בג"ץ אורון נגד יו"ר הכנסת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ץ 1030/99 אורון ואחרים נגד יו"ר הכנסת דן תיכון ואחרים ועוד 4 עתירות נוספות הן פסקי דין של בית המשפט העליון שבו נפסל תיקון שנעשה לחוק. זהו אחד ממספר מקרים בו בית המשפט העליון פסל חוק של הכנסת. במקרה זה מדובר על חקיקה שנועדה להכשיר מבחינה חוקית את ערוץ הרדיו שהיה ידוע כ"ערוץ 7" שפעל עד לאותו מועד בניגוד לדין - ללא רישיון וללא זיכיון שנדרשים לפי הדין. הכנסת הכשירה את תחנת הרדיו באמצעות תיקון לחוק הבזק, תשמ"ב – 1982 בג"ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, פסק כי התיקון לחוק בטל, היות שהוא פוגע בחופש העיסוק שמעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק, ולא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה שקבועה בחוק. כך נקבע שבבסיס חופש העיסוק מצוי חופש התחרות בין גורמים שונים, וכי יש להקפיד על עקרון השוויון בין המתחרים. עת השלטון מתערב בתחרות בדרך של הענקת טובת הנאה לאחד הגורמים ולא לאחרים – הוא מתערב בתחרות החופשית באופן שפוגע בחופש העיסוק.

רקע

שידורי רדיו בישראל

תחנות רדיו חוקיות בישראל הופעלו בעבר על ידי שני גורמים – רשות השידור וגלי צה"ל. תחנות רדיו אחרות שפעלו היו לא מורשות (כונו "פיראטיות"). בשנת 1990 נחקק חוק הרשות השנייה שנועד ליצור מסגרת חוקית למבקשים לשדר שידורי רדיו פרטיים-מסחריים. החוק קבע הסדר להענקת זיכיונות להפעלת תחנות רדיו אזוריות פרטיות ומסחריות, אך לא הוסדרה הפעלת תחנות רדיו ארציות פרטיות ומסחריות. עניין זה אמור היה לקבל מענה בטיוטת הצעת חוק שהוכנה על ידי הממשלה זמן קצר לפני שחוקק התיקון לחוק נשוא הבג"ץ הנדון. הדיון בטיוטת החוק נפסק כשביום 23.2.1999 נתקבל בכנסת התיקון לחוק הבזק.

הצורך בהסדרת שידורי הרדיו בישראל

הסדרת תחום התקשורת האלקטרונית בארץ, כולל תחום שידורי הרדיו, נדרש היות שהתדרים בספקטרום האלקטרומגנטי, המדיום שדרכו מגיעים השידורים מהמשדר למאזינים, הם משאב ציבורי מוגבל. לאור זאת יש צורך בהועדה של התדרים (קביעת תחום מסוים של תדרים לשימוש מסוים) והקצאה (מתן אישור למשתמש מסוים) שלהם. בנוסף לכך, נדרשת הסדרה כדי להבטיח שיוקצו תדרים למשתמשים שונים כדי שמרב הדעות וההשקפות יבוטאו באמצעות המשאב הזה, וכדי למנוע מונופול בשוק הדעות כתוצאה משליטה הומוגנית בכלי התקשורת.

המסגרת הנורמטיבית להסדרת שידורי הרדיו הפרטיים

תחום זה מוסדר בישראל בשני חוקים שונים המחייבים כל גורם המבקש להפעיל שידורי רדיו להיות בעל רישיון לכך וכן בעל זיכיון. כך פקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], תשל"ב-1972 קובעת צורך בשני רישיונות על מנת להפעיל שידורי רדיו פרטיים – רישיון להפעלת תחנת רדיו ורישיון עבור המכשיר המשדר עצמו. במסגרת חוק זה גם נעשית הוועדה והקצאה של תדרים לשימושים שלהם הוועדו כדי שייעשה השימוש המיטבי במשאב הציבורי הזה. פקודת הטלגרף כוללת אם כן סמכות טכנית - מקצועית ולא עוסקת בתוכן של שידורי הרדיו.

