בג"ץ עמית
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק |
| תאריך החלטה | 27 בפברואר 1997 |
| החלטה | |
| בג"ץ הגדיר את המבחנים לקביעה האם ארגון מסויים הוא ארגון עובדים, וקבע כי עמית - הסתדרות עובדים מכבי אינה ארגון עובדים. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | אהרון ברק, שלמה לוין, אליעזר גולדברג, תיאודור אור, אליהו מצא, מישאל חשין, יצחק זמיר, טובה שטרסברג כהן, דליה דורנר |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | פסק הדין ניתן פה אחד |
בג"ץ עמית או הלכת עמית הוא פסק דין של בג"ץ משנת 1997, אשר קבע את המבחנים האם ארגון מסוים הוא ארגון עובדים. במסגרת ההליך נקבע כי ארגון 'עמית' איננו מהווה ארגון עובדים ולפיכך אינו יכול לדרוש מהמעסיקים לבצע עבורו גביה של דמי חבר או דמי טיפול בהתאם לחוק הגנת השכר.
בג"ץ קבע כי ארגון עובדים חייב להיות ארגון של קבע, ארגון עם תקנון והתנהלות דמוקרטית, ארגון שהחברות בו וולנטרית, ארגון שחברים בו בעיקר עובדים שכירים, ארגון עצמאי וארגון שמטרתו העיקרית קביעת תנאי העבודה בדרך של משא-ומתן קיבוצי.
השאלה איזה ארגון רשאי להיקרא ארגון עובדים, היא שאלה בעלת משמעות מכמה בחינות. ראשית, כאמור - חוק הגנת השכר מאפשר לנכות ולבצע העברה מרוכזת של דמי חבר משכר העובדים, רק עבור ארגון עובדים. החוק אף מאפשר לארגון עובדים לבצע גביה מרוכזת של דמי טיפול, מעובדים שאינם חברי ארגון עובדים אך נהנים מהסכם קיבוצי. גם חוק הסכמים קיבוציים קובע כי רק ארגון עובדים רשאי לחתום על הסכמים קיבוציים, ועל פי רוב - רק ארגון עובדים יציג יכול להיות צד לסכסוך עבודה לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה.
תיקוני חקיקה נוספים שנתקבלו לאחר פסק דין עמית, העניקו לארגוני עובדים ייתרונות נוספים, כך למשל - מעסיק חייב לשאת ולתת עם ארגון עובדים יציג (הארגון הגדול במקום העבודה, שלפחות שליש מהעובדים הצטרפו אליו), וכן מעסיקים חייבים לאפשר לנציגי ארגון העובדים להיכנס לחצריהם על מנת לעסוק בארגון העובדים.
ההליך בבית הדין הארצי לעבודה
ארגון עמית הוקם בשנת 1994 תחת השם 'הסתדרות עובדים מכבי' על ידי קופת חולים מכבי (וקרן מכבי מיסודה), ובמאי 1995, בין היתר על רקע חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי אשר ביטל את הזיקה בין ביטוחי הבריאות בקופות החולים לגביית דמי החבר ודמי הטיפול של ארגוני העובדים, שינה את שמו ל'עמית - הסתדרות עובדים מכבי'.[1]
ארגון עמית עתר לבית הדין הארצי לעבודה כנגד רשימה של מעסיקים ציבוריים, בהם מדינת ישראל, השלטון המקומי, קופת חולים כללית (של ההסתדרות הכללית) ועוד בדרישה שיגבו עבורו באופן מרוכז דמי חבר בדומה להסדר הקיים ביחס להסתדרות הכללית. הסדר שכזה, מתאפשר בהתאם לסעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר, רק עבור ארגון עובדים, ולכן לשם כך נדרשה הכרה בעמית כארגון עובדים לפי חוק הגנת השכר.
העתירה, כוונה גם כנגד ההסתדרות הכללית ומשום כך נדונה בבית הדין הארצי לעבודה, שכן בסכסוכים בינארגוניים מהווה בית הדין הארצי ערכאה ראשונה. עמית דרש כי בית הדין יורה שאין לנכות דמי טיפול מקצועי-ארגוני משכר העבודה של חבריו, לטובת ההסתדרות הכללית. דמי טיפול שכאלו, נגבים מעובדים הנהנים מהסכמים קיבוציים, אך אינם חברים ישירות בארגון עובדים. גם כאן, לצורך מימוש דרישה זו, צריך היה להכיר תחילה בעמית כארגון עובדים.
