אשו משום חציו

אִשּוֹ מִשּוּם חִצָּיו
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ב ו-כג עמוד א

אִשּוֹ מִשּוּם חִצָּיו הוא עיקרון בדיני נזיקין בהלכה שטבע האמורא רבי יוחנן, שמשמעותו היא שפעולה של הצתת אש דומה לפעולה של יריית חץ, כלומר, התפשטות האש נחשבת לתוצאה ישירה מההצתה והיא באחריותו הישירה של המצית.

רקע

במסכת בבא קמא דן התלמוד בשאלה מהי הסיבה שמחמתה חייב המבעיר אש על מה שהלכה והזיקה לא במקום ההבערה, הרקע לדיון הוא במאפיין מיוחד לאש שמחמתו אי אפשר לחייבה מחמת אחריות האדם על מעשיו, בראשונים ישנם שתי גישות להבחין את אש משאר המזיקים, רש"י כתב ”דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק” כלומר שבאש יש פוטנציאל נזק ללכת להזיק במקומות אחרים שהמבעיר במקום אחד לא הבעיר את שאר המקומות ולכן צריך למצוא טעם אחר לחייבו אף על האש שהלכה והזיקה מעצמה, ואילו רבינו פרץ כתב שהטעם שאש מובחנת משאר המזיקים הוא ”דפעמים שאין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו ואילולי הרוח לא היה מזיק אם כן אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח” כלומר שיש חסרון בסיסי ביכולת לחייב את האדם על מעשי האש כיון שהרוח מצטרפת איתו במעשה הנזק ואין הוא המזיק הבלעדי.

ומכאן נובעת הקביעה שמעשה האש אף שאינו מעשה בלעדי של האדם הן ביצירת המזיק והן בפוטנציאל הנזק מכל מקום יש סיבה לחייב את האדם בהיותו מודע להשלכות אלה בעת הדלקת האש, הרעיון העומד מאחורי קביעה זו הוא שכל שימוש בכוח טבע קיים [הנקרא בלשון התלמוד רוח מצויה] נחשב חלק ממעשה האדם וכשם שכאשר אדם השליך חפץ מראש הגג נחשיב את השבירה לפעולה ישירה שלו האף שהשתמש בכוח המשיכה, כן המדליק אש והאש התקדמה עם משב הרוח נחשב שהוא שרף את כל השרפה.

העיקרון נאמר במקורו בהקשר של אב הנזיקין "אש" בהלכות נזיקין, והוא עומד בניגוד לדעת האמורא ריש לקיש שלדעתו "אִשׁוֹ משום ממונו", כלומר, התפשטות האש אינה אלא כנזקים שנעשו על ידי רכוש, כמו בעלי חיים שגרמו נזק או נזק שנגרם על ידי בור שחפר. למסקנת התלמוד רבי יוחנן מודה בעיקרון של אשו משום ממונו וכל מחלוקתם היא במקום שאפשר לחייבו גם משום חציו האם יתחייב גם משום חיציו.

מקור והגדרה

האמורא רבא מביא שהמקור לדברי רבי יוחנן הוא מהפסוק "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כב' ה') שתחילת הפס' מדברת על האש וסופו על המבעיר מכאן אתה למד שהאש מתייחסת אל המבעיר.

הטעם להחשיב את האש כחיציו של המבעיר

אך בחידושי רבנו חיים הלוי כתב שאין מקור זה אלא כגילוי מילתא בעלמא שאף על פי שכח הרוח הוא המוליך ומבעיר את האש מכל מקום כיון שבכחו של האדם נוצרה האש הרי יש סיבה לחייב עליו כחיציו של האדם, ומוכיח טענה זו מחידוש הגמרא שחייבים על רציחה ואם לימוד זה הינו מקור אף לרציחה הרי חידוש זה נתחדש בפרשת נזיקין ולא בפרשת רציחה. אך החזון איש מקשה שאין שום כח של האדם שיוצר את האש, ולכן פירש שהטעם לחייב על אש כחץ, אינו בגלל שכחו של האדם הוא היוצר את האש, אלא מחמת שהאדם הוא זה שיצר את האפשרות לרוח להוליך את האש, ויצירת אפשרות זו היא הסיבה לחייב על האש כחץ.

פירוש המשל לחץ והגדרת היחס בינה לבין המבעיר

הנימוקי יוסף מקשה למה המבעיר אש בערב שבת לא יתחייב על זה שדולקת בשבת, ותירץ "שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא ולאו כמאן דאדליק השתא בידיים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה" כלומר שמשעת הדלקת האש האדם היה מודע להשלכות הדליקה ולכן כבר בשעת ההדלקה מוטלת עליו האחריות על כל הנזקים שיכולים להתהוות ממעשה זה אך אין הכוונה שכל רגע ורגע מעשה האש מתייחס למבעיר, לעומתו מדברי הרשב"א משמע שסובר שמעשה מתייחס אליו בשעת הנזק ולא בתחילת הדלקת האש, שבתלמוד מבואר שאם הדליק גדיש ובמעשה זה נשרף אדם שלא היה ביכולתו לברוח פטור מלשלם על שריפת הגדיש, בגלל עונש המיתה על הריגת האדם מדין קם ליה בדרבה מיניה, ושואל הרשב"א הרי אם הגדיש נשרף קודם שהאדם נשרף או להפך הרי שחיובם לא בא באותה שעה ולמה ייפטר מחיוב הממון מחמת עונש המיתה, הרי שלמד שהחיוב הוא על שעת ההיזק ולא משעת יצירת הנזק, שאם מתחייבים על הכל בשעת ההדלקה על שעה זו ניתן לומר קם ליה בדרבה מיניה.

