אפיציקל

אפיציקל (מיוונית עתיקה: ἐπίκυκλος. בתרגום לעברית: "על המעגל". אצל הראשונים והאחרונים מכונה גם גלגל הֶקף / הקפה / מקיף, גלגל הסבוב / המסתובב, או בשמו הערבי פלךְ אלתדוִיר (فلك التدوير)^[1]) הוא מונח באסטרונומיה אשר שימש במודל הגאוצנטרי לצורך חישוב מיקום כוכבי הלכת. האפיציקלים הוכנסו לתורתו של אריסטו כדי לספק הסבר לשתי תופעות המאפיינות את כוכבי הלכת:

תנועה אחורית מגיעה לשיאה כאשר כוכב לכת חיצוני (מאדים, צדק או שבתאי) נמצא בניגוד, במשך תקופה קצרה תנועתו של כוכב הלכת תהיה ממזרח למערב ולא ממערב למזרח (תנועה קדומנית).
בהירות כוכבי הלכת משתנה בצורה משמעותית. הדבר בולט במיוחד בכוכבי הלכת הפנימיים (כוכב חמה, נוגה) וגם במאדים.

במודל הגאוצנטרי של אריסטו, כוכבי הלכת נעים סביב כדור הארץ במעגלים מושלמים ובעלי צורה כדורית מושלמת; אולם, המודל בצורתו המקורית לא סיפק הסבר לתנועה אחורית או לשינויים בבהירות. את רעיון האפיציקל הציע האסטרונום אפולוניוס מפרגה בסוף המאה ה-3 לפנה"ס. לפי הצעתו, שאומצה על ידי תלמי, כוכבי הלכת ממוקמים על המעגל הקטן היושב על מעגל גדול אשר מקיף את כדור הארץ (לעיתים המעגל הגדול נע במהירות קבועה סביב האקוונט שממוקם בנקודה באמצע הדרך בין כדור הארץ למרכז המעגל הגדול). הקו המחבר בין כוכב לכת למרכז האפיציקל שלו יהיה תמיד מקביל לקו המחבר בין כדור הארץ לשמש.

לאורך השנים נוספו אפיציקלים נוספים כדי לשפר את דיוק התחזית הניתנת. מסיבה זו, כמו גם מקשיים נוספים ששיטה זו העלתה, שחלקן הועלו כבר על ידי האסטרונום האנדלוסי אבן באג'ה, יצר ניקולאוס קופרניקוס את המודל ההליוצנטרי. קופרניקוס בחר לשמר את התנועה המעגלית המושלמת של כוכבי הלכת סביב השמש, ולכן גם במודל ההליוצנטרי ישנם אפיציקלים. יוהנס קפלר הסתמך על תצפיותיו של טיכו ברהה לניסוח חוקי קפלר, ובהם מתוארת תנועת כוכבי הלכת כאליפסות שהשמש באחד ממוקדיהן.