אלחנן אילת
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: דרושה מכלולזציה קלה, הערך מעוצב כעת כדף קורות חיים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: דרושה מכלולזציה קלה, הערך מעוצב כעת כדף קורות חיים. |
אלחנן אילת (נולד ב-26 במאי 1932) הוא מהנדס ואיש חינוך ישראלי, הקים את מכללת אפקה וכיהן כנשיאה הראשון, ניהל את בית הספר אורט סינגאלובסקי ואת בית הספר להנדסאים, וזכה בפרס החינוך של עיריית תל אביב יפו ובפרס רמניסיאנו[1].
ביוגרפיה
אילת נולד ב-26 במאי 1932 בווינה, אוסטריה, בשם גרהרד אלטבך. בגיל שנתיים, עם עלייתו לחיפה עם הוריו ואחיו בן הארבע, עוברת שמו לאלחנן אילת. ב-1936 עברה המשפחה להתגורר בצריף בנהריה בהזמנת ד"ר זליג סוסקין, אחד ממייסדי העיר.
ילדותו בצל המרד הערבי
הצריף בו התגוררה משפחתו של אילת היה הצפוני ביותר בנהריה, ולכן סבל מירי תדיר ולעיתים אינטנסיבי במהלך המרד הערבי הגדול. אביו של אילת בנה חומת לבנים ובטון מצפון וממזרח לצריף במטרה להגן על המשפחה, שנותרה עד סיום המרד ללא חשמל או שירותים בצריף. במקביל, החל אילת ללמוד בבית הספר היסודי וכבר לאחר שנה "קפץ" מכיתה א' ישירות לכיתה ג'.
שנות נעוריו בחיפה
ב-1945 החל אילת ללמוד בתיכון המקצועי בסמ"ת, ולאור הישגיו בבחינות הפסיכוטכניות המקדימות זכה למימון לימודיו על ידי ועדת החינוך הארצית. מלבד הצטיינותו בלימודים בכלל ובלימודי הפיזיקה בפרט, אילת השתתף במגוון נבחרות ספורט של בית הספר, כגון נבחרת הכדורסל שזכתה באליפות בתי הספר התיכוניים הארצית. ב-1946 וב-1947 זכה פעמיים ברצף במקום הראשון באליפות ישראל לנוער בשחיה למרחקים ארוכים, במסגרתה שחו המתחרים כ-3.5 ק"מ לאורך החוף משבי ציון לנהריה[דרוש מקור].
ב-1946, במקביל ללימודיו, השלים אילת קורס מפקדי סירות של אגודת הפועל, ולאחר מכן השתתף בקליטת מספר אוניות מעפילים. במהלך אחד האימונים נתפס עם כמה מחבריו על ידי השלטונות הבריטים והוחזק במעצר ליד היישוב הערבי א-זיב. לטענתו הוא נמלט ורץ מספר קילומטרים עד לנהריה כדי לספר על האירוע, ובכך הוביל להתערבות נציגי העיר ושחרור העצורים.
במהלך לימודיו בכיתה י"א פרצה מלחמת העצמאות. על אף גילו הצעיר, הצליח אילת להשתלב ב"הגנה", השתתף במספר קרבות בגליל המערבי ואף נמלט בזחילה מההתקפה על שיירת יחיעם. לאחר המלחמה עברה המשפחה להתגורר בחיפה, ואילת השלים את לימודיו התיכוניים ואת בחינות הבגרות בתוך כ-4 חודשים.
שירותו הצבאי
עם גיוסו (1950), מייד לאחר טירונות קצרה, החל אילת קורס קצינים (ללא קורס מ"כים לפניו כפי שהיה נהוג באותה תקופה). מפקדו בקורס היה יצחק בן מנחם ("גוליבר"), אשר שירת ביחידה 101 ונהרג ב-1955 ב"מבצע כנרת". חברו לצמד היה דני מט.
לאחר קורס הקצינים, למרות שאיפותיו לשרת בצנחנים, הובילה אותו השכלתו הטכנית לנ"מ, שם עסק בתחום המכ"ם. במהלך שירותו הסדיר הוצב בתפקידי סגן מפקד בסיס המכ"ם הראשי בחיפה, מפקד קורס גדנ"ע ים, וקצין הדרכה באח"י מזנק ק-32.
לקראת סיום שירותו הצבאי הכיר אילת את בת זוגו לחיים, יהודית יוסימוב.
השכלה גבוהה
לאחר השחרור התקבל אילת לטכניון על סמך הישגיו בבסמ"ת. במהלך שנת הלימודים הראשונה (1953) התחתן עם יהודית, והשניים עברו לגור בחיפה.
