אשר פורת

אשר פורת

אשר (קרלוס) פורת (פרלמן) כמנהל בית החולים "מאיר" בכפר סבא, 1999
לידה	29 בספטמבר 1934 פריז, צרפת
פטירה	21 ביולי 2015 (בגיל 80) כפר סבא, ישראל
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1966–1976 (כ־10 שנים)
דרגה	אלוף-משנה
תפקידים בשירות
קצין רפואה חטיבתי קצין רפואה אוגדתי קצין רפואה פיקודי
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים מבצע תופת בכראמה   מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
מנהל מרכז רפואי מאיר

ד"ר אשר פורת (קרלוס פרלמן, 29 בספטמבר 1934 - 21 ביולי 2015) היה רופא ישראלי, שימש כמנהל מרכז רפואי מאיר בכפר סבא. שירת שנים רבות בצה"ל כרופא ביחידות לוחמות, וזכה בעיטור העוז.

ביוגרפיה

פורת נולד בפריז ליוסף וצינה, עימם היגר לארגנטינה כשהיה פעוט. הוריו רצו לקרוא את שמו "אשר", אך הוסבר להם שהנוהג בצרפת הוא לתת שמות המקובלים בתרבות צרפת. על כאן נרשם בשם הדומה "שארל", שהפך בארגנטינה ל"קרלוס". היה חבר בתנועת הנוער בר בורוכוב, וקיבל חינוך ציוני. החל ללמוד רפואה בבואנוס איירס, וב-1958 החליט להשלים את לימודיו בישראל. נקלט בישראל בקיבוץ משמר הנגב, שם היה חבר במשך 15 שנה. התגייס לצה"ל ועבר קורס קצינים, כדי לשרת כרופא צבאי.

קריירה צבאית

במלחמת ששת הימים שירת כקצין הרפואה של חטיבה 60, חטיבת שריון במילואים, והשתתף במסגרתה בפינוי וטיפול בפצועים של החטיבה, וכן מספר פצועים של חטיבה 7, בעת שהחטיבות לחמו בסיני.

כעבור כשנה, ב-21 במארס 1968, בהיותו קצין הרפואה החטיבתי של חטיבה 7, השתתף פורת במבצע תופת בעיירה הירדנית כראמה. במהלך הפעולה נקלעו מספר טנקים לאזור מוכה אש, ולא ניתן היה לחלצם. באחד הטנקים נותרו אנשי צוות פצועים. כוח השריון עשה ארבעה ניסיונות לחלצם, אך כולם נכשלו. הרופא הגדודי של הכוח לא תיפקד, ולאחר מכן נטש את האזור. פורת הגיע לגזרת הפלוגה, והחליף את הרופא הגדודי. מאחר שאיש לא הצליח לחלץ את הפצועים, פורת לקח ביוזמתו טנק, ובעזרתו של לוחם אחד בכל פעם, זחל תחת אש רצופה, מספר פעמים, וחילץ שני לוחמי שריון פצועים קשה. הצוות העמיס אותם על תא המנוע החם והמפויח של הטנק, קשר אותם באופן מאולתר ופינה אותם לתחנת האיסוף. אחד הפצועים, יעקב גיני, שרד את הפעולה וניצל, ואילו השני נפטר מפצעיו. על מעשהו זה הוענק לפורת צל"ש הרמטכ"ל, שהומר בעיטור העוז.

בהמשך הפעולה עמד פורת וטיפל בפצועים בתאג"ד. פגז של מרגמה כבדה ירדנית נחת בסמוך, פצע אותו קשה וקטע את ידו השמאלית. תהליך השיקום מהפציעה היה ארוך, אך למרות נכותו, חזר לעבוד כרופא בבית החולים "סורוקה", ולאחר מכן חזר לשירות סדיר בצה"ל.

במלחמת יום הכיפורים היה פורת מפקד גדוד הרפואה 281 של אוגדה 146. הוא קיבל את הגדוד במצב תחזוקה ירוד (כמו שהיו גדודי רפואה אחרים), ושיקם אותו. האוגדה נשלחה לסייע בהגנת רמת הגולן, ופורת סיפח ביוזמתו פלוגת רפואה של פיקוד הצפון, שבה היו רופאים שהיו חסרים בגדודו, וכן קצין חובשים שעזב את יחידתו וביקש להגיע לקו הקדמי. הגדוד נפרס בצומת אל-על, וטיפל בפצועי האוגדה וכן בפצועים רבים של יחידות אחרות שנפגעו, התפזרו בשטח וחלקם ננטשו למשך שעות ואף ימים. ב-10 באוקטובר פעל הגדוד תחת הפגזה כבדה של ארטילריה סורית. עשרה מחיילי הגדוד, בהם חובשים ורופאים, נהרגו בהפגזה בשעה שעסקו בטיפול בפצועים. לאחר המלחמה פעלו חיילי הגדוד ובראשם פורת להקים אנדרטת גדוד רפואה 281 ביישוב אליעד, סמוך לאתר פריסת הגדוד ברמת הגולן.

