסודיים ותיכוניים. גולת הכותרת הייתה הקמתם של שני בתי מדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר.[4] הממשלה והמשכילים ראו לנגד עיניהם רבנים שיהיו קרובים למודל של רב מודרני בגרמניה.[5] לצורך זה הסכימו השלטונות להקים את בתי המדרש בווילנה ובז'יטומיר.
צוות המורים
ברוסיה האימפריאלית היה לז'יטומיר מעמד שווה לווילנה כמרכז יהודי רשמי בתחום המושב; הממשלה הרוסית ראתה בז'יטומיר את מרכזה של האוכלוסייה היהודית של דרום-מערב רוסיה, כשם שווילנה נחשבה למרכז היהודי של צפון-מערבה של המדינה. לפיכך, רק בשתי ערים אלה התירו השלטונות הרוסיים הדפסת ספרים עבריים בין השנים 1845–1862, ושתיהן נבחרו על ידי השלטונות כמקום מושבם של בתי מדרש לרבנים שנוסדו ב-1848 במטרה לכפות על יהודי רוסיה חינוך חילוני בהתאם לשאיפותיה של תנועת ההשכלה היהודית כשההנהלה והמורים למקרא, עברית, ומתמטיקה, היו מפורסמים לגנאי ביחסם החפשי הקיצוני לדת ישראל[6].
בית המדרש לרבנים בז'יטומיר נחשב כפחות רוסי מבין השניים.[7] מנהלו הראשון היה יעקב אייכנבוים, שכיהן בתפקיד זה עד מותו ב-1861. ב-1862 החליף אותו חיים זליג סלונימסקי, שכיהן בראשות המוסד עד סגירתו ב-1873. המוסד נסגר משום שלא הצליח להוציא אפילו רב אחד בעל חינוך חילוני שיהיה מקובל על הקהילות היהודיות.
בין המורים הידועים היו מרדכי סוחסטובר, חיים צבי לרנר שלימד עברית ודקדוק עברי[8] גוטלובר, אליעזר צבי צווייפל שלימד תלמוד, צבי הירש פוליצ'ינצקי "מורה כתבי הקדש", צבי הירש סגל שלימד תלמוד בכיתות הגבוהות[9] ועמנואל לוין שלימד גרמנית.[10]
בין תלמידי המוסד הידועים: אברהם גולדפדן, שלמה מנדלקרן ויצחק יואל לינצקי. היו גם מורים נוצרים שזכו להערכה רבה מצד התלמידים בשל השכלתם והגינותם. מורים אלה טיפחו אהבה לספרות ולהיסטוריה הרוסית.[11] בזיכרונותיהם שיבחו חיים זאב מרגליות ואברהם יעקב פאפירנא את המורים היהודים, במיוחד את אליעזר צווייפל, הירש סגל ומרדכי סוחסטובר.[12]
הלימודים בבית המדרש
הלימודים בבית המדרש נמשכו שבע שנים. בשלוש השנים הראשונות למדו התלמידים לימודי חול המקבילים לתוכנית הלימודים של קדם גימנסיה רוסית (שפה רוסית, חשבון, גאוגרפיה) ולימודי קודש כמו תורה עם רש"י, נביאים ראשונים, ספר משלי וכדומה. בארבע השנים שלאחר מכן למדו לימודי חול מתקדמים יותר כמו היסטוריה, פיזיקה, שפות זרות. בתחום היהדות: טקסטים הלכתיים בסיסיים. בתום שבע השנים יכלו התלמידים להירשם לשנת לימודים שבה למדו הוראה או לשלוש שנים של לימוד תורני.[13] למרות שהמוסד התיימר להכשיר רבנים, כאשר נתפשו תלמידים שקנו בשר טריפה בחג השבועות שחל בשבת, לא סילקו אותם מהמוסד[14].
מעמדו של בית המדרש
למעשה, המוסד נתרוקן כליל מתכנו כמרכז של הכשרה למנהיגים בישראל והפך בפועל לבית ספר תיכון רגיל שמכין את חניכיו לכל מקצוע שהוא פרט לרבנות. כאשר במשך קרוב ל40 שנות קיומו של המוסד, למדו בו כ1200 איש, ואף אחד מגומריו לא הצליח להיבחר כרב, אף לא כ'רב מטעם'. מלבד זאת, לא פחות מ31 מחניכי ביהמ”ד המירו את דתם והתנצרו[15].
