אלימות נגד יהודים בפולין, 1944–1946
האלימות האנטי-יהודית בפולין בשנים 1944–1946 כללה שורה של תקריות בפולין שלאחר שואת יהודי פולין ותום מלחמת העולם השנייה באירופה. תקריות אלה השפיעו על שארית הפליטה ועל יחסי יהודים–פולנים. הן התרחשו בתקופה של אלימות ואנרכיה ברחבי המדינה, שנגרמו בגלל התנגדות אנטי-קומוניסטית נגד ההשתלטות הקומוניסטית על הרפובליקה העממית הפולנית בתמיכת הסובייטים.[1] מספר הקורבנות היהודים נאמד בין כמה מאות ל-2,000. יהודים היו בין 2% ל-3% מכלל קורבנות האלימות שלאחר המלחמה בפולין, בהם יהודים פולנים שהצליחו להימלט מהשואה אל שטחי פולין שסופחו על ידי ברית המועצות וכן אל עומקי ברית המועצות, וחזרו לאחר שינויי הגבול שקבעו בעלות הברית בוועידת יאלטה.[2] התקריות נעו בין התקפות על פרטים לבין פוגרומים.
ההגירה היהודית מפולין הואצה גם כתוצאה מאלימות זו, אך גם מכיוון שפולין הייתה מדינת הגוש המזרחי היחידה שהתירה הגירה יהודית חופשית (עלייה) לארץ ישראל המנדטורית. לעומת זאת, ברית המועצות החזירה את יהודי ברית המועצות ממחנות עקורים לברית המועצות בכוח, ללא קשר לרצונם. יהודים רבים עברו בדרכם מערבה או דרומה. בינואר 1946 נרשמו 86,000 ניצולים בוועד המרכזי של יהודי פולין. בסוף הקיץ המספר עלה ל-205,000–210,000 (עם 240,000 הרשמות ולמעלה מ-30,000 כפילויות). כ-180,000 פליטים יהודים הגיעו מברית המועצות לאחר הסכם השיבה. רובם נותרו ללא אשרות או אישורי יציאה עקב צו של הגנרל מריאן שפיכלסקי (אנ'). באביב 1947 נותרו בפולין רק 90,000 יהודים.
עשרות אלפי אנשים נהרגו במלחמת האזרחים בפולין במשך שנתיים לאחר מלחמת העולם השנייה, אך גם בגלל התרופפות שלטון החוק לאחר המלחמה ועוני מחפיר. בין הקורבנות היהודיים של האלימות שהופנתה נגד הממשלה החדשה היו גם רבים מבעלי התפקידים במשטר הסטליניסטי החדש, שחוסלו על ידי חיילי המחתרת האנטי-קומוניסטית, ללא מניעים גזעיים או אנטישמיים בהכרח, אלא בשל נאמנויותיהם הפוליטיות. יאן גרוס ציין כי "ניתן לייחס רק חלק מרציחות [היהודים] לאנטישמיות." יהודים היו לרוב גם קורבנות של שודדים. מארק אדלמן אמר: "רצח יהודים נעשה ממניעי שוד, ולא הייתי מסביר זאת כאנטישמיות." התרעומת כלפי יהודים חוזרים בקרב פולנים מקומיים נבעה גם מהחשש שהיהודים יתבעו בחזרה את רכושם.