במהלך הדיון בבית הדין הארצי הודיעה המדינה כי היא מסכימה לגבות באופן מרוכז דמי חבר עבור ארגון עמית - בכפוף להרשאה מפורשת של כל חבר בארגון ובתנאי שקודם לכן ייקבע בית המשפט בפסק דין סופי כי עמית הוא אכן ארגון עובדים על פי חוק הגנת השכר.[2]
בית הדין הארצי לעבודה קיבל ברוב של ארבעה שופטים נגד שלושה את טענות עמית והכיר בו כארגון עובדים, אולם ההסתדרות הכללית עתרה בעקבות זאת לבג"ץ, במטרה להפוך את ההחלטה (בג"ץ אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה, והעתירה הוגשה למעשה כנגד בית הדין הארצי).
דעת הרוב בבית הדין לעבודה קבעה כי התנאים להכרה בארגון עובדים הם: התארגנות לתקופה שאינה מוגדרת מראש או לכל הפחות לתקופה ארוכה דיו, קיומו של תקנון הכולל מטרות מוגדרות הכוללות קידום ענייניהם של החברים כעובדים, התארגנות המבוססת על חברות אישית ו-וולנטרית של עובדים. בית הדין ציין כי מדובר ברשימה שאינה סופית וסגורה של סימני היכר לארגון עובדים, וכי ייתכן שבעתיד ייקבעו סימני היכר נוספים.[3]
בנוסף, קבע כי ארגון עובדים שיוכר לצורך חוק הסכמים קיבוציים (ככזה הרשאי לחתום על הסכמים קיבוציים) יוכר גם בהקשר של חוק הגנת השכר (לצורך גביה מרוכזת של דמי חבר על ידי המעסיק) ולצורך חוקי העבודה האחרים.
דעת המיעוט ביקשה לקבוע תנאי כי הארגון יהווה 'התארגנות עובדים' שהשליטה והניהול שלה היא על ידי עובדים באופן אותנטי ודמוקרטי, וכן שפעילותו תהיה לתקופה בילתי מוגבלת. עוד ביקשה לקבוע דעת המיעוט כי תקנון הארגון יפרט את מוסדות הארגון, שהמבנה הארגוני שלו יעניק לעובד את הזכות לבחור את נציגיו ושמטרות הארגון יהיו הגנה על העובדים וקידום השתתפותם בתהליכי קבלת החלטות במקום העבודה.[4]
דעת המיעוט ביקשה לקבוע כי עמית אינו ארגון עובדים שכן הוא נשלט על ידי קבוצת מכבי, וכן לאור העובדה שמספר החברים בארגון (ומהותם - האם שכירים או עצמאים) אינו ברור. עוד ציינה דעת המיעוט כי דמי החבר בעמית נקבעו על שיעור מרבי של 38 שקלים לחודש, מהם 20 עבור רכישת ביטוח רפואי משלים בקופת החולים מכבי - סכום הנמוך מדמי הטיפול המרביים להסתדרות שעמדו על 55 שקלים. לפיכך התרשמו שופטי המיעוט שחברים רבים הצטרפו לעמית במטרה לזכות בפטור מתשלום דמי טיפול ולא במטרה לקדם את ענייניהם כעובדים. לבסוף, התייחסה דעת המיעוט לכך שחברי הוועד המנהל של עמית לא נבחרו על ידי העובדים.
דעת המיעוט טענה כי פסק הדין של הרוב נוטה לגישה אינדיבידואליסטית ביחסי העבודה - גישה המשרתת את רצונם של מעסיקים לעקוף את מערכת יחסי העבודה הקיבוציים על מנת להקטין את עלות העבודה. לדבריהם, ארגון עובדים הדוגל בגישה שכזו משרת דווקא את מטרות המעסיקים ופוגע ביכולתם של העובדים לקיים ארגונים שיפעלו לקידום האינטרסים שלהם כציבור. קיומם של ארגונים שכאלו נחוץ לדעת המיעוט על מנת לאזן את חוסר השוויון הטבוע ביחסים שבין העובד היחיד למעסיק.