דוגמה בולטת למעמדו הציבורי הנחות ניתן לראות בבחירות לרבנות אודסה. ב-1859 דיווח המושל הכללי של אודסה לפטרבורג ששני המועמדים לרבנות העיר שסיימו בהצטיינות את בית המדרש לרבנים בז'יטומיר לא קיבלו אפילו קול אחד מהקהילה היהודית באודסה.[16]
למרות השם הרע שיצא לבית המדרש בקרב הקהילה האורתודוקסית, היו יהודים מז'יטומיר ששלחו את בניהם ללמוד במוסד, כדי להימנע מגיוסם לצבא; הם התייחסו לבית המדרש כרעה פחותה מהאלטרנטיבה.[17]
מבנה בית המדרש
חיים זאב מרגליות מתאר בזיכרונותיו את בית המדרש בתחילתו: "להחצרים האלה לא היה תואר והדר, ושני הבתים בית מושב תלמידי הממשלה [=תלמידי הפנימייה] ובית הלשכות [=הכיתות], היו צרים מאד ואך בצמצום רב הכילו בקרבם את תלמידי ביהמד"ר, אשר מדי שנה בשנה עלה מספרם".[18] בשלב מסוים שיפצו והרחיבו את בית המדרש. נשכרה חצר גדולה, ושם בנו את הכיתות. מספר התלמידים בפנימייה הוגדל ל-65, נבנה בית אבן גדול וכן חמישה בתי עץ.[19]
התלמידים
חלק מן התלמידים התגוררו במעונות בשטח בית המדרש וקיבלו מלגות. תמורת מלגות אלה הם התחייבו לשרת כ"רב מִטַעם" או במשרות הוראה למשך מספר שנים אחרי תום לימודיהם. התלמידים שגרו במעונות היו במעקב צמוד של המשגיחים. חלק אחר מן התלמידים התגורר בבתי ההורים או בדירות, אותן מימנו מכספם, ובנוסף, מימנו גם את לימודיהם.[20] היו תלמידים שנשארו יותר משנה אחת באותה כיתה. לדברי מרגליות, "בלשכה השלישית ישב אתי יחד תלמיד אחד, אשר לפי ההגדה בא לבימדה"ר בשנה הראשונה להפתחו, ויהי חמש שנים בלשכה הראשונה ואחרי זה ישב שבע שנים בלשכה השנייה ושלש שנים לפני כבר היה תלמיד הלשכה השלישית". הנוהג שהתיר לתלמידים להישאר בכיתה אחת אפילו כמה שנים בוטל עם כניסתו לתפקיד של מנהל חדש והרשו לתלמידים להישאר בכיתה אחת רק עד שנתיים. אם לא הצליח תלמיד מסוים לעבור את הבחינות סולק מבית הספר.[19] לתלמידים שהתגוררו במעונות יצא שם רע בז'יטומיר: הם התקוטטו בתיאטרון, גנבו, הלכו לפרוצות ופרסמו דברי גנאי על אשתו ובתו של הרב המקומי.[21]
התלמידים ארגנו בחופשות תיאטרון שנקרא על שם העיירה ברדיצ'ב. הם העלו סדרת הצגות בפני משפחות החיילים שנפצעו או נהרגו בסבסטופול בזמן מלחמת קרים. את המחזות הם הציגו ברוסית, אוקראינית ויידיש. ההצגה האחרונה נכתבה על ידי וולף קמרש, תלמיד הכיתה השביעית והיא עסקה בביקורת חריפה על מוסד הקהל. מחזות אלו גרמו לשערורייה בקרב הקהילה היהודית, משום שהשחקנים עברו על איסור לא ילבש גבר בגדי אישה. (כל השחקנים היו גברים והם שיחקו גם את תפקידי הנשים). בנוסף לכך, קבעו הצנזורים בקייב, שיש לאסור על העלאת המחזה בשל תוכנו הראוי לגינוי.[22] אירועים אלו גרמו להתנגדות גוברת והולכת מצד הקהילה המקומית לבית המדרש. ההתנגדות התחזקה משום שתלמידי בית המדרש הזדרזו בניסיון לאמץ לעצמם הופעה ומנהגים של משכילים, וכפי שהעיד אחד מבני המקום, במקום לפעול בעבודה יומיומית ובלתי מורגשת וביסודיות, הם יצאו בעצומות לדחיית הלבוש המסורתי ולאימוץ השפה הרוסית, וזאת באזור שבו דווקא השפה הפולנית הייתה נפוצה ואילו הרוסית זרה.[22] בשנה הראשונה לפתיחתו של בית המדרש למדו בו 23 תלמידים. על פי המסמכים שנשארו סיימו את בית המדרש בשנת הלימודים 1862/3 10 בוגרים מהמחלקה הרבנית ו-7 מהמחלקה הפדגוגית.[20]