רקע
תביעות רכוש והשבה
חוק השבה של נדל"ן נטוש מיום 6 במאי 1945, איפשר לבעלי נכסים שננטשו, או לקרובי משפחתם ויורשיהם, בין אם הם מתגוררים בפולין או מחוץ למדינה, לתבוע נכסים בבעלות פרטית במסגרת נוהל ירושה מפושט. החוק נותר בתוקף עד סוף 1948. לשם טיפול בתביעות נקבע הליך מזורז של פניה לבית משפט בעלויות מעטות. היה צורך לבחון את הבקשות תוך 21 יום, ותביעות רבות טופלו עוד ביום שהוגשו. הממשלה הקומוניסטית חוקקה חקיקה בנושא "רכוש נטוש", והעמידה מגבלות חמורות על הירושה, מגבלות שלא התקיימו בחוק הירושה שלפני המלחמה שאיפשרה ירושה על ידי קרובי משפחה מדרגה שנייה, והגבילה את ההשבה לבעלים המקוריים או ליורשים ישירים. נוכח שיעור ההשמדה חסר התקדים של יהודי פולין בשילוב עם העובדה שרק רכוש יהודי הוחרם רשמית על ידי הנאצים, היה ברור ש"רכוש נטוש" היה שווה ערך ל"רכוש יהודי". גורמים בקומוניזם המקומי לא הסתירו זאת. מנסחי החוק טענו כי יש צורך למנוע ריכוז עושר בידיהם של "גורמים לא פרודוקטיביים וטפילים". [3] הגזרות הראשוניות של 1945 הוחלפו על ידי חוק משנת 1946, [4] ומועד תום האפשרות לתבוע רכוש נקבע ל-31 בדצמבר 1947 (מאוחר יותר הוארך פרק הזמן עד 31 בדצמבר 1948). נקבע שלאחר מועד זה ייחשב הנכס כרכוש מדינת פולין.[5] גם אם היהודים קיבלו שליטה מחדש על הנכס, דה-יורה, כאשר נתפס הנכס על ידי פולנים נדרשו הליכים ממושכים נוספים לשם השבתו לבעליו. [6] מרבית התובעים היהודים לא יכלו להרשות לעצמם את הליך ההשבה ללא עזרה כספית בגלל עלויות הגשתם של התביעה והמסמכים הנלווים, שכר טרחת עו"ד ומיסי ירושה. [7]
רכוש יהודי רב נותר ללא דורש עקב מספר מקרים בהם נרצחו יהודים כשביקשו השבת רכוש המשפחה או שנמלטו מפולין אחרי המלחמה. רכוש יהודי שנדרש הועבר לרשויות פולין ב-31 בדצמבר 1948, אולם יהודים רבים שברחו לברית המועצות חזרו רק לאחר תאריך זה. החקיקה הפולנית בשנת 1947 הגבילה מאוד את האפשרות להעביר רכוש ללא דורשים, והגבילה את הירושה שיכלו לתבוע בני משפחה רחוקים. [8] יהודים שחזרו לפולין מברית המועצות והתיישבו בשטחים במערב פולין, אותם פולין קיבלה מגרמניה, היו זכאים לפיצוי חומרי על בסיס שווה לפולנים אתניים שנעקרו ממזרח פולין. [9]
ניצולי שואה ושבים לפולין
ניצולי שואה מפולין שחזרו הביתה חששו מפני תקיפה פיזית, שוד ואף רצח מידי גורמים מסוימים בחברה. יותר ניצולים יהודים חזרו מברית המועצות מאלה שהצליחו לשרוד בפולין הכבושה, וכך נוצר סטראוטיפ שהיהודים אחראיים להטלת משטר טוטליטרי בפולין הסטליניסטית.
חברי המפלגה הקומוניסטית לשעבר של פולין (KPP) חזרו הביתה מברית המועצות כפונקציונרים בולטים של המשטר החדש. ביניהם היו פולנים ממוצא יהודי, שהפכו לפעילים במפלגת הפועלים הפולנית / מפלגת הפועלים המאוחדת של פולין ובמשרד לביטחון הפנים של פולין, ביניהם הילרי מינק, השלישי בהיררכיה במנגנון הפוליטי של בולסלאב ביירוט, ויעקב ברמן, ראש שירותי הביטחון (UB, Urząd Bezpieczeństwa ) שנחשב יד ימינו של סטלין בפולין בין 1944 ל-1953. הייצוג היהודי במנגנון הדיכוי הפוליטי של ביירוט היה גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה הפולנית הכללית. עלתה השערה כי סטלין העסיק בכוונה חלק מהם בתפקידי מדכאים ובהם רומן רומקובסקי ואנטול פייגין כדי לעמת בין פולנים ויהודים "במסלול התנגשות". מחקר של המכון הפולני לזיכרון לאומי הראה כי בין 1944 ל-1954 מתוך 450 איש בתפקידי מנהל במשרד, 37.1% (167) היו יהודים. העיתונות האנטי-קומוניסטית המחתרתית טענה שהם אחראים לרצח המתנגדים הפולנים של המשטר הקומוניסטי החדש.