ההליך בבג"ץ
בג"ץ הצביע על מספר סוגיות אליהן לא התייחס בית הדין הארצי בפסק הדין של דעת הרוב. בין היתר ציין כי ארגון עמית טען בתחילה כי חברים בו 150 אלף עובדים, ובהמשך טען שמספר החברים בו עלה ל-175 אלף. עם זאת, מעדותו של יו"ר העמותה דן זלינגר עלה כי לארגון רק כמה מאות חברים משלמים.
עוד ציין כי בית הדין הארצי לא בירר כיצד נבחרו חברי הוועד המנהל של העמותה שחמישה מתוך שבעת חבריו הם נושאי תפקידים בכירים בקופת חולים מכבי, וכן האם סכומי הכסף שהעמידה קופת החולים לטובת הארגון ניתנו כהלוואה והאם הארגון אכן משלם דמי שכירות עבור משרדיו הממוקמים במתקן של מכבי.
היועץ המשפטי לממשלה טען בפני בג"ץ כי הוא סבור ש"נפלה טעות מהותית בפסק הדין, על ידי בית הדין, טעות אשר לה השלכות מרחיקות לכת על התפתחות מערכת יחסי העבודה בישראל". לדבריו, דעת הרוב של בית הדין הסתפקה בבחינה פורמלית של ארגון עמית ונמנע מבחינה מהותית של מעמדו ותפקידו של ארגון עובדים במערכת יחסי העבודה. היועמ"ש ציין כי הוא סבור שאין מקום להכיר כארגון עובדים בארגון שאין לו פעילות במישור הקיבוצי; בארגון שאינו מקיים דמוקרטיה הלכה למעשה; בארגון הנשלט על ידי מעביד או בארגון שמטרתו להפיק רווח עבור גוף אחר, וכן כי אין להכיר בארגון עובדים אלא אם רוב חביריו הם עובדים שכירים. לפיכך קרא היועץ המשפטי להפוך את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה.[5]
גם ההסתדרות הרפואית והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל ביקשו להצטרף לעתירה, בטענה כי יש לה השפעה עליהם כארגוני עובדים, כששניהם מתנגדים לדעת הרוב של בית הדין הארצי, אך בג"ץ דחה את בקשתם להצטרף להליך.[6]
בג"ץ הפך כאמור את החלטת בית הדין הארצי בהתייחס למעמדו של ארגון עמית ואימץ את דעת המיעוט בפסק הדין באשר לכללים הנוספים שיש לבחון על פי הם ארגון עובדים.
העקרונות שנקבעו
על פי פסק דינו של בג"ץ ארגון עובדים חייב להיות:
ארגון של קבע - "יהיה זה בלתי-סביר ובלתי-ראוי אם יוקם ארגון עובדים שיחתום על הסכם קיבוצי עם המעביד, ולאחר מכן יתפרק, ולא יהיה מי שיישא באחריות מטעם העובדים, כלפי המעביד, למילוי התנאים שנקבעו בהסכם". לפיכך נדרש שיהיה "התארגנות לתקופה בלתי-מוגדרת מראש או לפחות לפרק זמן ממושך דיו להבטחת היחסים הקיבוציים העולים מההסכם" כפי שנקבע הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט של בית הדין הארצי לעבודה.[7]
ארגון עם תקנון - כארגון של קבע, חייב ארגון העובדים שיהיה לו תקנון אשר יגדיר את מטרותיו, את מוסדותיו, את התנאים לקבלה של חברים והיחסים ביניהם לבין הארגון וכו'. התקנון נדרש כדי להבטיח פעולה תקינה ויציבה של הארגון לאורך זמן. הוא נדרש גם כדי שהארגון כגוף יפעל בנאמנות למילוי תפקידו ובמסגרת תפקידו.[8]
ארגון שהחברות בו וולנטרית - הזכות להצטרף או לפרוש מארגון העובדים מרצון ולא מכפיה. כיוון שלארגון העובדים היציג האפשרות לחתום על הסכמים קיבוציים הקובעים זכויות וחובות לכל העובדים עליהם הם חלים, לרבות עובדים שאינם חברים בארגון - על הארגון לאפשר לכל עובד שכזה להצטרף אליו כחבר על מנת שיוכל להשפיע על דרכו של הארגון, וכך גם על תנאי העבודה האישיים שלו.[9]