לבוש
התלמידים חויבו ללכת במדים דומים לאלה של התלמידים בבתי הספר של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, ואת הכיפה החליף כובע מצחייה.[23]
סדר היום
תחילת שנת הלימודים הייתה קרובה לתאריך של ראש השנה העברי, אם כי נקבעה על פי לוח הזמנים של הגימנסיות. הלימודים היו מיום שני עד יום שישי ונמשכו מ-8 בבקר עד 14:30, ובהם היו ארבעה שיעורים שכל אחד נמשך שעה וחצי. בשבתות ובימי ראשון היו שלושה שיעורים שכללו חינוך דתי ומוסר. התפילות התקיימו בבוקר, אחר הצהריים לפני ארוחת הצהריים ובערב.[24]
החוקרת ורנה דורן (Dohrn) מסכמת את ההישגים והכישלונות של בתי המדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר בכך "שהם לא היו מקדשי הידע שעליהם חלמו התלמידים והמשכילים, אבל הם סיפקו לבחורים עניים רבים קורת גג מעל הראש, מיטה, בגדים חמים והשכלה רוסית-גרמנית-יהודית בנושאים חילוניים ודתיים, מבלי שיצטרכו להתנצר כדי להגיע להשכלה הזאת".[25]
לקריאה נוספת
- אברהם יעקב פאפירנא, זכרונות, בתוך: כל הכתבים, ערך לדפוס והוסיף אחרית דבר ישראל זמורה, תל אביב: מחברות לספרות, תשי"ב 1952, עמ' 194–222.
- ח. מרגליות, זכרונות מימים עברו, ורשה: דפוס א' גינז, תרנ"ה 1895.
- Verena Dohrn, "The rabbinical schools as institutions of socialization in Tsarist Russia", 1847-1873, Polin 14 (2001), 83-104.
- Efim Melamed, "The Zhitomir rabbinical school: new materials and perspective", Polin 14 (2001), 105-115.
- ChaeRan Y. Freeze, Jewish marriage and divorce in Imperial Russia, Hanover: Brandeis University Press, 2002.
קישורים חיצוניים
- הרמן רוזנטל, פיטר ויירניק, "ז'יטומיר", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Efim Melamed, "The Zhitomir rabbinical school: new materials and perspective", Polin 14 (2001), 105-115 (להלן: "מלמד"), עמ' 106.
- ^ Verena Dohrn, "The rabbinical schools as institutions of socialization in Tsarist Russia, 1847-1873, Polin 14 (2001), 83-104 (להלן: "דורן"), עמ' 84.
- ^ דורן, עמ' 92.
- ^ The vanished world of Lithuanian Jews, p. 8.
- ^ ChaeRan Y. Freeze, Jewish marriage and divorce in Imperial Russia, Hanover: Brandeis University Press, 2002 (להלן: "פריז"), עמ' 98.
- ^ אנציקלופדיה עברית, בית המדרש לרבנים
- ^ ראו למשל: פארן, זלזול מורים, המליץ, 22 באוקטובר 1868.
- ^ אברהם יעקב פאפירנא, זכרונות, בתוך: כל הכתבים, ערך לדפוס והוסיף אחרית דבר ישראל זמורה, תל אביב: מחברות לספרות, תשי"ב 1952, עמ' 196.
- ^ פאפירנא, עמ' 214.
- ^ מלמד, עמ' 113.
- ^ דורן, עמ' 94.
- ^ דורן, עמ' 95.
- ^ פריז, עמ' 340.
- ^ תנועת המוסר לרבי דב כץ, חלק א' עמודים 169-170
- ^ אנציקלופדיה עברית, בית המדרש לרבנים
- ^ פריז, עמ' 102.
- ^ מלמד, עמ' 112.
- ^ ח. מרגליות, זכרונות מימים עברו. ורשה: דפוס א' גינז, תרנ"ה 1895, עמ' 26–27.
- ^ 19.0 19.1 מרגליות, עמ' 27.
- ^ 20.0 20.1 מלמד, עמ' 107.
- ^ מלמד, עמ' 110.
- ^ 22.0 22.1 מלמד, עמ' 111.
- ^ דורן, עמ' 86.
- ^ דורן, עמ' 91.
- ^ דורן, עמ' 104.
32747790בית המדרש לרבנים בז'יטומיר