אם אין בשר אין דם

אם אין בשר אין דם
(מקורות עיקריים)

מקרא	דברים, י"ב, כ"ז
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ע"ט עמוד א'
תלמוד ירושלמי	מסכת פסחים, פרק ז', הלכה ה'
משנה תורה	הלכות פסולי המוקדשין, פרק א', הלכה ל"ד

אם אין בשר אין דם הוא כלל הקובע שקרבן שבשרו ואימוריו נפסלו או שאינם קיימים לא ניתן לזרוק את דמו. הכלל תקף רק לדעת רבי יהושע, ולדעת רבי אליעזר אין צורך בבשר לזריקת הדם.

הכלל

זריקת הדם היא השלב העיקרי בהקרבת הקרבן והיא מכפרת על בעליו, הזריקה גם מאפשר את הקטרת אימורי הקרבן ואת אכילת בשרו.

במקרה בו לא נשאר מהבשר והאימורים אפילו כזית,, כך שהדם אינו מתיר דבר, נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם ניתן לזרוק את הדם. המחלוקת קיימת גם במקרה בו האימורים או הבשר קיימים אך נפסלו ביציאה ממקומם המיועד או נטמאו. מחלוקת דומה קיימת גם במנחה ששייריה אבדו או נטמאו לפני הקטרת הקומץ.

הטעם לכך שאם נטמא הבשר או החלב נחשב כ'אין בשר' ומעכב הזריקה, אף על פי שהציץ מרצה על הטומאה, מפני שלדעת רבי יהושע אין הציץ מרצה על בשר (אכילות) או על האימורים (עולין) אלא על דם בלבד.

המקור

וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ז

מקורו של רבי יהושע הוא מתחילת הפסוק: ”ועשית עולתיך הבשר והדם, רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם”, כלומר מהקדמת אזכור הבשר להקרבת הדם אף על פי שהדם קרב תחילה, נלמד שהקרבת הדם תלוי בקיומו של הבשר. מנגד, רבי אליעזר לומד מחלקו השני של הפסוק שהדם והבשר אינם תלויים זה בזה: ”רבי אליעזר אומר דם אף על פי שאין בשר שנאמר ודם זבחיך ישפך”, מאחר שהפסוק חזר והזכיר את הדם לפני הבשר, נלמד שאת הדם יש לזרוק גם בהעדר בשר.

שיטתו של רבי יהושע היא שאם לא נותר אפילו כזית מבשר הקרבן להקרבה נפסל הדם מלזרקו על המזבח, אך אם נותר כזית בשר (לאכילת הכהנים או הבעלים) או חלב (להקטרה על המזבח) הדם כשר וניתן לזרקו לכתחילה. במקרה של עולה, שגם הבשר שבה עומד להקטרה, אפילו אם נותר חצי זית חלב וחצי זית בשר - ניתן לזרוק את הדם.

בשר שנטמא

במקרה שנטמא הבשר, מודה רבי יהושע שאם נזרק הדם בדיעבד כשר הקרבן. כמו כן מודה רבי יהושע בקרבן ציבור שאם נטמא הבשר מותר לזרוק את הדם.

בטעם הדבר שקרבן יחיד מותר בדיעבד, וכן בטעם הדין שקרבן ציבור מותר לכתחלה, נחלקו רש"י ותוספות:

• לדעת רש"י הכלל שהורה רבי יהושע אם אין בשר אין דם הוא מספק, ועל כן אינו מעכב בדיעבד. ובקרבן ציבור שנטמא מותר אף לכתחלה משום שטומאה הותרה בציבור.  

• לפי תוספות, רבי יהושע סובר שהציץ מרצה על טומאת הבשר (אכילות) והבשר נחשב כטהור לענין הכשר הזריקה, אך ריצוי על ידי ציץ אינו נחשב להיתר גמור, ולכן גזרו חכמים שאין סומכים עליו לכתחלה, ובקרבן ציבור לא גזרו על כך.

בשר או שיריים שנפסלו ביוצא

גם במקרה שבשר הקרבן, אימוריו או דמו, וכן מנחות ונסכים, יצאו מחוץ למקום שבו יש להקריבם או לאכלם, ונפסלו להקרבה ולאכילה, מודה רבי יהושע שאם זרק בדיעבד הקרבן כשר.

הטעם לכך הוא כדרך שהתבאר בפסול טומאה, שרבי יהושע היקל בכלל של אין בשר אין דם לענין דיעבד, או מפני שאין הפסול מחמת חסרון בגופו אלא מפאת סיבה חיצונית של יציאה מהמחיצות.

בתוספות כתבו שיש ללמוד מדבריו של רבי יהושע שאם זרק בדיעבד הורצה, שהזריקה מועילה לבשר היוצא להתירו מאיסור מעילה שבו, ובניגוד לדברי רבי יוחנן בדעת רבי עקיבא שבשר שיצא כולו חוץ לעזרה לא הותר איסורו בזריקה.   במהלך אחר כתבו התוספות שאמנם מועילה הזריקה לענין הכשר הקרבן, אך הבשר שיצא נשאר בקדושתו לענין איסור מעילה.