כהשלמה לכך, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן-1990 מסדיר את נושא מתן הזיכיונות להפעלת תחנות השידור בהתחשב בהיבטים מהותיים-תוכניים, וקובע שהזיכיון לשידורים יינתן על פי מכרז פומבי שהרשות תפרסם. הפעלת תחנת רדיו ללא זיכיון מהווה עבירה פלילית. חוק הרשות השנייה קובע את נושא מתן הזיכיונות להפעלת תחנות אזוריות לשידורי רדיו פרטיים ואת הפיקוח עליהם. מועצה שהוקמה לפי חוק זה מוסמכת לקבוע חלוקה של הארץ לאזורים שבהם יינתן מספר מסוים של זיכיונות, כשבקביעת האזורים והזיכיונות עליה לקחת בחשבון מגמה של קיום שידורי רדיו אזורים בכל הארץ, בהתחשב, בין היתר, באפשרות להקצות תדרים, בשיקולים כלכליים, במגוון סוגי השידורים ואופיים. במועד מתן פסק הדין חולקה הארץ ל-11 אזורים וניתנו 14 זיכיונות. 13 מבעלי הזיכיונות היו בין העותרים בבג"ץ.

חוק הרשות השנייה לא הסדיר באותו מועד את הנושא של הענקת זיכיונות לשידורי רדיו ארציים. כאמור לעיל, נושא זה אמור היה לקבל מענה בטיוטת הצעת חוק שהוכנה על ידי הממשלה זמן קצר לפני שחוקק התיקון לחוק נשוא הבג"ץ הנדון.

התיקון לחוק בבסיס הבג"ץ

הכנסת (ביוזמת ח"כ צבי הנדל) חוקקה תיקון לחוק הבזק שקבע שמי שהפעיל במשך חמש שנים רצופות תחנת שידור לשידורי רדיו שנקלטו במרבית שטחי ישראל לפני יום 1 בינואר 1999, והמשיך לעשות כן לאחר מועד זה, יראה כמי שקיבל רישיון לפי פקודת הטלגרף וזיכיון לפי חוק הרשות השנייה. המשמעות המעשית של התיקון היא שהתיקון מעניק זיכיון ללא הליך תחרותי של מכרז. התיקון עבר במסגרת הצעת חוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), תשנ"ח-1997. התיקון לא נכלל במסגרת הצעת החוק המקורית שהובאה לקריאה ראשונה במליאת הכנסת, אלא היה פרי הסתייגות שהגיש ח"כ הנדל במסגרת הכנת הצעת החוק בוועדת הכספים של הכנסת לקריאה שנייה ושלישית, והועברה לדיון במליאת הכנסת. לאחר שהתקבלה ברוב הדרוש בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, הפכה לחלק מחוק הבזק. כאמור, תיקון זה לחוק נועד להכשיר מבחינה חוקית את ערוץ 7 שפעל עד לאותו מועד בניגוד לדין - ללא רישיון וללא זיכיון שנדרשים לפי הדין. כנגד החוקתיות של עניין זה הוגשה העתירה הנדונה.

הצדדים לעתירה

הבג"ץ למעשה איחד דיון בחמש עתירות שונות שהוגשו כנגד התיקון לחוק. העתירות השונות הוגשו על ידי חברי הכנסת חיים אורון, יוסי שריד, איתן כבל ואברהם פורז, עמותת אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ו- 13 תחנות רדיו אזוריות פרטיות. העתירות הוגשו נגד יושב ראש הכנסת, הכנסת, ועדת הכנסת, ועדת הכספים של הכנסת, הממשלה, שרת התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ערוץ 7, חבר הכנסת צבי הנדל, ש' פ' ה' פרסום בע"מ, וצורפה, לבקשתה, העמותה לזכות הציבור לדעת.

