אלשנדרה הרקולנו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אַלֵשַׁנְדְרֵה הֵרְקוּלַנוּ דֵי קַרְוַלְיוּ אִי אַרַאוּז'וּ (בפורטוגזית: Alexandre Herculano de Carvalho e Araújo; 28 במרץ 1810 – 13 בספטמבר 1877) היה סופר, משורר והיסטוריון פורטוגלי.
תחילת חייו
משפחתו של הרקולנו הייתה ממוצא צנוע. אחד מסביו היה מנהל עבודה של בנייה באבן בשירות המלוכה. הרקולנו רכש את השכלתו המוקדמת, הכוללת לטינית, לוגיקה ורטוריקה, במנזר נססידאדס (Necessidades), ושהה שנה באקדמיה הימית המלכותית כשהוא לומד מתמטיקה מתוך כוונה להיכנס לקריירה מסחרית. בשנת 1828 השתלט מיגל הראשון, מלך פורטוגל על פורטוגל, והרקולנו, כשהיה מעורב בהצהרה הצבאית הלא מוצלחת של אוגוסט 1831, נאלץ לעזוב את פורטוגל בחשאי ולמצוא מקלט באנגליה ובצרפת. בשנת 1832 הוא ליווה את המשלחת הליברלית המפורסמת לאי טרסיירה כמתנדב, והיה אחד החיילים בצבאו של פדרו הראשון, קיסר ברזיל שמנה 7,500 איש שנחתו במינדלו (אנ') וכבשו את פורטו. הוא השתתף בכל פעולות המצור על פורטו (אנ'), ובמקביל שימש כספרן בארכיון העיר. הוא פרסם את כרך השירים הראשון שלו, "A Voz de Propheta" (קולו של הנביא), בשנת 1832, ושנתיים לאחר מכן עוד אחד בשם "A Harpa do Crente" (הנֶבֶל של המאמין)".[1]
כתביו
לאחר שבשנותיו הראשונות פעל כמשורר, הכניס הרקולנו את סוגת הרומן ההיסטורי לפורטוגל ב-1844 באמצעות ספר שנכתב כחיקוי של וולטר סקוט. "אֶוּריקוֹ הכומר" (Eurico, o Presbítero) מתייחס לנפילת המלוכה הוויזיגותית והתחלת ההתנגדות למוסלמים באסטוריאס שהולידה את הממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי. הספר השני, "הנזיר הציסטרציאני" (O Monge de Cister), שיצא לאור ב-1848, מתאר את תקופתו של ז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל, כאשר מעמד הביניים והעיריות השתמשו לראשונה בכוחם ובחרו במלך שהתנגד לאצולה.[1]
מנקודת מבט אמנותית, הסיפורים הללו הם הפקות מאומצות למדי, מלבד היותם אולטרה-רומנטיים; אך יש לזכור שהם נכתבו בעיקר למטרה חינוכית, ויתרה מכך, הם ראויים לשבחים רבים על סגנונם. להרקולנו היה ידע ספרותי גדול יותר מסקוט, אבל הוא חסר כישרון תיאורי ומיומנות בדיאלוג. המגע שלו כבד, והרומנים האלה לא מראים שום אפקט דרמטי, מה שמסביר את כישלונו כמחזאי, אבל השפעתם הייתה גדולה כיוון שהיו להם חסידים רבים.[1]
כרוניקות וספרי היסטוריה
עריכה של מהדורות של שתי כרוניקות עתיקות, "כרוניקה של דום סבשטיאו" (Chronica de dom Sebastião, 1839) ו"דברי ימי המלך ז'ואאו השלישי" (Annaes del rei Dom João III, 1844), הכינו את הרקולנו למפעל חייו, ובשנת 1846 ראה אור הכרך הראשון שלו של "ההיסטוריה של פורטוגל מראשית המלוכה ועד סוף שלטונו של אפונסו השלישי" (História de Portugal: 1.a época, desde an origem da monarquia até D. Afonso III), ספר שנכתב בקווים ביקורתיים ומבוסס על מסמכים.[1]
הקשיים שנתקל בהם בכתיבתו היו גדולים מאוד, שכן היסודות לא הוכנו כראוי על ידי קודמיו, והוא נאלץ להיות אומן ואדריכל בעת ובעונה אחת. הוא היה צריך לאסוף כתבי יד מכל חלקי פורטוגל, לפענח, לסווג ולשקלל אותם לפני שהצליח להתחיל לעבוד, ואז מצא צורך לשבור תקדימים ולהרוס מסורות. סטודנטים רציניים בפורטוגל ומחוצה לה קיבלו את הספר בברכה כיצירה היסטורית מהשורה הראשונה, בשל העדויות על המחקר הקפדני שערך, חיבור העובדות המוכשר שלו, למדנותו ודיוקו עד כדי כאב, תוך הפשטות הפיסולית של הסגנון ונכונותו של חיתוך הדיבור הפכו אותו לקלאסיקה פורטוגזית. הכרך השני של ההיסטוריה שלו הופיע ב-1847, השלישי ב-1849 והרביעי ב-1853.[1]
מחלוקת היסטוריוגרפית
אולם הכרך הראשון הוליד מחלוקת מהוללת, משום שהרקולנו צמצם את קרב אוריקה המפורסם, שהיה אמור לבשר את הולדת המלוכה הפורטוגלית, לממדים של התכתשות בלבד, והוא הכחיש את הופעת אותו האיש בחלומו של המלך אפונסו, אגדה שהופצה לראשונה במאה ה-15.[1]