ארגון של עובדים שכירים - בג"ץ קבע כי "ארגון עובדים שחלק גדול מחבריו אינם עובדים-שכירים הוא דבר והיפוכו, ולא רק מבחינה לשונית, אלא גם מבחינה מהותית" שכן תפקידו המרכזי של ארגון עובדים הוא לייצג את העובדים מול מעסיקם. "אמנם ארגון יכול למלא תפקיד זה גם אם יש בו חברים שאינם עובדים-שכירים. אך הוא לא יוכל למלא תפקיד זה כראוי אם רוב חבריו, או אפילו מיעוט גדול של חבריו, אינם עובדים-שכירים". בכך, התקרב לעמדת המיעוט בבית הדין הארצי לעבודה. בג"ץ ציין כי בהסתדרות ישנם גם חברים שאינם עובדים שכירים (דוגמת חברי קואופרטיבים ועובדים עצמאים) אולם הוסיף כי הדבר נובע מהתנאים בהם הוקמה טרם הקמת המדינה, ובכל מקרה מרבית חבריה הם עובדים שכירים.[10]
ארגון שמטרתו העיקרית קביעת תנאי העבודה בדרך של משא-ומתן קיבוצי - בסוגיה זו, אימץ בג"ץ את עמדת המיעוט בבית הדין הארצי. כך למשל, ארגון צרכני של עובדים, העוסק בפעילויות רווחה בלבד, אינו יכול להתפס כארגון עובדים. בג"ץ הבהיר כי זו הייתה הכוונה שמאחורי חוק הסכמים קיבוציים וחוק הגנת השכר (המאפשר גביית דמי טיפול גם מעובדים לא מאורגנים שתחת הסכמים קיבוציים). "להכניס לתוך חוקים אלה ארגון עובדים מטיפוס חדש, שאינו פעיל במישור הקיבוצי אלא באופן שולי, אם בכלל, הרי זה כמו להכניס סוס טרויאני לתוך חומת החוקים" נכתב בפסק הדין.[11]
ארגון עצמאי - "התפקיד העיקרי של ארגון העובדים הוא לייצג במשא ומתן קיבוצי, ואף במאבק קיבוצי, את האינטרסים של העובדים נגד האינטרסים של המעביד. ברור כי ארגון עובדים הנמצא בשליטה של המעביד, או אפילו תחת השפעה מהותית שלו, אינו יכול למלא תפקיד זה כראוי. זהו מצב של ניגוד עניינים. הוא אינו מתיישב עם חובת הנאמנות של ארגון העובדים". בג"ץ קבע כי על ארגון העובדים להיות חופשי גם משליטה של גוף שלטוני או קונצרן כלכלי אחר. (סוגיית עצמאות בית הדין הופיעה בדעת המיעוט בבית הדין הארצי, ונעדרה מדעת הרוב)[12]
ארגון דמוקרטי - "הדמוקרטיה בארגון העובדים היא פועל יוצא מעקרון הייצוג: כדי שהארגון יהיה נציג נאמן של החברים בו, צריך שהוא יקיים בחירות תקופתיות למוסדות הארגון, שכל החברים בארגון יהיו זכאים להשתתף בבחירות, וכן שהמוסדות יתנו דין וחשבון בפני חברי הארגון". על כך הסכימו הן דעת הרוב והן דעת המיעוט בבית הדין לעבודה.[13]
ארגון מתואגד כאישיות משפטית - בג"ץ לא הכריע באופן חד משמעי בשאלה האם על ארגון עובדים חלה החובה להיות מוכר לפי חוק כאישיות משפטית (דוגמה כעמותה לפי חוק העמותות), אולם הבהיר כי הוא סביר שראוי שכך יהיה - בכל הנוגע לארגון המבקש לחתום על הסכמים קיבוציים ולגבות דמי טיפול. "ארגון עובדים שאינו מאוגד ייתקל בקשיים רבים, הנובעים מהעדר אישיות משפטית, בתפקוד השוטף. שיקולים של מדיניות משפטית מובילים למסקנה כי התאגדות לפי חוק היא בדרך כלל אחד התנאים הנדרשים לצורך הכרה בארגון עובדים" נכתב בפסק הדין.[14]
