אתנוגרפיה פמיניסטית

אתנוגרפיה פמיניסטית הוא תחום העוסק במחקר אתנוגרפי המחויב לנשים ולחשיפת התנהלות המגדר בחברות שונות.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

אתנוגרפיה היא אחת הסוגות של המחקר האיכותני, אשר צמחה באנתרופולוגיה החברתית, ובהמשך בסוציולוגיה. ענף מחקר זה מבוסס על עבודת שדה וכולל תצפית משתתפת.

אודות שיטת המחקר

אתנוגרפיה כוללת הן את תהליך המחקר, עבודת השדה, והן את התוצר הכתוב שלו. התוצר הכתוב הוא טקסט המציג לציבור את התהליך וממצאיו, בדרך כלל כדו"ח מחקר, עבודה אקדמית, מאמר או מונוגרפיה, והוא כתוב על פי הכללים הנהוגים באקדמיה. מטרת האתנוגרפיה היא תיעוד תופעות בזמן התרחשותן, ותיעוד תפיסת העולם של מושא המחקר בהקשר לעולם היומיומי בו הוא חי, לחברה ולתופעות. מטרת המחקר היא ראיית המכלול של תופעה על מורכבותה ומשמעויותיה הסמליות. האנתרופולוג והסוציולוג כותבים אתנוגרפיה (אתנוס = עם או שבט, גרפיה = תיאור, כתיבה), כלומר, תיאור ופרשנות של קבוצה אנושית או של מערכת תרבותית מקיפה.^[1]

ישנם פירושים רבים למושג אתנוגרפיה פמיניסטית, ואף מועלים ספקות האם קיומו אפשרי. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא נתפס כמחקר המבוצע על ידי נשים, עבורן ואודותיהן, והתפתח עד לתפיסתו כמגוון צורות כתיבה של התנסויות מגדריות. נושא הכוח הוא מרכזי באתנוגרפיה פמיניסטית. המחקרים מנתחים מבני כוח שמציבים את משתתפי המחקר כמוכפפים או פרימיטיביים ביחס למומחה יודע-כל המערבי. האתנוגרפיה המוקדמת קשורה לפרויקטים קולוניאליסטיים שחתרו להפקת ידע שיאפשר לשלוט טוב יותר ב"אחר". חוקרות פמיניסטיות זיהו בדרך כלל חלוקה בין חוקר, זכר ורציונלי, מול נחקר לא מערבי או לא-גבר המזוהה עם רגש וגוף. באתנוגרפיה הפמיניסטית, לעומת זאת, שוויון בין חוקרת ומשתתפת הוא אסטרטגיה בסיסית שמנסה ליצור אינטימיות, דיאלוג, וגילוי עצמי משותף דרך יחסי החוקרת עם משתתפות המחקר. הדדיות ויחסי גומלין הם מרכיב חיוני ובעל ערך בפני עצמו באתנוגרפיה הפמיניסטית לא רק למטרת איסוף מידע. יתר על כן, חשיפת הדיכוי הנשי במחקר האתנוגרפי הפמיניסטי, עשויה להאיר את הצורך בשינוי פוליטי.^[2]

במחקר של קבוצות מיעוט חלשות (מבחינה מעמדית, אתנית, דתית, מגדרית וכדומה), על החוקר להתמודד עם השקפת עולמו ביחס לתרבות הנחקרת, מעמדה ונוהגיה וכיצד להציג או לייצג את הקבוצה.^[1] בנוסף, יחס קבוצת הנחקרים למגדר החוקר משפיע על שיתוף הפעולה. נשים חוקרות יוצרות קשר טוב יותר עם נשים משתתפות במחקר, בעיקר אלו הנמצאות בבידוד מגדרי, והן מפתחות הבנה טובה יותר של חוויות הנשים. החוקרות מתקבלות כבעלות סמכות אקדמית פחותה ביחס לחוקרים גברים, ולכן מעוררות פחות התנגדויות. חוויית האתנוגרפית בשטח מושפעת מיחס הסביבה הנחקרת למרכיבים הקשורים בחוקרת: היותה נשואה או רווקה, מראה הגוף וההופעה החיצונית שלה ומרכיבי אתניות, מעמד ודת של החוקרת.^[2]