הדיון

טענות העותרים

  1. טיעון אחד הוא כנגד חוקיות הליך החקיקה של התיקון לחוק הבזק. נטען כי יש לבטל את התיקון לחוק הבזק שכן קיים פגם יסודי בהליכי החקיקה שלו. זאת מאחר שהתיקון לחוק לא נכלל לכתחילה בהצעת החוק להגברת הצמיחה, במסגרתו נערך התיקון לחוק הבזק, ולא היה קיים עת הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, אלא התווסף בשלב מאוחר יותר - עת הוגשה הסתייגות בזמן הכנת הצעת החוק בוועדת הכספים לקריאה שנייה ושלישית.
  2. העתירות אף תוקפות את חוקתיות התוכן של התיקון לחוק הבזק. כך נטען שאינו חוקתי שכן הוא מנוגד לחוק יסוד: חופש העיסוק, כשהפגיעה בחופש העיסוק מתבטאת בכך שהוא פוגע בעקרון השוויון בין המתחרים. כן נטען שהתיקון לחוק אף אינו חוקתי שכן הוא מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכך שהוא פוגע בעקרון השוויון ובכך שהוא פוגע בזכות הקניין. עוד נטען שהתיקון לחוק אינו עומד בדרישות פסקת ההגבלה שבחוקי היסוד המוזכרים לעיל. במסגרת זאת חלק מהעותרים טענו שהפגיעה בזכויות היסוד הנ"ל לא נעשתה "לפי חוק" כנדרש בפסקת ההגבלה, מכיוון שהתיקון לחוק לא יכול להיחשב ל"חוק" שכן הוא עמום ולא ברור.
  3. בנוסף לטיעונים האמורים כנגד חוקיות הליך החקיקה וחוקתיות התיקון לחוק, תחנות הרדיו האזוריות עתרו לסעד נוסף עת ציינו שאם לא יבוטל התיקון לחוק, אזי, לחלופין, הן מבקשות שבית המשפט יורה שתבוטל ההגבלה הגאוגרפית של השידורים של תחום השידורים שלהן, שיקבע שזיכיון השידור שלהם אינו מוגבל בזמן, שישיבו להם את דמי הזיכיון והתמלוגים ששילמו עד אז, שתבוטל החובה שלהן לשאת בתשלום נוסף כלשהו לרשות השנייה ושיבוטלו הבטוחות שהפקידו בידי הרשות השנייה. הן גם בקשו שבית המשפט יצהיר שעל המדינה לשלם להן פיצוי על נזקים שיגרמו להן בחקיקת התיקון לחוק.

טענות המשיבים

היועץ המשפטי לממשלה והרשות השנייה

היועץ המשפט לממשלה ייצג הן את הממשלה והן את שרת התקשורת, שאמנם היו בין הגורמים שנגדם הוגשה העתירה, אך בטיעוניו הצטרף לעיקרי עמדת העותרים כדלקמן:

  1. גם הוא סבר כי יש לבטל את התיקון לחוק הבזק בשל פגמים שנפלו בהליכי חקיקתו.
  2. לטעמו התיקון לחוק הבזק צריך להתבטל כי הוא פוגע שלא כדין בזכות לחופש העיסוק שבחוק יסוד: חופש העיסוק, ומשום שיש בו פגיעה בשוויון המגיעה כדי פגיעה בכבוד האדם בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעת היועץ המשפטי לממשלה התיקון לחוק לא עומד בדרישות פסקת ההגבלה הקבועות בשני חוקי היסוד הנ"ל. עם זאת סבר היועץ המשפטי לממשלה שהתיקון לחוק הבזק לא פוגע בזכות החוקתית לקניין.
  3. עוד סבר היועץ המשפטי לממשלה שהתיקון לחוק הבזק הוא חוק לא ברור (בלשון פסק הדין - סתום) כי ההסדר שקבוע בו לא משתלב במסגרת החקיקה שמסדירה את שידורי הרדיו.

