אין דוחים נפש מפני נפש

אין דוחים נפש מפני נפש
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים כ'-כ"ב
משנה	משנה תרומות ח, משנה אהלות ז
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי תרומות ח
שולחן ערוך	רמ"א יו"ד קנז א

אין דוחים נפש מפני נפש הוא כלל הלכתי האומר שאין לגרום בידיים לאיבוד נפש מישראל בשביל הצלת נפשות רבות אחרות.

כשיש איום על קבוצה אם לא ימסרו אחד מהם להריגה, אסור למסור נפש אחת כאשר הציבור בוחרים מי יהרג. אולם אם ישנה דרישה למסור אדם מסוים, ימסרוהו, כשהסבירות שהוא יהרג עמהם יחד. ונחלקו תנאים אם הדין שנאמר למוסרו בשביל למנוע מיתת כולם, נאמר בכל מקרה, או דוקא כשהוא חייב מיתה.

מקור הדין

ישנם שני מקורות במשנה לדין "אין דוחים נפש מפני נפש".

האחד לגבי איסורי עריות: ”נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל” (משנה תרומות ח),

והשני לגבי הריגת עוברים: ”האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש” (משנה אהלות ז).

גדר הכלל

בנביא בסיפור מרד שבע בן בכרי, מובא סיפור שכן הרגו נפש אחת בשביל להציל הרבה נפשות, ולא כדין המבואר במשנה: ”וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הַמֶּלֶךְ.” (ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים כ'-כ"ב).

ממקור זה רואים שכן עדיף למסור נפש אחת בשביל להציל נפשות רבות, והנביא משבח את 'חכמתה' של האשה. ובתוספתא במסכת תרומות נחלקו תנאים מתי אומרים דין זה. רבי שמעון אומר שאף שאסור למסור אדם למיתה בידיים אפילו כדי למנוע מיתת רבים, אדם שהוא חייב מיתה, מותר למסרו. ורבי יהודה אומר שגם כשאינו חייב מיתה, אם הוא יהרג ממילא, כגון שהרודפים ייחדוהו, או שהוא יהרג עמהם אם לא יימסר, מוסרים אותו למיתה. בירושלמי מובאת מחלוקת דומה בין רבי יוחנן וריש לקיש: ”סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגע בהם נכרי, ואמר להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ייחד להם אחד, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו להם ואל יֵהרגו. אמר ריש לקיש, והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאינו חייב מיתה”.

אף ששורת הדין מאפשרת למסור נפש אדם בשביל להציל רבים, אין זה מעשה ראוי. בירושלמי מובא מעשה שאדם נמלט מהמלך אל עירו של רבי יהושע בן לוי, והמלך צר על העיר ודרש שיסגירוהו לו, וריב"ל הסגירו למלך. ומאותו מקרה לא נגלה אליהו לריב"ל, לאחר שהתענה התגלה אליו ואמר לו שזה שהוא שהוא "מוסר". אמר לו ריב"ל, הרי זו משנה. ענה לו אליהו, "וכי משנת חסידים היא"?.

גם להלכה, נחלקו הדעות: "עובדי כוכבים שאמרו לישראל "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו", לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו "תנו לנו פלוני". ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי" (רמ"א יו"ד קנז א).

הריגת עובר המסכן את אמו

במשנה מבואר שאין הורגים את העובר אם יצא ראשו או רובו, ובתלמוד בבלי מבואר שאין דינו כרודף (שנהרג כדי להציל את הנרדף), כי כך דרך העולם ומן השמים רודפים אותה. אמנם אם ידוע ששניהם ימותו, יתכן שמותר להרוג את העובר ולהציל את האשה.

יש מתירים לאשה עצמה, להרוג את העובר שבמעיה כדי להציל את עצמה, גם כשלאחרים אסור לעשות כן.

באיסורי עריות

במשנה נכתב: "וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים "תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה", יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל" (תרומות ח יב). וכך פסק הרמב"ם, והרמ"א. אולם בראשונים יש שכתב שאם היתה ביניהם פרוצה העומדת במנהגה, ימסרוה. אולם בשונה מהריגה, בזה אם יחדו אחת מהן, ימסרוה

ראו גם

• מרד שבע בן בכרי

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית כרך א, ערך "אין דוחין נפש מפני נפש", טור תרד

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.