התפתחות היסטורית של אתנוגרפיה פמיניסטית

ראשיתה של שיטת המחקר האתנוגרפית במחצית המאה ה-19, באנתרופולוגיה, והיא התפתחה במהלך המאה ה-20, כשסוציולוגים אימצו שיטה זו. האנתרופולוגים התמקדו בחברות לא מערביות והסוציולוגים בחברות מערביות. דיסציפלינות נוספות אימצו את שיטת המחקר, כמו: גאוגרפיה, סיעוד, תקשורת ודת. בהמשך, התפתח מגוון של צורות עכשוויות כולל סייבר- אתנוגרפיה, אתנוגרפיה של צילום, ואוטואתנוגרפיה שהיא אוטוביוגרפיה אתנוגרפית.

המחקר האתנוגרפי הפמיניסטי החל להתפתח בתקופת הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, כתחום חדש באנתרופולוגיה, כביקורת על הדרת נשים משדה המחקר בדיסציפלינה או הצגתן בדרכים רדוקציוניות. האתנוגרפיה הפמיניסטית היא חלק מהאתגר שמציב הפמיניזם למחקר הפוזיטיביסטי המבוסס על הגדרות לוגיות, אובייקטיביות, וקריטריונים מוגדרים מראש למדידה. הפמיניסטיות דגלו בניתוח מחקרי מפורט, גמיש וסובייקטיבי כמתאים לייצוג חוויות חיים של נשים בחברה פטריארכאלית. בימיה הראשונים, האתנוגרפיה הפמיניסטית התמקדה בנשים – התבצעה על ידי נשים, למענן ואודותיהן. היא עסקה במתן קול לנשים המודרות לשוליים שחוויות חייהן הוצגו והובנו לעיתים נדירות. האתנוגרפיות הפמיניסטיות באקדמיה ראו עצמן כמעניקות קול למושתקות. הן העלו ספקות לגבי הנחות מקובלות במדעי החברה ביחס לגברים ונשים, נשיות וגבריות. הן טענו שמדובר בהבניה חברתית. תפקיד האתנוגרפיה היה לגלות איך ההבניה נוצרה בהקשרים חברתיים שונים, ומתוך גישה ביקורתית לדרכי הבנית זהויות מגדריות ויחסים בין מגדריים.

עם התפתחות לימודי גבריות בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, המחקר האתנוגרפי הפמיניסטי עסק גם בגברים ובגבריות. במקרים רבים העיסוק בנושא זה היה בהקשר של יחסי כוח והבנתם באמצעות מחקר על בעלי הכוח. עם התפתחות הגישה הפוסט מודרנית, הוטלו ספקות לגבי ההנחות הקודמות לכיוון של נרטיב של דקונסטרוקציה וייצוג. הגישה השתנתה מחתירה לחשיפת החוויות האותנטיות המגדריות כפי שהובנו באופן חומרי וכלכלי בחברה, לגישה השמה דגש על השונות, הייצוג והתחום הסימבולי.

האתנוגרפיה הפמיניסטית ספגה ביקורת בשנות ה-80 בעיקר מנשים שחורות שטענו שנשים לבנות לא יכולות לייצג קולות מושתקים של נשים שחורות ללא הנחות גזעניות. הטלת ספק נוספת הובעה על ידי הסוציולוגית ג'ודית סטייסי במאמרה ב-1988 בו ערערה על אפשרות קיומה של אתנוגרפיה פמיניסטית.^[3] היא טענה ששיתוף וחברות בין חוקרים ומשתתפים במחקר עלולים להגביר את הנזק הנחווה על ידי משתתפי המחקר החושפים את חייהם בפני החוקר, יותר מאשר במחקרים המבוססים פחות על יחסים. הנחקרים עשויים לחשוף מידע אישי שיצטערו בהמשך על חשיפתו. החוקר שולט בדרך בה הדברים יוצגו. המשתתפים עלולים לחוש מנוצלים, נבגדים ונזנחים, כאשר החוקר מסיים את מחקרו ומתנתק מהם.