הרשות השנייה הצטרפה, באופן כללי, לעמדתו הנ"ל של היועץ המשפטי לממשלה.

הכנסת

היועץ המשפטי של הכנסת התייחס בתשובתו לתקינות הליכי החקיקה בלבד ולא הביע עמדה לעניין חוקתיות התוכן של התיקון לחוק. הוא טען שאין עילה לבטל את התיקון לחוק בשל פגם שנפל בהליכי חקיקתו, שכן גם אם היה פגם בהליכי החקיקה זה לא היה פגם היורד לשורשו של עניין שמצדיק את התערבות בית המשפט.

ח"כ צבי הנדל

  1. עמדתו של ח"כ הנדל הייתה שהליך החקיקה של התיקון לחוק אינו פגום, אולם גם אם היה פגם בהליך החקיקה, הוא אינו בגדר התחום המצומצם של הנושאים שבהם בית המשפט מתערב בהליכים פנים פרלמנטריים של הכנסת.
  2. ח"כ הנדל דחה את הטענות של העותרים כנגד החוקתיות של החוק. אין פירוט בפסק הדין לטענות עליהן ביסס עמדה זו.
  3. עמדתו של ח"כ הנדל הייתה כי התיקון לחוק אינו סתום, ואת מה שחסר בו יכולה הרשות המוסמכת להשלים על ידי חקיקת תקנות ושימוש באמות מידה פרשניות מקובלות.

ערוץ 7

  1. דוחה את הטענות לעניין אי החוקתיות של התיקון לחוק. אין פירוט בפסק הדין למה שעומד בבסיס עמדה זו של ערוץ 7.
  2. דוחה את הטענה בדבר היותו של החוק "חוק סתום".

העמותה לזכות הציבור לדעת

הדגישה את הצורך בקיומו של מגוון רחב ופלורליסטי של ערוצי רדיו כי רק בדרך זו תישמר זכות הציבור לקבל מידע חופשי ולביטוי דעותיו. לכן בקשה לא לפגוע בתיקון לחוק שמקדם תכלית רצויה של יצירת שוק פתוח לשידורי רדיו.

פסק הדין

פסק הדין, שקיבל את העתירות, ניתן על ידי השופט תיאודור אור בהסכמת יתר השופטים (הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים חשין, שטרסברג-כהן, דורנר, ביניש, אנגלרד וריבלין). בפסק דינו שם השופט אור דגש על טענה אחת, שציין עוד בתחילת פסק הדין שהיא מקובלת עליו, והיא שהתיקון לחוק פוגע בזכות החוקתית לחופש העיסוק וכי הפגיעה אינה מידתית ולכן אינה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה.

הצורך ברגולציה

  • בפסק הדין נאמר כי הצורך ברגולציה בתחום אינו מתמצה בהודעה והקצאה טכנית של התדרים בספקטרום האלקטרו-מגנטי, אלא קיים גם טעם מהותי תוכני לצורך להסדיר את תחום התקשורת, והיא - הבטחת פלורליזם תקשורתי ושמירה על עקרונות יסוד. זיכיון לשדר שידורים לציבור מעניק לבעליו כלי רב עוצמה שכן הוא מאפשר לו להפיץ את מסריו, ובדרך זו לנסות להשפיע על הציבור הרחב. היות שהספקטרום האלקטרו-מגנטי הוא משאב מוגבל, נוצר הצורך לדאוג לכך שמרב הדעות וההשקפות יבוצעו באמצעותו ולמנוע מונופול בשוק הדעות, כתוצאה משליטה הומוגנית בכלי התקשורת. נמצא כי התיקון לחוק אינו עונה על התכלית הזאת.