הרקולנו ספג גינויים מדוכן המטיפים בכנסיות ומהעיתונות בשל חוסר הפטריוטיות והאדיקות הדתית, ולאחר שנשא בעוז את המתקפה במשך זמן מה, דחפה אותו גאוותו להשיב. במכתב אל הקרדינל הפטריארך של ליסבון (אנ') בשם Eu e o Clero ("אני ואנשי הדת", 1850), הוא גינה את הקנאות והבורות של הכמורה במילים פשוטות, והמכתב עורר מלחמת פמפלטים עזה שאופיינה בהתעללות אישית רבה. פרופסור לערבית בליסבון התערב כדי לבסס את ההשקפה המקובלת על הקרב, והאשים את הרקולנו ותומכו, המלומד והאוריינטליסט הספרדי פסקואל דה גאיאנגוס (אנ'), בבורות לגבי ההיסטוריונים הערבים ושפתם. התנהלות המחלוקת, שנמשכה שנים אחדות, לא עשתה טוב לאף אחד מהצדדים המתמודדים, אך הצהרה של הרקולנו לגבי העובדות התקבלה בסופו של דבר כנכונה.[1]
היסטוריה של האינקוויזיציה
בצעירותו, הפכו המגרעות של האבסולוטיזם את הרקולנו לליברלי, וההתקפות על ספר ההיסטוריה שלו הפכו את האיש הזה, הרגיש ובעל האמונה הדתית העמוקה, למתנגד חריף של הממסד הדתי שהחל להבדיל בין קתוליות פוליטית לנצרות. "ההיסטוריה של מוצאה והקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל" (História da Origem e Estabelecimento da Inquisição em Portugal, 1854–1855), המתייחסת לעימות בן שלושים השנים בין המלך ז'ואאו השלישי ליהודים – הוא, להקים את המוסד, והם כדי למנוע זאת ממנו - חוברה, כפי שההקדמה הראתה, כדי לבלום את הריאקציה של האולטרה־מונטניזם, אך עם זאת הייתה לה ערך כי זה היה תיאור של האירועים עם מעט או ללא הערות או עדות לתשוקה אצל מחברו.
לצד שני הספרים הללו ("תולדות פורטוגל מראשית המלוכה ועד סוף שלטונו של אפונסו השלישי" ו"תולדות מוצאה והקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל"), מחקרו "מצבו של מעמד העובדים בחצי האי מהמאה השביעית עד המאה השתים עשרה" ("Do Estado des classes servas na Peninsula desde o VII. até o XII. seculo"), הייתה תרומתו יקרת הערך ביותר של הרקולנו להיסטוריה.[1]
פרישה לגמלאות
בשנת 1856 החל הרקולנו לערוך סדרה של Portugalliae monumenta historica (מונומנטים היסטוריים פורטוגליים), אך ויכוחים אישיים בינו לבין מנהל הארכיון, שאותו הוא בהכרח פקד לעיתים קרובות, קטעו את לימודי ההיסטוריה שלו. עם מותו של חברו פדרו החמישי, מלך פורטוגל עזב הרקולנו את רובע אז'ודה (אנ') בליסבון ופרש לבית כפרי ליד סנטרם (אנ').[1]
הברית בין הליברליזם והקתוליות, שיוצגה על ידי הרקולנו וחבריו ההיסטוריונים מהתנועה הרומנטית, שאטובריאן ולמרטין, הסתיימה כאשר התנועה הידועה בשם אולטרה־מונטניזם צמחה בהיררכיה הקתולית לאחר המהפכות של 1848. מאוכזב מהמין האנושי ומתייאש מעתיד ארצו, יצא הרקולנו רק לעיתים רחוקות מפרישתו; וכשעשה זאת, זה היה כדי להילחם בריאקציונרים פוליטיים ודתיים. הרקולנו הגן על המסדרים הנזיריים של פורטוגל (דגל ברפורמה ולא בדיכוי) והתנגד בהצלחה לכניסתם של מסדרים דתיים זרים. הוא תמך בכמורה הכפרית ועשה אידיאליזציה לכומר הכפרי ב"כומר הקהילה של הכפר" (Pároco da Aldeia) שלו, חיקוי, לא מודע או אחר, של "הכומר מוויקפילד" של אוליבר גולדסמית'. הרקולנו גם התנגד לקונקורדט של 21 בפברואר 1857 בין פורטוגל לכס ה"קדוש", שהסדיר את הפדרואדו (אנ')[א] הפורטוגזי במזרח. הרקולנו תמך בנישואים אזרחיים, אם כי הספר שכתב בנושא "מחקרים על נישואים אזרחיים" (Estudos sobre o Casamento Civil) הוחרם על ידי הכנסייה (הספר הוסף לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית).[1] ההיסטוריון האנגלי לורד אקטון וההיסטוריון הגרמני איגנץ פון דולינגר (אנ') חוו בעיות דומות, במיוחד כשכולם נלחמו בדוגמות החדשות של העיבור ללא חטא (1854) והאל טעות של האפיפיור (1871). מסמכים מרכזיים נוספים שפרסם פיוס התשיעי במהלך הצטמצמות של הכנסייה כוללים את סילבוס הטעויות (אנ'), שבו פירט 80 סוגי כפירה (1864) וEtsi multa (אנ'), שבו תקף תנועות שונות באירופה, ובייחוד את הבונים החופשיים (1873).