חוקרים גברים פוסטמודרניים גם העלו ספקות לגבי ההנחות האתנוגרפיות בשנות ה-80 וטענו שאתנוגרפיה בכלל היא תמיד הבניה. המסמכים והטקסטים הכתובים על ידי האתנוגרף מעצבים את המציאות יותר מאשר מציגים את העולם החברתי. החוקר בוחר איך להתבונן בסביבה החברתית ואיך לכתוב את הדו"ח האתנוגרפי. לטענתם, כתיבה אתנוגרפית לא יכולה לטעון לחשיפת האמת, לכן מבחינה אתית רצוי שתהיה מרובת קולות- משמיעה קולות רבים, ונמנעת מניסיונות לאחד ביניהם בהסברים. ביקורת פוסט מודרנית מסוג זה משרתת סגנונות חדשניים של כתיבה, כולל שירה, צילום, יומנים ומכתבים, המתנזרים מכתיבה ליניארית. ביקורת האתנוגרפיה הפמיניסטית הקדימה את הביקורת הפוסט מודרנית, ויש ביניהן דמיון בדרישות האתיות ובדרישות לרפלקסיביות של החוקר. קיימות דעות שונות לגבי דרכי ההתמודדות. חלק תומכים בכך שמחקרים פמיניסטיים ופוסט מודרניים צריכים לשלב אתנוגרפיה אתית שמתחשבת בשונות (מעמד, גאוגרפיה, אתניות, דת) של נשים וגברים. הפמיניסטיות יכולות לעשות דקונסטרוקציה של צורות שיח דומיננטיות על מנת לחשוף הנחות חבויות. המשתתפים והחוקרים יכולים לנתח במשותף את התכנים בעזרת נקודות מבט מרובות. מנגד, אחרים חוששים שכתיבה כזו פחות נגישה לקוראים וההתנגדות להתמקדות הקודמת בקולות אותנטיים של נשים עלולה למנוע מהן את הסוכנות ( agency) לה זכו בייצוג הקונבנציונאלי של הכתיבה.

השינויים באתנוגרפיה הפמיניסטית קשורים בהתפתחויות באפיסטמולוגיה (תאוריות של ידע). דיונים על אפיסטמולוגיה פמיניסטית התקיימו במקביל לוויכוחים על אתנוגרפיה, כך שאי אפשר לנתק ביניהם. התהליך והתוצר של אתנוגרפיה מושפע מהאפיסטמולוגיה של האנשים בשדה, בעיקר החוקרים.

האתנוגרפיה הפמיניסטית ממשיכה להתפתח, בכיוון של אתנוגרפיה רפלקסיבית, מודעת ליחסי הכוח, מכירה במגוון ובשונות, בייצוג ובהבניה הקיימים במחקר. יש הכרה בכך שהדיווחים הכתובים חלקיים, אך בעלי ערך בחשיפת הדרכים המסובכות בהן גברים ונשים נותנים משמעות לחייהם בתוך המגדר. האתנוגרפיות הפמיניסטיות מנסות להתעלות מעבר לדיכוטומיות של קורבנות או סוכנות, בהכרה שבחירה ואילוצים שזורים זה בזה בחיי נשים.^[2]