במקביל להמשך לימודיו עבד בחברת החשמל בעבודות רשת (כגון ניקוי קווי מתח עליון), וכמורה (בעיקר לחשמל) בבסמ"ת.
ב-1956 סיים תואר ראשון (BSC) בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה בהצטיינות יתרה. כעבור שנה השלים גם פרויקט מיוחד שזיכה אותו בתואר הנדסי (בנוסף לתואר המדעי). במסגרת הפרויקט בנה מחשב אנלוגי (מרכיבים פסיביים בלבד), שהיה הראשון מסוגו בארץ[דרוש מקור], לזיהוי תקלות במערכות של אספקת אנרגיה חשמלית.
לאחר התואר הראשון החל לעבוד כאסיסטנט בטכניון, והמשיך לתואר שני בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, אותו סיים בהצטיינות ב-1959. בעבודת המאסטר עסק בין היתר במגברים מגנטיים, והשתמש במחשב אותו בנה שנה קודם.
פועלו בחינוך ובתעשייה
ב-1959 מונה אילת לסגן מנהל בסמ"ת, והקים את השלוחה של בסמ"ת בקריית הטכניון. בתפקיד זה נשאר עד 1966.
לאחר מכן מונה לסגן מנהל החינוך המקצועי הארצי במשרד החינוך. כעבור שנה החל לנהל את בית הספר הגדול בישראל, אורט יד סינגאלובסקי בתל אביב. כעבור שנה עבר לגור ברחוב חיים לבנון בתל אביב.
ב-1971 עזב את אורט סינגאלובסקי. בשנים הבאות שימש כמנכ"ל בחברות סיגנל-אור וספַּקוֹ, שעסקו במערכות רמזורים (לרבות הקמה ותחזוקה של מערכות הרמזורים בתל אביב וסביבתה), תאורת רחובות, עבודות בקרת תנועה וכן פרויקטים ביטחוניים שונים. ב-1971 הגה את הרעיון של נתיב לתחבורה ציבורית[דרוש מקור]. בין הפרויקטים שהוביל ישנו מערך רמזורים שסופק לטהרן, ואיפשר לשאח' המקומי לשלוט בכל הרמזורים שנקרו בדרכו[דרוש מקור].
עד 1973 הועבר תפקיד המילואים של אילת מחי"ר ל-נ"מ, שהתפתח מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, מתוך הכרה בחשיבות הלוחמה האווירית. ב-1973 גויס למילואים למשך 5 חודשים, ושימש כסמג"ד בגדוד 895 בחזית הדרומית ולאחר מכן כמג"ד בגדוד 809 בחזית הדרומית. כאשר שב מהמילואים נאלץ לעזוב את סיגנל-אור וספקו, ועבר לחברת אַרְקוֹ-אריאל, אותה ניהל במשך כשנתיים וחצי.
ב-1977 התמנה למנהל בית הספר להנדסאים של אוניברסיטת ת"א. במהלך כהונתו, בשנים 1977-1997, עלה מספר התלמידים בבית הספר מ-300 עד ל-6,000 - צעירים ומבוגרים, אנשי צבא, עולים חדשים ומשתלמים מהארץ ומחו"ל, וכן כ-450 אנשי סגל.
ב-1996 הקים אילת את המכללה האקדמית להנדסה בת"א, ושימש כנשיאהּ למשך שתי קדנציות, עד שנת 2002. בגיבוי המועצה להשכלה גבוהה התפתחה המכללה וגדלה לכ-1500 סטודנטים במקצועות ההיי-טק.
ב-10.6.2001, לאחר מאבק ממושך בסרטן, נפטרה יהודית אילת. ב-2003 נחנכה סירה על שם יהודית בימיה בנהריה.
לאחר הפרישה
ב-2002 יצא אילת לפנסיה, אך המשיך לשמש כיועץ לגופים שונים בתחומי החינוך וההנדסה (כגון מוזיאון המדע הלאומי בחיפה וחברת רובוגרופ).
במקביל להמשך העבודה המקצועית בפנסיה, התפנה אילת לעיסוקים אישיים, כגון קבוצת הזמר שיזם עם יהודית ועם חבריהם ב-1983. ב-2007 יזם ביחד עם חברו קבוצת טיולים עבור חבריהם ללימודים מהטכניון, ובמשך מספר שנים ריכז וניהל את הטיולים של קבוצה זו.
בשנים האחרונות החל אלחנן לכתוב את זכרונותיו, בין היתר עבור המוזיאון לתולדות העיר נהריה (אורכב 26.06.2015 בארכיון Wayback Machine).
פרסים
ב-1988 זכה אילת בפרס רמניסיאנו לכלכלה בהמלצת פרופ' יובל נאמן. ב-1995 זכה בפרס החינוך של עיריית תל אביב יפו.
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אלחנן אילת30432943