הקצות החושן טוען שקושייתו ותירוצו של הנימוקי יוסף שייכים לסוגיית בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן כאשר בשאלתו הבין הנימוקי יוסף שבודקים אחר שעת סיום המעשה ובתירוצו הסיק שהולכים אחר שעת העשייה.

השלכות הלכתיות

בדיני נזיקין במשפט העברי יש אבחנה מהותית בין עשייה שהאדם עצמו פועל לבין פעולות שקורות תחת תחום אחריותו כגון ממונו שהזיק או תוצאות של מעשים שעשה כמו בור או תקלה שהניח ברשות הרבים, הגמרא מביאה שלוש השלכות לדעתו של רבי יוחנן הסובר שאש המזיקה היא כחץ שנרה על ידי האדם עצמו:

• טמון באש-ישנה הלכה שאש ששרפה דברים מכוסים אין המבעיר חייב עליהם ומחדשת הגמרא שלדעת רבי יוחנן במקרים בהם חייב על האש משום חיציו חייב אף אם האש שרפה דברים טמונים מכיון שהחיוב הוא על מעשיו ולא על מעשי האש.
• חמישה דברים-החובל בחבירו חייב בתשלומים נוספים מלבד הנזק ואף באש שחייב עליה משום חיציו חייב בתשלומים אלה (מלבד בושת שהחיוב הוא על הבושה שנגרמת מעצם מעשה הנזק שעשה האדם בשונה מאש שלא כיון את מעשה הנזק כלפי האדם).
• רציחה-העונש על רצח בהלכה הוא מוות בסייף אך על מוות שנגרם מחמת ממונו אינו נכלל בהגדרה של רצח ומחדשת הגמרא שאם היה מודע לאדם אחר שהיה בסביבה שנמצא בתוך שטח הבעירה של האש ללא יכולת להימלט כגון שהיה כפות חייב על מותו ככל רוצח מכיון שהאש היא כחיציו.

משמעות דברי הראשונים לפרש את דברי הגמרא כפשוטם וכן פסק הטור והשולחן ערוך. אך הר"ן מחדש שאין חיוב מיתה על רצח והחידוש שאש נחשבת כחץ של המבעיר נאמר רק לדיני ממונות אך לא לחייב מיתה, ובמנחת חינוך יישב שאין כוונת הגמרא שחייב על רצח על ידי האש במיתה ומחמת כן נפטר מחיוב הממון אלא אף אם לא חייב מיתה מעשה שמתייחס לאדם הכולל פעולת רצח אינו מחייב ממון.

נידון נוסף קיים לגבי מלאכה בשבת האם אומרים בו את הכלל של אשו משום חיצו או שיחשב לגרמא, דעת הנמוקי יוסף שאין חילוק בין מזיק למלאכת שבת, אמנם לראשונים שסוברים שדין זה לא נאמר לגבי רציחה הבין האבני נזר שבאותה מידה לא נחשב למלאכה גם בשבת.

כלו לו חיציו

בגמרא מבואר שיש אופנים שבהם אין אפשרות לחייב את המבעיר על האש כחיציו של המבעיר הדוגמה המובאת בגמרא היא במקרה שבו האש שבשעת הדליקה לא היתה יכולה האש לעבור למקום אחר מכיון שהיתה גדר שמנעה את מעבר האש ולאחר ההדלקה נפלה הגדר שלא מחמת הדליקה והלכה האש והזיקה באותה החצר מכיון שבשעת הדלקת האש שהיא הפעולה של המבעיר לא היתה אפשרות לנזק שנגרם עתה אין מקום לייחס את הדלקת האש כחץ של המבעיר, ומוסיפים התוספות שאין לחייב על אש כחץ אלא בנזקים שנגרמו ברוח מצויה ביותר כלומר דרישה גבוהה יותר מאשר כל פשיעה שמחייבים על רוח מצויה, והרעיון העומד מאחורי החידוש של תוספות הוא שאי אפשר לראות את כח האדם באש על רוחות שאינם מצויות באופן תדיר.

קישורים חיצוניים

• שיעורים על אשו משום חיציו, בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
• אודי שוורץ, אישו משום חיציו, באתר נקודת חיבור
• פסקי דין רבניים על אישו משום חיציו, אתר פסקי דין רבניים