כתיבה אתנוגרפית, ספרות וכתיבה נשית

הטקסט האתנוגרפי מתאפיין בתיאור גדוש, הבניה של מציאות והצבעה על דרכי פעולה. כתיבה אתנוגרפית על פי מרטין המרסלי (Hammersley Martin) ופול אטקינסון (Atkinson Paul)^[4] היא תהליך יצירתי של הבנית מציאות באמצעות טקסט. האתנוגרף נעזר בתאוריה ספרותית, ברטוריקה, בבלשנות ובתחומים קרובים אחרים. בכתיבה האיכותנית מיטשטשים הגבולות בין סגנון מדעי לסגנון ספרותי. הכתיבה האיכותנית מאמצת יסודות ספרותיים בשל האופי הנרטיבי של המחקר האיכותני ובשל השתחררותו מכבלי האובייקטיביות, כפי שהובנה על ידי המחקר הפוזיטיביסטי. הגבולות בין סוגות כתיבה ובין תחומי הדעת מטושטשים. בעולם פוסט מודרני, המציאות רבת פנים ומדומיינת, אינה מושגת, נבנית ומשתנה, וגם התערבות להבנתה משנה אותה. ויליאם ג'. טיירני ( Tierney William G.)^[5] טוען, שנדרשים אמצעים ספרותיים לייצוגה של מציאות חמקמקה כזאת. הכתיבה האתנוגרפית המקובלת כמדעית רוויה בנרטיבים, בשירה, דרמה וכוללת רכיבים בדיוניים. על פי איריגארי (Irigaray, 1985)^[6] הדיבור השירי הוא נשי. זהו דיבור מיסטי, מרובה משמעויות, לא קוהרנטי וסובייקטיבי, הנתון לזרימה מתמדת. בניגוד לכך, הדיבור הגברי הוא לוגי, חותר לבהירות וקוהרנטיות. המציאות רב קולית, והכתיבה צריכה לבטא את הקולות ולהבחין בין גוונים, להציג את ריבוי הרבדים של המצב ואת עמימותו. ייצוג אתנוגרפי הוא מעבר מטקסטים סמכותיים וחד קוליים למגוון של צורות וסוגים. אלה משקפים סדר יום שונה, פוסט מודרני, פמיניסטי, ביקורתי, שבו המחקר מתורגם לצורות של ייצוג וידע. יש התייחסות לטקסט כפרשנות של מציאות חברתית.^[1]

האנתרופולוגית, מוצפי- האלר, במחקרה האתנוגרפי פמיניסטי מנסה לפתח מסגרת של חשיבה ושל כתיבה שתיצור ידע שונה של המציאות המתוארת, וגם לפתח דרך חדשה ליצירת ידע כזה, לפתח מודל כתיבה ומחקר מורכב, לא סגור, לא זכרי. היא השתמשה במגוון שיטות כתיבה וייצוג המאפשרות תיעוד מרובד, רב פנים, לא סגור.^[7] היא יצרה שילוב היברידי של סיפורים ופרשנויות שלה וסיפורים ופרשנויות של סובייקט המחקר, לצד כתיבה על תאוריות, שיטת המחקר, ניתוח, פרשנות ומסקנות.

איילין שוואלטר (1986)^[6] טוענת שבכתיבה נשית מתקיים שיח של שני קולות: הקול האחד הוא הקול המצופה מן הכותבת לאור נורמות חברתיות שעוצבו על ידי גברים, ככותבים מבקרים ומוציאים לאור. הקול השני הוא קול נשי אותנטי שדוכא והושתק. אורלי לובין^[8] מרחיבה על כך שהסופרת כבולה למוסכמות הכתיבה הגברית והדימויים הנשיים שהיא מספקת המגבילים אותה, ואין לה מקור מחוץ לתרבות הגברית כדי לכונן את עצמה כסובייקט. הסובייקט הוא מה שהשפה, מה ששדות השיח מאפשרים לו להיות. ההתקיימות בשדות השיח, בתרבות, קודמת לשפה, לתקשורת ולספרות. אין נשיות מבלי שהיא קיימת בשפה/ בספרות. ה"אני" מתקיים בשדות השיח, בתרבות, כפי שהוא מתכונן דרך הטקסטים.

כתיבה מחקרית קרובה לסגנון אמנותי ספרותי נדירה בארץ, ומעטים החוקרים שכותבים כך. החוקרים הישראלים מעדיפים לכתוב בהתאם למסגרת הדיווח האקדמי במדעי החברה, המכיר במחקר איכותני כפרדיגמה מחקרית לגיטימית. יחד עם זאת, טקסטים בעלי צורות אחרות יכולים להרחיב את אפשרויות הביטוי והייצוג של מורכבות עולם התופעות.^[9]