חוקתיות התיקון לחוק

  • התיקון לחוק הבזק למעשה מעניק זיכיון להפעלת תחנת רדיו ללא מכרז, בניגוד לחוק הרשות השנייה, וזאת נוסף על הענקת רישיונות לפי פקודת הטלגרף. בקבלו את העתירות הנדונות, היוצאות כנגד החוקתיות של התוצאה הזאת, בית המשפט קובע כי התיקון לחוק פוגע בחופש העיסוק המעוגן בחוק יסוד : חופש העיסוק, וכי פגיעה זו אינה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה המצויה בחוק היסוד, כפי שיפורט להלן. לאור מסקנה זו נמנע בית המשפט מלדון בפגיעות הנטענות על ידי העותרים בזכות לשוויון ובזכות לקניין.

חופש העיסוק והפגיעה בו

בית המשפט מציין שהזכות לחופש העיסוק נמנית עם זכויות היסוד הבסיסיות שהוכרו ככאלה עוד טרם חקיקתם של חוקי היסוד. זכות היסוד עוגנה לאחר מכן בסעיף 3 לחוק יסוד : חופש העיסוק הקובע ש"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד", ובכך זכתה למעמד נורמטיבי חוקתי. בבסיס חופש העיסוק מונח חופש התחרות בין פרטים ועקרון השוויון בין המתחרים. התערבות שלטונית שמעניקה לגורם אחד את שאינו מוענק לגורם אחר או מצרה את צעדיו של גורם אחד ולא של גורם אחר, מהווה מתן טובת הנאה לאחד המתחרים והעדפתו על פני אחר, ומהווה התערבות בתחרות החופשית באופן שפוגע בחופש העיסוק.


בית המשפט קובע שבמקרה הנדון אין ספק שהתיקון לחוק פוגע בחופש העיסוק. מכיוון שספקטרום התדרים הוא משאב מוגבל ששייך לציבור בכללותו, תפקיד השלטון להקצותו באופן יעיל והוגן בין מי שמבקשים לנצלו. התיקון לחוק פוגע בחופש התחרות של כלל המתחרים בכך שהוא מעניק זיכיון לשידורי רדיו ארציים-פרטיים ללא מכרז וללא קריטריון חלוקה שוויוני אחר כלשהו. הפגיעה מוחרפת לאור העובדה שאמת המידה לקבלת הרישיון והזיכיון לפי התיקון לחוק היא קיום ותק מינימלי של שימוש לא מורשה ושלא כדין בשידורי רדיו. הגם שלתחנות הרדיו האזוריות אין זכות קנויה שלא יוסיפו תחנות רדיו נוספות, ובכלל זה מסחריות-ארציות, חופש העיסוק שלהן נפגע, במובן שהן עצמן היו מנועות מלהשתתף בהתמודדות על המשאב המוגבל של זיכיון לשידורי רדיו מסחריים ארציים, אף על פי שהן מתחרות פוטנציאליות טבעיות להתמודדות על השימוש במשאב זה. הפגיעה לא מתמצית בהגבלה על חופש התחרות. למעשה נחסמת לחלוטין הגישה של מי שלא עומד בתיקון לחוק להפעיל תחנת רדיו שמשדרת שידורים ארציים-פרטיים, כי לא הייתה דרך חוקית אחרת לקבל רישיון וזיכיון להפעלת תחנת רדיו ארצית-פרטית. לא זו בלבד, אלא שמשאב התדרים המוקצה לשידורי רדיו ארציים-פרטיים מוגבל ביותר, כך שייתכן מצב שימוצה, ואז גם אם תמצא דרך חוקית חלופית להתמודד על זיכיון, לא יהיו עוד תדרים להקצאה.