התנגדות חמושה אנטי-קומוניסטית
עם ניצחון המערב על גרמניה הנאצית במאי 1945, תקפו פרטיזנים פולנים את משרדי המדינה של ה- MO (משטרת המדינה הקומוניסטית), UB ו-NKVD שהעסיקו יהודים רבים. עד 80 אחוז מהקצינים ו-50 אחוז מהלוחמים בלובלין, וכן עד 75 אחוז מהקצינים בשלזיה היו יהודים. על פי הערכות אייזנשטיין, 90 אחוז מהפקידים היהודים במשרד הביטחון הממלכתי בקטוביץ שינו את שמם לשמות פולניים לאחר 10 בנובמבר 1945 למען שמירה על האנונימיות. בחודש מאי 1945, נפגעו משרדי הביטחון הציבורי על ידי המחתרת האנטי-קומוניסטית בקראסנושיילץ ובאנובקה (1 במאי), (7 במאי), בגרייבו ובביאליסטוק (9 במאי), בסמיאטיץ' ובווישקי Wyrzyki) (11 במאי), ובהמשך מאי באוסטרולנקה, רמברטוב, ביאלה פודלסקה, מיידן-טופילו (יער ביאלובייסקה), קוטקי Busko-Zdrój) אסירים פוליטיים שוחררו - לעיתים מאות (למשל בהתקפה על רמברטוב ) - אך רבים מהם נתפסו לאחר מכן ונרצחו. הפרות זכויות האדם וניצול לרעה של כוח על ידי המשרד לביטחון רק חיזקו את הרגשות האנטי-יהודיים בפולין, והוסיפו לסטראוטיפ "היהודי הקומוניסט" בקרב פולנים רגילים שגם קודם לכן החזיקו בעמדות אנטי-קומוניסטיות ואנטי-סובייטיות. ההאשמות כי יהודים תומכים במשטר הקומוניסטי החדש ומהווים איום על פולין הגיעו גם מכמה פקידים בכירים בכנסייה הקתולית.
הסכם יאלטה אפשר לסטלין להחזיר בכוח פליטים יהודים יחד עם כל אזרחי ברית המועצות ממחנות עקורים לברית המועצות "בלי קשר לרצונם האישי". אזרחי פולין לשעבר, קבוצת הפליטים השנייה בגודלה במערב, לא החלו לחזור עד סוף 1946. עקורים פוליטיים יהודיים (25 אחוז מכלל העקורים בתחילת 1947) הוכרזו כבלתי ניתנים להחזרה, בין היתר בגלל הלחץ האמריקני, שאילץ את ממשלת בריטניה לפתוח את גבולות ארץ ישראל המנדטורית. באביב 1947 ירד מספר היהודים בפולין - בחלקם הגדול הגיעו מברית המועצות - מ-240,000 ל-90,000 בגלל הגירה המונית ואי קיום חיים יהודיים בפולין לאחר השואה. הבריחה הואצה על ידי מלחמת אזרחים בפולין, גם עקב המאמצים של לובי יהודי-פולני בסוכנות היהודית להשגת רמת חיים גבוהה יותר והטבות מיוחדות עבור עולים מפולין. יצחק רפאל, מנהל מחלקת העלייה, פעל למתן יחס מועדף ליהודים מפולין בישראל.
הדיווחים על דיכוי פוליטי מצד הכוחות הקומוניסטים בפולין וגל הרציחות הפוליטיות בידי כוחות הביטחון שהיו בשליטת ברית המועצות התגברו. שגריר ארצות הברית בפולין, ארתור בליס ליין, היה מוטרד מהמעצרים ההמוניים של לא-קומוניסטים פולנים והטרור כלפיהם על ידי משטרת הביטחון. לאחר גל הטרור בחסות המדינה וגירושים גדולים בא צו הלאמה בינואר 1946. בתגובה להפגנות דרש ביירוט מליין לא להתערב.[10]
עלילת דם
האינטליגנציה הפולנית שמלפני המלחמה חדלה להתקיים. 23.7 מיליון איש חיו בפולין בשנת 1946, אך רק 40,000 מהם היו בוגרי אוניברסיטאות ששרדו את המלחמה - פחות מ־0.2 אחוז מהאוכלוסייה. בין 1944 ל-1956 הוחזקו 350,000-400,000 פולנים בבתי הכלא הסטליניסטים. עקב השמדת רוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בפולין, שבוגריהם היו מתונים ביחסם ליהודים, ועקב עליית המשטר הקומוניסטי, שזוהה עם היהודים, גברה העוינות כלפי היהודים בפולין בשנים שלאחר המלחמה. פרעות ומהומות אנטי-יהודיות פרצו בעקבות עלילות דם כוזבות נגד כמה יהודים בערים ועיירות פולניות - קרקוב, קיילצה, ביטום, ביאליסטוק, ביילבה, צ'נסטוחובה, לגניצה, אוטבוצק, ז'שוב, סוסנוביץ, שצ'צ'ין וטרנוב. אלימות אנטי-יהודית התחוללה גם בכפרים ובעיירות קטנות במרכז פולין, שם התרחש הרוב המכריע של הפגיעה ביהודים. מבצעי הפעולות האנטי יהודיות נענשו רק לעיתים נדירות.