בניגוד לעמדת בית הדין לעבודה (בדעת הרוב והמיעוט כאחד) שקבע שארגון עובדים חייב להתבסס על חברות אישית (בניגוד לפדרציה של ארגונים), בג"ץ קבע כי ייתכן שגם פדרציית ארגונים תוכל להיחשב לארגון עובדים וכי הדבר תלוי בהקשר - אך נמנע מלהכריע בסוגיה שלא נדרשה להליך.[8]
לבסוף, ציין בג"ץ כי רשימת התנאים שגיבש לצורך הכרה בארגון עובדים, איננה רשימה סגורה וייתכן שפסיקות עתידיות ירחיבו אותה (בין היתר ביחס לשאלת גודלו של ארגון עובדים, סוגיות של חברות כפולה, וסוגיות הנוגעות למשמעות המעסיק של הדרישה לארגון דמוקרטי).[15]
בית הדין הבהיר כי רק ארגון עובדים העומד בתנאים שהציב, יוכל להוות ארגון עובדים הרשאי לחתום הסכמים קיבוציים בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, והרשאי לגבות דמי טיפול בהתאם לחוק הגנת השכר.[16]
בעקבות פסק הדין
מספר פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה נשענו על הלכת עמית. בין היתר פסק הדין בנוגע לניסיון להקמת 'ועד פנימי' בחברות אמדוקס ומנורה. בשני המקרים, בית הדין קבע כי וועדי העובדים הפנימיים אינם עומדים בתנאים אשר הציב בג"ץ להכרה בארגון עובדים. כך, באמדוקס קבע בית הדין שלא קם על מנת לקדם משא ומתן קיבוצי אלא על מנת לחסום ארגון עובדים אחר.[17][18][19] ב-2016 הכיר לראשונה בית הדין הארצי בוועד עצמאי כארגון עובדים בהתאם לעמידה בתנאים שהוצבו בהלכת עמית.[20]
לצד זאת, הוכרו לאורך השנים לאחר פסק דין עמית גם מספר ארגוני עובדים כלליים חדשים, דוגמת ארגון כוח לעובדים שקם בשנת 2007 וארגון העובדים מען שקם ב-1998 כעמותת סיוע לעובדים אך שינה את תקנונו בשנת 2009 במטרה שיוכל גם לאגד עובדים ולחתום על הסכמים קיבוציים.
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, עמית - הסתדרות עובדים מכבי, מרכז השלטון המקומי, מדינת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה
- מאת שמואל דקלו, בג"ץ: אירגון "עמית" איננו אירגון עובדים על פי חוק הגנת השכר, באתר גלובס, 2 במרץ 1997
הערות שוליים
- ^ עמוד 5 לפסק הדין
- ^ עמוד 3 לפסק הדין
- ^ עמוד 8 לפסק הדין
- ^ עמוד 10 לפסק הדין
- ^ עמוד 13 לפסק הדין
- ^ עמודים 13–14 לפסק הדין
- ^ עמוד 31 לפסק הדין
- ^ 8.0 8.1 עמוד 32 לפסק הדין
- ^ עמוד 33 לפסק הדין
- ^ עמודים 26–34 לפסק הדין
- ^ עמודים 36–40 לפסק הדין
- ^ עמודים 40–41 לפסק הדין
- ^ עמודים 41–42 לפסק הדין
- ^ עמודים 34–42 לפסק הדין
- ^ עמוד 46 לפסק הדין
- ^ עמודים 50–57 לפסק הדין
- ^ הדס גליקו, ביה"ד לעבודה אסר על אמדוקס להכיר בוועד העובדים הפנימי כארגון יציג, באתר כלכליסט, 17 באוגוסט 2015
- ^
חיים ביאור, בית הדין לעבודה הכריע: הוועד הפנימי במנורה אינו ארגון עובדים יציג, באתר TheMarker, 29 בספטמבר 2015
- ^ ז'נאן בסול, בית הדין הארצי לעבודה: ועד פנימי אינו ועד עובדים יציג, באתר TheMarker, 1 בפברואר 2016
- ^ ז'נאן בסול, לא חייבים את ההסתדרות: בית הדין לעבודה הכיר בראשונה בנציגות עובדים כארגון יציג, באתר TheMarker, 21 באוגוסט 2016
בג"ץ עמית38789994Q126366467