הכרעת רבי יוסי באבוד

התייחסות של רבי יוסי למחלוקת מובאת בברייתא אחרת:

רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים, ודברי רבי אליעזר במנחות, ודברי רבי יהושע במנחות. דברי רבי אליעזר בזבחים שהיה אומר דם אף על פי שאין בשר, דברי רבי יהושע בזבחים שהיה אומר אם אין דם אין בשר אם   אין בשר אין דם, דברי רבי אליעזר במנחות שהיה אומר קומץ אף על פי שאין שם שירים, ודברי רבי יהושע במנחות שהיה אומר אם אין שם שירים אין קומץ אם אין קומץ אין שירים

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ח עמוד א'

הכרעתו של רבי יוסי נידונה באריכות בסוגיה, ולמסקנה הוסבר כי כוונתו היא ”רואה אני דברי רבי אליעזר בדיעבד ודברי רבי יהושע לכתחילה”, כלומר שהוא מכריע כרבי יהושע לכתחילה - שאסור לזרוק את הדם בכל מקרה שהבשר לא קיים, אך הוא סובר שבדיעבד אם נזרק הדם הקרבן כשר אף אם הבשר נאבד או נשרף, זאת בשונה מרבי יהושע עצמו שמיקל בדיעבד רק במקרה שהבשר נטמא או יצא ולא אם אבד או נשרף.

שיטת הרמב"ם להלכה באבדו השיריים

בענין בשר קדשים שאבד, פסק הרמב"ם כדעת רבי יהושע שאם זרק לא הורצה:” נשאר פחות מכזית לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה”.

לעומת זאת בענין הקטרת הקומץ כשנאבדו שיירי המנחה, פוסק הרמב"ם שאפילו אם נאבדו השיריים כשר הקומץ להקטרה בדיעבד: ”קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו. לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה.”.

בישוב סתירת דברי הרמב"ם נחלקו האחרונים:

• החפץ חיים ב"ליקוטי הלכות" והחזון איש כתבו שבהכרח קיימת טעות דפוס בדברי הרמב"ם.

• יש שתירצו שהרמב"ם גורס בגמרא אחרת מרש"י ותוספות, ולשיטתו התירוץ הראשון של הגמרא, לפיו דברי רבי יהושע נאמרו רק בזבחים ולא במנחות נשאר גם למסקנה, ולמרות הקושיא על כך בהמשך הגמרא מברייתא אחרת ששם מבואר שרבי יהושע סובר להחמיר גם במנחות, אין זה אלא לכתחילה ומדרבנן, ורק ביחיד בלבד ולא בציבור.

• האחיעזר והאור שמח פירשו שהרמב"ם פוסק עקרונית כדעת רבי יהושע שאם אין בשר אין דם, אך הוא מחלק בין קומץ לזריקת הדם, ולדעתו הקומץ שקול במעמדו ההלכתי כנגד הדם והאימורים יחדיו, מכיון שבניגוד לקרבן שבו הדם והאימורים הם שני חלקים שונים מגוף הקרבן, הרי שהקומץ הוא כנגד הדם והאימורים גם יחדיו, והרי זה כזורק את הדם והאימורים קיימים. בביאור דבריהם פירש במקדש דוד, שבכל קומץ ישנו שני כזיתים (הנכנסים לתוך כף היד בתהליך הקמיצה), אך די בדיעבד בכזית אחד כדי להכשיר את השיריים להקרבה, וממילא נמצא שבשני כזיתים כלול גם המתיר וגם השיריים.

התרת העור

מחלוקת נוספת קיימת בין רבי יהודה הנשיא לרבי אלעזר ברבי שמעון, שנחלקו לפי שיטתו של רבי יהושע שסובר שאם נפסל הבשר אסור לזרוק הדם, האם דבריו נאמרו גם במקרה שהעור הופשט כבר מהקרבן לפני שנטמא הבשר ולפני זריקת הדם, וממילא זריקת הדם תתיר את עור הקרבן לכהנים. לפי רבי במקרה כזה מותר לזרוק כדי להתיר את העור לכהנים ולפי רבי אלעזר לא.

טעמו של רבי שכשם שמקל רבי יהושע בדיעבד שאם כבר נזרק הדם הורצה, כך יש להקל אם הופשט העור לפני שנטמא הבשר לזרוק את הדם כדי להתיר את העור לכהנים שלא יגרע חלקם.

בשר שלא הותר לאכילה בזריקה

בדין זריקה שלא במקומה ההלכה היא שהקרבן הורצה לכפר על הבעלים למרות שאינה מתרת את הבשר.

בהסבר מדוע לא ייחשב בשר זה כאבוד ואם אין בשר אין דם, ביאר הגרי"ז, שבקרבן רגיל, ישנם שני דינים בזריקה: 1. הזריקה מועלת לכפרה. 2. הזריקה מועלת להתיר את הבשר לאכילה. במקרה של זריקה שלא במקומה, מתבטל רק הדין המיוחד של התרת הבשר לאכילה על ידי הזריקה, אבל לענין הכפרה נחשבת כזריקה לכל דבר גם לגבי הבשר כאילו יש בשר.

בחזון איש באר באופן אחר, שדין אין בשר אין דם הוא אם כאשר בא לזרוק אין בשר להתירו כגון שאבד או נטמא, אבל אם בשעת זריקה הבשר או החלב קיים ואפשר לעשות זריקה הראויה, גם אם נזרק שלא כראוי שלא הותר הבשר מכל מקום התכפרו הבעלים.