פוגרום קרקוב ב-11 באוגוסט 1945 היה המהומה האנטי-יהודית הראשונה בפולין שלאחר המלחמה, והביא למותה רוזה ברגר. הפוגרום פרץ עקב שמועה שהפיץ צעיר (שלימים טען כי הטעו אותו) כי גוויותיהם של ילדים נוצרים הוסתרו בבית הכנסת "קופה". במהלך ההתפרעות הותקפו יהודים בקז'ימייז' ובאזורים אחרים בעיר העתיקה. שריפה הוצתה בבית הכנסת "קופה". 145 חשודים נעצרו ובהם 40 אנשי מיליציה ושישה חיילים. בספטמבר ובאוקטובר 1945 הואשמו כ-25 מהם ועשרה מהם נשלחו לכלא. זמן קצר לאחר פוגרום קיילצה, האלימות כלפי יהודים בפולין פסקה, בין היתר עקב מיעוט היהודים, שכן אלה ברחו בהמוניהם מפולין.
פוגרום קיילצה
פוגרום קיילצה פרץ ב-4 ביולי 1946 עקב שמועה לפיה ילד פולני נחטף על ידי יהודים אך הצליח להימלט, וכן שילדים פולנים אחרים נרצחו על ידי יהודים. השמועה הציתה תגובה ציבורית אלימה שהופנתה אל היהודים. התקפות על יהודים תושבי קיילצה הונהגו על ידי יחידות של המיליציה הקומוניסטית והצבא הפולני שבשליטת הסובייטים, אשר אישר את השמועות על חטיפה.
בפוגרום בקיילצה נרצחו 42 איש וכ-50 נפצעו קשה. מספר הקורבנות אינו מבטא את השפעת הפוגרום. פוגרום קיילצה היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של יהודי פולין לאחר המלחמה, שכן לאחר מכן הגיעה המחתרת הציונית למסקנה כי אין עתיד ליהודים בפולין. זמן קצר לאחר מכן חתם האלוף שפיצ'לסקי על צו המאפשר ליהודים לעזוב את פולין ללא אשרות או אישורי יציאה, וההגירה היהודית מפולין גברה. ביולי 1946 עזבו את פולין כמעט 20,000 יהודים. בספטמבר נותרו בה כ-12,000 יהודים.[11] בריטניה דרשה מפולין (בין השאר) להפסיק את יציאת היהודים, אך לחצה ברובו לא הצליח.
מספר הקורבנות
מחקר של דוד אנגל עבור בית הספר להוראת השואה ביד ושם כלל בדיקת "מקרי מוות יהודים באלימות שלגביהם קיים תיעוד ספציפי, לפי חודש ופרובינציה". המחקר שימש כנקודת מוצא בדו"ח משנת 1973 של ההיסטוריון לוסיאן דוברושיצקי (אנ'), ש"ניתח רשומות, דוחות, מברקים, פרוטוקולים וגזרי עיתונות מהתקופה הנוגעת לתקיפות ורציחות אנטי-יהודיות ב-115 יישובים" בהם תועדו כ-300 מקרי מוות של יהודים.
מספר היסטוריונים, ביניהם אנטוני פולונסקי ויאן גרוס, מציינים את הנתונים ממחקרו של דוברושיצקי. דוברושיצקי כתב כי "על פי הערכות כלליות 1,500 יהודים איבדו את חייהם בפולין מהשחרור עד קיץ 1947". גרוס שציטט את דוברוסיצקי טען כי ניתן לייחס רק חלק ממקרי המוות האלה לאנטישמיות וכי רובם נבעו מהערעור הכללי במצב לאחר המלחמה, מאלימות פוליטית וממקרי שוד. אנגל כתב שדוברוסצקי "לא הציע מקור ל'הערכות כלליות' כאלה", ואלה "לא אושרו על ידי אף חוקר אחר", גם לא הערכה של 1,000 קורבנות, כפי שנטען על ידי גוטמן. לדברי אנגל, "שתי ההערכות נראות גבוהות". אנה צ'יצ'ופק (Anna Cichopek) טענה כי יותר מאלף יהודים נרצחו בפולין בין 1944 ל-1947. על פי סטפן גראייק נרצחו כאלף יהודים במחצית הראשונה של שנת 1946. ההיסטוריון תדיאוש פיוטרובסקי העריך כי בין 1944 ל-1947 היו 1,500–2,000 קורבנות יהודים של סכסוך אזרחי כללי שפרץ עם התבססות הכוח הסובייטי, ואלו היוו 2 עד 3 אחוז מכלל קורבנות האלימות לאחר המלחמה בפולין.