לאחר המלחמה מונה פורת לקצין הרפואה של פיקוד המרכז. ב-5 במרץ 1975 נחתה חולייה של פלסטינים מארגון הפת"ח בשתי סירות בחוף תל אביב, והתבצרה במלון "סבוי" בלב העיר. פורת הוזעק למקום, ופיקד על כוחות הרפואה בזירה. לאחר שכוח צה"ל פרץ לבניין, פורת זיהה ופינה את גופתו של אל"ם עוזי יאירי, קצין באמ"ן באותה עת, שנהרג בעת ההשתלטות על המלון.

לאחר סיום שירותו בצה"ל

פורת השתחרר משירות סדיר בצה"ל, והמשיך במחקר רפואי. בתפקידו האחרון היה מנהל בית החולים "מאיר" בכפר סבא. לאחר פרישתו לגמלאות, שימש כיושב-ראש הרשות הלאומית לתרבות היידיש.

הספר "חלוק לבן, כומתה שחורה"

בשנת 2011 ראה אור ספרו של פורת, חלוק לבן, כומתה שחורה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המתאר את עולמו הערכי-חינוכי, ואת חוויותיו כרופא צבאי ביחידות קרביות. הספר מתייחד בכך שבצד התיאור של עבודתו כרופא וחלקו בפעולות צבאיות, הוא מספר בפרטים נוקבים על האנשים, ביניהם בעיקר לוחמים ומפקדים, שפגש פורת, על מעלותיהם ומגרעותיהם. בין יתר גיבורי הספר בולטת דמותו של שמואל גורודיש-גונן, מפקד קשוח ונערץ שהיה מפקדו של פורת בחטיבה 7. פורת מתאר את מעלותיו האישיות, וגם אינו חוסך ממנו ביקורת נוקבת. הספר מצייר את דמותו של פורת, על יחסו המורכב, האוהב ומבקר כאחד, עם החברה הישראלית ומרכיביה. חניך פטריוטי של תנועת נוער בארגנטינה, בעל דחף חזק לשרת את המדינה בקו האש - ועם זאת אדם המגלה ביקורת בלתי מתפשרת כלפי תחלואי הצבא, הששון-אלי-קרב ומשחקי האגו, המאפיינים את מקצת האנשים שעימם שירת. פורת אף מספר בגילוי לב על שגיאותיו, ועל הפעמים בהם הפר את נוהלי הצבא, תוך התלבטות קשה, כדי למלא את תפקידו כפי שראה לנכון. על ספר זה זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, בפרס ליצירה בתחום הציונות, וכן בפרס מולדובן לספרות צבאית לשנת 2011, מטעם מכללת אריאל בשומרון.

משפחתו

פורת היה נשוי ואב לארבעה ילדים. אחד מבניו, ששירת כקצין בחיל המודיעין, זכה באות הצטיינות על שם עוזי יאירי.

נפטר מסרטן הלבלב ב-21 ביולי 2015, ונקבר לבקשתו בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה כפר סבא. השאיר אחריו אח, שנפטר בארגנטינה ב-2016 מאותה מחלה.

קישורים חיצוניים

• עיטור העוז שהוענק לאשר פורת, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
• שאול נגר, "חלוק לבן, כומתה שחורה", אתר "יד לשריון"
• אשר פורת, באתר הגבורה
• סא"ל (מיל') ד"ר אשר פורת, ‏בכל מאודנו - אנשי רפואה בקרבות בדרום רמת-הגולן, מערכות 391, אוקטובר 2003 : סיפורו ממלחמת יום הכיפורים
• ‫ אברהם זהר, רופא וג'נטלמן, באתר הארץ, 4 במאי 2011‬
• שירה הדס נקר, ‏סיפור הגבורה של הרופא אשר פורת, באתר גלי צה"ל, 11 במאי 2016
• סרט זיכרון לאשר פורת, סרטון באתר יוטיוב, עורך: ניר לביא

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25209501אשר פורת