אנדור נמט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. אנדור נמט (בהונגרית: Németh Andor; צלדמלק, 28 בדצמבר 1891 – בודפשט, 13 בנובמבר 1953) היה סופר, משורר, מתרגם ספרותי, מבקר יהודי-הונגרי. נמט היה סופר עם גורל מוזר ומעוות. הוא היה דמות שנויה במחלוקת ביותר, שהתמצא באינספור דברים, סוגות וכיוונים, התנסה בז'אנרים רבים, שמר על קשר עם זרמים ותנועות ספרותיות, אבל אף פעם לא באמת הלך עד הסוף בכיוון מסוים. הוא ניחן ברגישות ספרותית-אסתטית נדירה, גם אם נטה לפרוט בקלות את יכולותיו כפריטת כסף קטן, אך הוא כאילו לא הסכים לשלם את המחיר שעל הסופר לשלם תמיד כדי להילחם על איכות כתיבתו ברמה הגבוהה ביותר. זיכרונות עכשוויים אומרים מעט על הסופר, אלא יותר על האיש: חסר החלטיות ואמפתי, מלנכולי בהכנעה וחריף חושים להפליא, לעיתים קרובות זועף. אף על פי כן, הוא היה דמות יוצאת דופן לטובה בחיי הספרות בין שתי מלחמות העולם, ומילא בה תפקיד משמעותי.
קורות חייו ועבודתו
אנדור נמט נולד במשפחה יהודית ענייה, אביו היה מארק נמט ואמו הייתה ארנקה גרינפלד. לאחר שהם עברו לסומבטהיי, הוא השלים את שש הכיתות הראשונות של הגימנסיה (מתוך שמונה). הוא סיים את שתי הכיתות האחרונות בקולוז'וואר, שם כישרונו הפיוטי כבר נראה בחוג החינוך העצמי. לאחר שסיים את לימודיו ב-1909, היה עיתונאי ללא שכר בעיתון של קולוז'וואר, שם הכיר את ארנה אושבאט ואת אנדרה אדי. בקיץ 1910 כתב תוך שעות ספורות את מחזה המסתורין שלו בן המערכה האחת, "המראה של ורוניקה". לאחר מכן לימד זמן קצר בסולנוק. המחזה "המראה ורוניקה" הוצג בשנת 1913 על ידי חוג גלילאו, שנמט היה חבר בו וסגן הנשיא שלו.
לאחר מכן למד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בודפשט. (כיום שמה אוניברסיטת אטווש לוראנד). הוא התחיל כמשורר בעל אוריינטציה של קו כתב העת ניוגט ; לאחר ניסויים סימבוליסטים, מסוגננים-בדלנים, הוא פנה לאוונגרד, שיריו הופיעו בעיתונים של לאיוש קשאק. בשנת 1914 רצה להמשיך את לימודיו בפריז. הוא חיפש את חברתם של המשוררים הצרפתים החדשים, הוא גם הכיר את גיום אפולינר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכלא כחשוד בריגול ובילה כחמש שנים במחנות שונים (סיפורו עובד ברומן "מנזר שחור" על ידי אסיר הונגרי אחר אלדאר קונץ). החוויה עצרה את קריירת הכתיבה שלו, והוא בקושי כתב דבר במשך כמה שנים. במהלך הרפובליקת הסובייטית ההונגרית, היה נספח העיתונות של שגרירות הונגריה בווינה. לאחר נפילת הרפובליקה, לא הורשה לחזור הביתה, מ-1919 עד 1926 חי בגלות בווינה, למעט משימה אחת בברלין. הקריירה שלו כמבקר החלה שם עם הביקורות הפילוסופיות שלו שנכתבו בכתב העת דיוגנס ובעיתוני מהגרים וינאים אחרים (Bécsi Magyar Újság, Vasárnap). הוא גם פרסם שירים וסיפורים קצרים בעיתונים בשפה הגרמנית וכן בכתבי עת הונגריים צ'כוסלובקיים וטרנסילבניים. הוא התיידד עם טיבור דרי ואטילה יוז'ף. הוא חזר הביתה ב-1926 וכתב עבור:
- דוקומנטום (Dokumentum)
- העט (A Toll)
- העיתון (Az Ujság)
ולאחר מכן הפך לעובד קבוע של ספ סו (Szép Szó).
ב-19 באפריל 1934, בבודפשט, הוא התחתן עם יודית סגה, בתם של בלה סגה ושל הרמין פאריזר, אחד העדים בחתונה היה פרידייש קארינתי.[1] הוא שרד את מלחמת העולם השנייה בצרפת והעביר את הגלות השנייה שלו מ-1938 עד 1947 בקסיס ליד מרסיי ולאחר מכן במונטובאן. הסוציאל-דמוקרטים ההונגרים קראו לו הביתה ב-1947, והוא הפך לעורך הראשי של המגזין "כוכב" (Csillag) שהפך יותר ויותר קומוניסטי. אחת מיצירותיו החשובות ביותר, גרסה מורחבת של ספרו על אטילה יוז'ף שנכתב בצרפת (1944), היו אחת מיצירות הספרות הבסיסיות על המשורר אטילה יוז'ף. זה התפרסמה בהמשכים ב-Csillag. לא היה לו מקום בעידן מתיאש ראקושי, הוא פוטר (פרש) מהעיתון באוגוסט 1950, אף על פי שביקורותיו עדיין פורסמו בפורום וב-Csillag. הרומן שלו והאוטוביוגרפיה שלו שלא פורסמה עד היום. הוא נפטר בשנת 1953, חולה קשה, גר בדירה משותפת מקצבאות נכות, נשכח.
כמתרגם, הוא תרגם להונגרית יצירות רבות של ספרות העולם (אונורה דה בלזק, אלכסנדר דיומא האב, האופטמן, ארנסט המינגוויי, ויקטור הוגו, אנדרה מאלרו, אנדרה מורואה, סומרסט מוהם, סינקלר לואיס, לב טולסטוי, אמיל זולא, שטפן צווייג ועוד). בפברואר-מרץ 1937 כתב אטילה יוז'ף את שירו Ars poetica המופנה אליה.
הנצחתו
באוקטובר 2005, בשנת הזיכרון לאטילה יוז'ף, התקיים כנס לזכרו של נמט בספריית פרנץ קרסנריץ' בצלדמלק, ולוח הזיכרון שלו נחנך בבניין תחנת הרכבת במקום הולדתו.[2]
לקריאה נוספת
- תולדות הספרות ההונגרית מ-1919 ועד היום: אנדור נמט
- ההיסטוריה של הספרות ההונגרית 1945–1975: אנדור נמט (1891-1953)
קישורים חיצוניים
- אנדור נמט באתר Arcanum
- אנדור נמט ב-MTVA Archívum עם תמונתו
- אנדור נמט באתר ספריית צלדמלק
- ספרי אנדור נמט
הערות שוליים
39084323אנדור נמט