במאמר בכתב העת המחקרי "יד ושם: קובץ מחקרים" כתב היסטוריון השואה דוד אנגל:
[דוברושיצקי] לא דיווח על תוצאות המחקר, אלא במונחים הכלליים ביותר, ואף לא ציין את המקורות הספציפיים מהם ערך את רשימת המקרים שלו. עם זאת, בחינה שיטתית נפרדת של התיקים הרלוונטיים בארכיון המשרד הפולני למינהל ציבורי, בתוספת דיווחים שהוכנו על ידי שגרירות ארצות הברית בוורשה ועל ידי מקורות יהודיים בפולין, וכן עלונים שפרסמו הוועד המרכזי. של יהודי פולין והסוכנות הטלגרפית היהודית, קובעת שטענתו של דוברושיצקי אמינה: היא הציגה תיאורים של 130 אירועים ב-102 מוקדים בין ספטמבר 1944 לספטמבר 1946, בהם 327 יהודים איבדו את חייהם.[12]
אנגל כתב כי בחקר רישומי התיקים תיאור המקרים אינו ממצה, וטען כי מקרים של אלימות אנטי-יהודית דווחו ונרשמו באופן סלקטיבי, וכי לא היה מאמץ ריכוזי ושיטתי לתעד מקרים אלה. הוא מפרט דיווחים מקריים רבים על רצח יהודים שלא שרדו דיווחים רשמיים לגביהם. הוא מסיק שלנתונים אלה יש "חולשות ברורות" וכי הרשומות המפורטות ששימשו להרכבתן חסרות נתונים, למשל מאזור ביאליסטוק. לדוגמה, אנגל מצטט מקור אחד המראה 108 מקרי מוות יהודים במהלך מרץ 1945, ומקור אחר המציג 351 מקרי מוות בין נובמבר 1944 לדצמבר 1945.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Prazmowska, Anita J. (2004). Civil War in Poland 1942-1948. Springer. p. 11. ISBN 0230504884.
- ^ Berthon, Simon; Potts, Joanna (2007). Warlords: An Extraordinary Re-Creation of World War II. Da Capo Press. p. 285. ISBN 978-0306816505.
- ^ Weizman, Yechiel. "Unsettled possession: the question of ownership of Jewish sites in Poland after the Holocaust from a local perspective." Jewish Culture and History 18.1 (2017): 34-53.
- ^ Beyond Violence: Jewish Survivors in Poland and Slovakia, 1944–48, Cambridge University Press, Anna Cichopek-Gajraj, page 72
- ^ The Plunder of Jewish Property during the Holocaust, Palgrave, page 101
- ^ Searching for Justice After the Holocaust: Fulfilling the Terezin Declaration and Immovable Property Restitution, Oxford University Press, page 325
- ^ false Beyond Violence: Jewish Survivors in Poland and Slovakia, 1944–48, Cambridge University Press, Anna Cichopek-Gajraj, page 82
- ^ The Plunder of Jewish Property during the Holocaust: Confronting European History, Palgrave, Laurence Weinbaum, pages 100-1
- ^ Robbery and Restitution: The Conflict Over Jewish Property in Europe, Berghan Books in association with United States Holocaust Memorial Museum, Dariusz Stola, pages 244-248
- ^ Lukas, Richard C. (2015). From Potsdam to Kielce. Bitter Legacy: Polish-American Relations in the Wake of World War II. Lexington: University Press of Kentucky. pp. 43–45, 47. ISBN 978-0813150437 – via Google Books.
- ^ Ochayon, Sheryl. "Anti-Jewish Violence in Poland After Liberation".
- ^ דוד אנגל, מאמר על יהודים בפולין אחרי המלחמה (באנגלית), באתר ידושם, ללא תאריך
31794787אלימות נגד יהודים בפולין, 1944–1946