בחינת עמידה בפסקת ההגבלה

  • כאשר הוראת חוק פוגעת בזכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד, כפי שנמצא שאירע במקרה דנן, היא תהיה תקפה רק אם היא עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. כך בסעיף 4 לחוק יסוד חופש העיסוק נקבע כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

דרישת התכלית הראויה

בית המשפט בחן את תכלית התיקון לחוק לפי לשונו ועל רקע הדיון שהתקיים לגביו בכנסת, ומצא כי תכלית החוק היא להכשיר דווקא את ערוך 7 ותחנות נוספות שהפרו את החוק במשך תקופת הזמן שנקבעה בו (אם כי פקפק שיש עוד כאלה שעומדות בדרישות). תכלית זו של מתן רישיון וזיכיון לתחנות רדיו שלא פעלו כדין, נקבעה על ידי בית המשפט כלא ראויה בעליל, באשר היא נותנת פרס למי שפעלו שלא כדין, ובכך מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק. כמו כן יש בה פגיעה בחופש העיסוק של מתחרים פוטנציאליים בלי לקדם יעד חברתי כלשהו.

בפסק הדין צוין שמהדיון בכנסת עולה שייתכן שהתיקון לחוק מקפל בחובו תכלית נוספת, ברמת הפשטה גבוהה יותר, של מתן ייצוג תקשורתי פלורליסטי על ידי איתור תחנות רדיו שיש להן קהל מאזינים רחב שלא מצא סיפוק לצרכיו בשידורי הרדיו במסגרת החוקים הקיימת. לכאורה עולה השאלה מה הדין כשיש שתי תכליות שהאחת ראויה והאחרת אינה ראויה. בית המשפט לציין שגם אם יניח שהתכליות של התיקון לחוק ראויה, האמצעי להגשמתה - מתן רישיון וזיכיון לתחנות רדיו ששידרו בניגוד לחוק במשך חמש שנים לפחות בפריסה ארצית - אינו מידתי, כפי שיפורט להלן.

דרישת המידתיות

בית המשפט קבע שהתיקון לחוק לא עומד בדרישת המידתיות (הפגיעה בחופש העיסוק צריכה להיות "במידה שאינה עולה על הנדרש").

אשר למבחן המשנה הראשון, הדורש התאמה בין האמצעי למטרה, קבע בית המשפט שהאמצעי שנוקט התיקון לחוק הבזק אינו מותאם למטרה, הראויה כשלעצמה, של קידום תכלית של ייצוג תקשורתי פלורליסטי. ראשית, משום שהעדרו של מנגנון שיקבע סדר עדיפות בין הצרכים התקשורתיים של מגזרים שונים עלול להביא לתוצאה לא ראויה שלא תואמת את תכלית החקיקה. גם אם כל אחת מתחנות הרדיו שיענו על תנאי הסף משדרת למגזר שיש לו צורך מיוחד, עלול להיווצר מצב שבו כל התדרים הפנויים יתפסו על ידי תחנות שמשדרות למגזר מסוים בלבד, בעוד מגזרים אחרים, שגם להם צורך מיוחד, לא יזכו באף תחנה שתשדר להם. שנית, משום שאמות המידה בתיקון לחוק אינן מכוונות כלל לאתר קבוצות אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים ולקבוע סדר עדיפויות ביניהן. אין מסננת שתמנע את החלת התיקון לחוק על גופים שלא מייצגים אוכלוסייה ייעודית כלשהי. אף אין מנגנון שיאתר אוכלוסיות ייעודיות שנזקקות ביותר לייצוג הולם בתקשורת הרדיופונית.

התיקון לחוק גם אינו עומד במבחן המשנה השני של בחירת האמצעי שפגיעתו בזכות פחותה. זאת משום שהתיקון לחוק לא כולל חובת מכרז או אמצעי אחר שאמור לספק הזדמנות שווה למתחרים פוטנציאליים להתמודד על ערוצי הרדיו הארציים. כך נמנעת אפשרות שווה למתחרים השונים להיכנס לתחום העיסוק של שידור שידורי רדיו ארציים. העניין חמור יותר במקרה שבו קיים משאב מוגבל שהענקתו לאחד ולא לאחר, שלא על בסיס שוויוני, חוסמת או מגבילה את האחר מלהיכנס לתחום. ניתן היה למתן תוצאה זו על ידי קביעת חובת מכרז או אמות מידה ענייניות שעל המתמודדים לעמוד בהן וכך להבטיח שוויון בין מתחרים על המשאב המוגבל. גם אם נניח שלגיטימי להגביל את התחרות למי שמזוהים עם אוכלוסיית היעד ולא לקיים מכרז פתוח בהקשר זה, עדיין ניתן לקבוע תיקון לחוק שנוסחו פוגע פחות בחופש העיסוק של מתחרים פוטנציאליים.