מורשת פוליטית
בתחום כתיבת איגרות הוא נשאר עד מותו אפיפיור של ממש, ומאמר או ספר שלו היה אירוע שנחגג מקצה אחד של פורטוגל לקצה השני. האומה המשיכה לראות בו מנהיג אינטלקטואלי, אך בשנותיו האחרונות, כשהיה חסר תקווה בעצמו, הוא לא יכול היה לעורר אחרים או להשתמש כדי לנצל לטובתו את הסמכויות שהוענקו לו. בפוליטיקה הוא נשאר ליברל חוקתי מהסוג הישן, ומבחינתו, העם היה מעמדות הביניים המתנגדים למעמדות הנמוכים, שלדעתו היו תומכי העריצות בכל הדורות, בעוד שהוא ראה ברדיקליזם (אנ') אמצעי לחזרה דרך אנרכיה למונרכיה אבסולטית. עם זאת, אף על פי שניהל מסעות תעמולה פוליטיים בעיתונות בימיו הראשונים, הרקולנו מעולם לא הפעיל השפעה רבה בפוליטיקה.[1]
אופיו
אף שרוב כתביו הם רציניים, הם כוללים תיאור קצר של שיט מג'רזי לגרנוויל, שבו הוא מתאר בצורה סאטירית את האופי והמנהגים של האנגלים, והוא מגלה חוש הומור בלתי צפוי. סימני האופי של הרקולנו כאדם כללו יכולת נדירה לעבודה מייגעת, יושר עז, תשוקה לאמת, גאווה, רוגז בעת ביקורת ועצמאות אופי.[1]
הוא יכול היה להישבר אך לעולם לא להתכופף, והכנות הגסה שלו תאמה את פניו הנוקשות והקודרות, ולעיתים קרובות הוא גרם לניכור כלפיו מצד אנשים, אם כי לעיתים רחוקות אבד כבודו בעיניהם. הליריקה שלו נמרצת, רגישה אך מחמירה, וכמעט כולה סובייקטיבית ואישית, בעוד שהפמפלטים שלו בולטים באנרגיה של שכנוע, עוצמה של אישור ובוז ליריבים חלשים ובורים יותר.[1]
ההיסטוריה שלו של פורטוגל היא מונומנט נהדר אך לא שלם. חוסר בדמיון וברוח פילוסופית מנעו ממנו לחדור לנפש או לצייר דמויות, אך כישרונו האנליטי, שהצטרף לעבודה מתמשכת וכנות המטרה, אפשרו לו להציג תיאור נאמן של עובדות ידועות והסבר ברור מספק של פוליטיקה ואירועים כלכליים.[1]
הוא קבור בקבר מלכותי במנזר ז'רונימוש בבלן, ליד ליסבון. יצירותיו החשובות יותר פורסמו במהדורות רבות, והוא נחשב אחד מההיסטוריונים המודרניים החשובים של פורטוגל ושל חצי האי האיברי.[1]
משפחתו
ב-1866 הרקולנו התחתן עם מריאנה הרמיניה דה מאירה (Mariana Hermínia de Meira), ילידת 1830 לערך, עמה לא היו לו ילדים.
יצירותיו
ספרי היסטוריה
- "היסטוריה של פורטוגל מתחילת המלוכה ועד סוף שלטונו של אפונסו השלישי" (História de Portugal: 1.a época, desde an origem da monarquia até D. Afonso III) 1846–1853
- "היסטוריה של מוצאה והקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל" (História da Origem e Estabelecimento da Inquisição em Portugal) 1854–1859
- "מונומנטים היסטוריים של פורטוגל" (Portugaliae Monumenta Historica) 1856–1873
קישורים חיצוניים
- אלשנדרה הרקולנו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלשנדרה הרקולנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אלשנדרה הרקולנו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ביאורים
- ^ הסדר בין הכס ה"קדוש" לממלכת פורטוגל, ומאוחר יותר הרפובליקה הפורטוגלית, באמצעות סדרה של קונקורדטים שבאמצעותם האציל הכס ה"קדוש" את ניהול הכנסיות המקומיות והעניק כמה פריבילגיות תאוקרטיות למלכים פורטוגליים.
הערות שוליים
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אלשנדרה הרקולנו".
אלשנדרה הרקולנו34995149Q520688