סרגיי אוברוב
.jpg) | |
| פורטרט של הרוזן סרגיי אוברוב (הצייר: וסילי גוליק) |
הרוזן סרגיי סמיונוביץ' אוברוב (ברוסית: Серге́й Семёнович Ува́ров; 25 באוגוסט (5 בספטמבר 1786 - מוסקבה; 4 בספטמבר (6) 1855) היה איש אצולה, ושר החינוך של רוסיה בשנים 1833–1849.
היה אחד המדינאים המשפיעים תחת קיסרותו של הצאר ניקולאי הראשון. נודע בשל תוכניתו לטפל בשאלת השתלבותם של היהודים באימפריה הרוסית וכמפתח "תאוריית העממיות הרשמית".
חייו
אוברוב, שקשור בנישואין עם משפחת רזומובסקי החזקה, פרסם מספר עבודות על ספרות וארכאולוגיה יוונית עתיקה, שהביאו לו מוניטין אירופי. כשמרן מאושר היה בקשרי ידידות עם אלכסנדר פון הומבולדט, מאדאם דה סטאל, גתה, הנסיך דה ליגנה, ניקולאי קרמזין, וסילי ז'וקובסקי. אוורוב למד בגטינגן, ומשנת 1811 עד 1822 אצר את מחוז החינוך של סנט פטרסבורג.
בשנת 1832 מונה אוורוב לסגן שר החינוך הלאומי, לאחר שהחליף את חותנו רוזן אלכסיי קירילוביץ' רזומובסקי. הוא נבחר לחבר מכובד של האקדמיה הרוסית למדעים בשנת 1811 והיה נשיא המוסד משנת 1818 ועד מותו. בעקבות מרד הדקבריסטים בשנת 1825, הצאר עבר להגן על הסטטוס קוו על ידי ריכוז המערכת החינוכית. הוא רצה לנטרל את האיום של רעיונות זרים ואת מה שהוא לעג ל"ידע פסבדו". עם זאת, אוורוב קידם בשקט את החופש והאוטונומיה האקדמית, העלה את הסטנדרטים האקדמיים, שיפר את המתקנים, ופתח השכלה גבוהה בפני המעמד הבינוני. בשנת 1848 הצאר, מחשש לטלטלות הפוליטיות במערב עלול לגרום להתקוממות באירופה, סיים את חידושיו של אוורוב.
אוורוב היה אחראי על העלאת הנוסחה "אורתודוקסיה, אוטוקרטיה ולאום", בסיס הפעילות שלו בנושא חינוך ציבורי. על פי התיאוריה של אוורוב, העם הרוסי (נרוד) הוא מאוד דתי ומסור לקיסר, כך שהדת האורתודוקסית והאוטוקרטיה הם בסיסים ללא תנאי לקיומה של רוסיה. לאום (נרודנוסט) נחשב כצורך לעקוב אחר מסורות לאומיות עצמאיות ולהילחם בהשפעה זרה. התיאוריה קבעה כי יש צורך לדחות רעיונות מערביים - חופש חשיבה, חופש אישיות, אינדיבידואליזם, רציונליזם שנחשבו על ידי הדת האורתודוקסית כמסוכנים וחשיבה מורדת. מפקד המשטרה הפוליטית הרוסית (המחלקה השלישית של הוד מלכותו הקנצלרית האישית) אלכסנדר פון בנקנדורף כתב כי "העבר של רוסיה היה נפלא, ההווה נהדר והעתיד הוא מעל לכל החלומות". שלושת המושגים הללו נחשבו כ"חומות העמודים" של האימפריה הרוסית. הוא פעל להגבלת הגישה לחינוך של אנשים ממוצא לא אצילי וחיזוק השליטה הממשלתית באוניברסיטאות ובגימנסיות, והעיר פעם במפורסם: "אין פוגצ'בים באוניברסיטה". פירוש הדבר שרק לחלק קטן מהאוכלוסייה הרוסית (אצילים בלבד, רבים מהם ממוצא זר) הייתה אפשרות לקבל את ההשכלה; זה היה כמעט בלתי אפשרי עבור אנשים לא-אצילים רוסים לקבל גישה לחינוך. במובן זה, פירושו של נרודנוסט (הלאום) היהודים היו צריכים להתרחק מחינוך (השפעה מערבית) על מנת לשמר את האופי הלאומי הרוסי הטהור של האנשים.
האוניברסיטאות היו קטנות ופוקחו מקרוב, במיוחד במחלקות הפילוסופיה שעלולות היו להיות מסוכנות. משימתן העיקרית הייתה להכשיר ביורוקרטיה בכירה נאמנה, אתלטית וגברית, שנמנעה מהפקת העבודה במשרד.
למרות צעדים ריאקציוניים אלה, אוורוב היה אחראי גם על הנחת יסודות החינוך האיכותי ברוסיה והחזרתו למנהג שליחת מדענים רוסים לחו"ל. לרוע המזל כל מעשיו היו תרומה מתה למערכת החינוך הרוסית, מכיוון שכמעט 99% מהאוכלוסייה הרוסית (לא אצילים, אנשים) נאסר על השכלה, לא משנה כמה הם מוכשרים.
אוורובייט, הנדיר מבין הגרנטים, נקרא על שמו. בנו אלכסיי אוברוב הקים את החברה הארכאולוגית הרוסית ואת המוזיאון ההיסטורי הממלכתי במוסקבה.
אוברוב והיהודים
ערך מורחב – אסיפת הרבנים (תר"ג)
בשנת ה'תר"א הקים הצאר ניקולאי וועדת שרים ממשלתית שדנה בהשתלבותם של יהודי רוסיה בחברה הרוסית. מסקנתם של חברי הוועדה היתה, שהתלמוד גורם ליהודים להבין כי מגוריהם ברוסיה הוא באופן זמני, והם עתידים לשוב לארצם, ומכך נובע חוסר האמון שלהם בממשלה. מבין חברי הוועדה נמנה השר סרגיי שהיה אף זה שדאג ליישם את המסקנות. הוא מינה את המשכיל מקס ליליינטל שישמש כמתווך בינם לבין היהודים. תוכניתו של אוברוב הייתה להקים בתי ספרים מתקדמים ליהודים שישלבו לימודי חול עם קודש. התוכנית נתקלה בהתנגדות מצידם של יהודי רוסיה שראו בה ניסיון להמרת דתם[1].
בשנת ה'תר"ג הוא ארגן אסיפת רבנים, בה השתתפו רבי מנחם מנדל שניאורסון, רבי יצחק מוולוז'ין, בצלאל שטרן וישראל הלפרין, ובה אושרה הקמת בתי הספר על פי מתווה פשרני שהוצג לפניהם[2]. ב- ה'תר"ד (1844), כשנה לאחד הועידה, פורסם צו ממשלתי מפורט בדבר "הקמת בתי ספר מיוחדים לשם חינוכם של בני הנוער היהודי" והממשלה החלה ביישום התוכנית, ששיאה בהקמת שני בתי מדרש: בית המדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר.
קישורים חיצוניים
- סרגיי אוברוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ עמנואל אטקס, "פרשת ה'השכלה מטעם' והתמורה במעמד תנועת ההשכלה ברוסיה", בתוך: עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים - תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל' תשנ"ג, עמ' 167–216.
- ^ חיים מאיר הילמן, בית רבי, חלק ג', פרק ג', עמ' קי"ג, ברדיטשוב ה'תרס"ב, באתר היברובוקס.
32245103סרגיי אוברוב