גם במבחן המשנה השלישי - האם קיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח מהתיקון לחוק לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית - התיקון לחוק אינו עומד. זאת משום שהנזק למתחרים הפוטנציאליים הוא רב שכן כניסתם לתחום נחסמת. כמו כן הענקת זיכיון ורישיון בהסתמך על קריטריון יחיד של הפעלת תחנות רדיו למשך פרק זמן מינימלי שאינו קצר, ללא רישיון וזיכיון כדין, מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק. זאת כשהתועלת לציבור בתיקון לחוק מוטלת בספק כי בהיעדר סדרי עדיפויות מהותיים לפיהן יקבע מיהן האוכלוסיות הייעודיות הזקוקות לאמצעי תקשורת, אין ודאות שהתיקון לחוק מועיל. כמו כן קיימת אפשרות שגוף אחר יכול לייצג נאמנה את האוכלוסייה שאותה משרת ערוץ 7 או אוכלוסיות אחרות. על כן התועלת הציבורית בהכשרת ערוץ 7 נופלת מהנזק של פגיעה בזכות לחופש העיסוק ובעקרון שלטון החוק.

משנפסק כי התיקון לחוק הבזק פוגע בחופש העיסוק המעוגן בחוק יסוד :חופש העיסוק, ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בו, נקבע שהסעד ההולם הוא הכרזה על בטלות התיקון

בעקבות פסק הדין

במקביל לדיון בעתירות בבג"ץ, ערוץ 7 ומנהליו הועמדו לדין פלילי בגין הפעלת שידורים פיראטיים.[1] ב-20 באוקטובר 2003 הופסקה פעילות התחנה לאחר שמנהלי התחנה וכן התאגידים שהפעילו אותה הורשעו בגין השידורים הבלתי חוקיים של התחנה. ביום 29.12.03 נגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנסות.[2]

כיום תחנת ערוץ 7 משדרת באופן חוקי דרך האינטרנט ומשמשת כאתר חדשות. לאחר סגירת ערוץ הרדיו אנשי הערוץ שיכללו את אתר החדשות באינטרנט, שכולל גם מהדורת חדשות יומית מצולמת, הניתנת לצפייה באתר. לערוץ 7 גם חינמון בשם "בשבע" המופץ מדי סוף שבוע בריכוזי אוכלוסייה דתית וחרדית. הוא מונח במקומות ציבוריים כמו חנויות ובתי כנסת. בריכוזי אוכלוסייה דתיים הוא מחולק לבתים ולתיבות הדואר. העיתון מופץ חינם בתפוצה של כ-200 אלף עותקים. "בשבע" מהווה המשך של תחנת הרדיו ערוץ 7 ששידוריו הופסקו.[3]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אהרן ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (תשנ"ד) (שם ראו - שער ז: חוק יסוד חופש העיסוק פרק 1 חופש העיסוק כזכות חוקתית 571)
  • עומר דקל, חובת המכרז של גופים מינהליים (2001), 372
  • עומר דקל, מכרזים, כרך ראשון (2004), 210-213

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ערוץ 7
  2. ^ ת"פ (מחוזי י-ם) 4830/98 מדינת ישראל נ' יעקב כץ (פורסם בנבו - הכרעת דין 20.10.03 והרשעה 29.12.03)
  3. ^ ערוץ 7
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33441324בג"ץ אורון נגד יו"ר הכנסת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בג%22ץ_אורון_נגד_יו%22ר_הכנסת&oldid=2039212"