אימפריאליזם מודרני באסיה
האימפריאליזם המודרני באסיה הוא כינוי לתקופה שבין השנים 1830 ל-1914. המדינות שהשתתפו במירוץ האימפריאליסטי ביבשת זו היו בעיקר צרפת, רוסיה, גרמניה, בריטניה וארצות הברית.
הודו
עד תחילת המאה ה-17 הייתה הודו מחולקת לנסיכויות רבות ונטולת שלטון מרכזי יחיד. סוחרים צרפתים ובריטים שהגיעו אליה במאה ה-16 נאבקו על השליטה הכלכלית באזור. חברת הודו המזרחית הבריטית שהקימה בריטניה בשנת 1606 שהתחזתה לחברה פרטית הגבירה את השפעתה הפוליטית של הממלכה.
לאחר ניצחונה של בריטניה במלחמת שבע השנים ב-1763 עזבו הצרפתים את הודו ובריטניה נותרה השליטה היחידה בתת-היבשת. חברת הודו המזרחית הקימה כוח צבאי הודי בפיקוח אנגלי שהיה ממונה על שמירת החוק ועל גבולות הודו. השליטה רבת השנים של בריטניה החדירה להודו מעט מהתרבות המערבית ושפרה את דרכי התעבודה והמנהל. אולם, גם אם השליטה הבריטית הועילה בתחומים מסוימים להודו הרי שאת ההודים עצמם היא שיעבדה והתייחסה בזלזול רב, דבר שגרם למאיסת ההודים בשלטון הבריטי ורצון גובר והולך לעצמאות.
המרד הגדול
ערך מורחב – המרד ההודי הגדול
הגורמים למרד
השלטון הבריטי זלזל באמונותיהם ודתותיהם של ההודים. כך למשל השתמשו הבריטים בחלקים מהפרה אשר הינה יצור קדוש בהינדואיזם כבמרכיב מרכזי בשעווה העוטפת את כדורי הרובים. בנוסף לכך, נצטוו החיילים ההודים לפתוח בשיניהם את עטיפת הכדורים שהיו עטופים בשומן חזיר האסור באכילה למוסלמים. גם הפעילות המיסיונרית הענפה בהודו הגבירה את הזעם הכללי כנגד השלטון הבריטי.
מהלך המרד
כ-80 חיילים הודים נכלאו משום שסירבו להשתמש ברובים מסיבות דתיות. עובדה זו גרמה לחבריהם לצבא להתקומם ולמרוד. המרד שפרץ במחנה צבאי סמוך לדלהי התפשט למחוזות נוספים. תוך כדי המרד טבחו ההודים בסכינים מאות בריטים. תחילה הגיבה בריטניה בחוסר מעש עקב התדהמה שעורר ההלם אולם בשנת 1858 התעשתה בריטניה והמרד דוכא באכזריות רבה. אף על פי שההודים לחמו בעוז הייתה חסרה תנועה לאומית מגובשת חזקה ומנהיג שיוביל בצורה רציפה את המרד.
תוצאות המרד
- בריטניה החליטה לפרק את חברת הודו המזרחית הבריטית והודו נכבשה על ידה והפכה למושבה בריטית רשמית אשר בריטניה שולטת בה בצורה ישירה בעזרת צבא ומושל משלה. המלכה ויקטוריה הפכה לקיסרית הרשמית של הודו.
- דיכוי המרד והפיכת הודו למושבה אנגלית רשמית הובילו להתעוררות התנועה הלאומית ההודי שפעלה למען שחרור הודו.
מוהנדס קרמצ'נד גנדי
- ערך מורחב – מוהנדס קרמצ'נד גנדי
גנדי, שלמד משפטים באנגליה ולחם למען זכויות הקהילה ההודית בדרום אפריקה חזר בשנת 1914 להודו והפך למנהיג התנועה הלאומית בה. תדמיתו הסגפנית הפכה אותו לאליל בעיני ההודים וכבוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה אנגלית דגל תחילה בהפיכתה של הודו לדומיניון בריטי. אולם, בהמשך המאבק הפך את דעתו וחתר לעצמאות מלאה עבור ארצו.
גנדי הטיף למאבק נטול שפיכות דמים והורה על מרד פסיבי שכלל החרמת סחורות בריטיות, סירוב לשלם מסים ומדיניות של אי שיתוף פעולה עם השלטון הזר. מתוך מטרה לעורר את דעת הקהל העולמית הוא שבת שביתות רעב ושביתות שבת רבות.
גנדי היה פעיל מרכזי בתהליך העצמאות של הודו.
המשך דרכה של הודו לעצמאות בציר הזמן
1919: בתקופה שבין שתי מלחמות העולם החריפה התנועה הלאומית את תביעותיה. לפיכך חוקקה בריטניה ב-1919 חוק בשם חוק הודו 1919 שמטרתו הרחבת סמכויות השלטונות הפרובינציאליים והרחבת מעגל הבוחרים לרשויות המחוקקות. חוק זה הוביל לחיזוק הדרישות לעצמאות והקונגרס הלאומי הודיע על שביתות והפגנות שהפכו למאורעות דמים בהם נרצחו חיילים ואזרחים בריטים רבים. דיכוי ההפגנות עלה בחייהם של מאות הודים ופציעתם של יותר מאלף.
1927: בהמשך פורסם דו"ח ועדת סימון שתפקידה היה לבדוק את תפקודו של חוק הודו 1919. הדו"ח התעלם מהבטחות קודמות של השלטון להעניק אוטונומיה להודו. העובדה שסירבו לצרף נציג הודי לוועדה גרמה להחרפת המאבק הלאומי שתבע מעתה עצמאות מלאה להודו.
1930-1935: בוועידות השולחן העגול התקבלה החלטה כי שאיפת כל הקבוצות בהודו היא הקמת פדרציה כלל-הודית.
1937: חוקה פדרטיבית חדשה הונהגה בהודו והשאירה את ענייני החוץ והביטחון בידיים בריטיות אך העניקה שלטון בית להודים. אולם, חוקה זו לא השביעה את שאיפותיהם של ההודים לעצמאות.
1940: בריטניה הכניסה את הודו למלחמת העולם השנייה ללא שיוסכם על צעד זה במוסדות הפדרליים. צעד חד צדדי זה גרם להחרפת היחסים בין שליטי הודו לממשלה הבריטית. בריטניה הבטיחה להודו ריבונות שתמומש עד שנת 1948 בתמורה לשיתוף הפעולה שלה במלחמה. גנדי הגיב על כך ש"הבטחה זו היא צ'ק דחוי של בנק מתמוטט".
1947: בשנה זו הוכרז על חלוקת הודו לשני חלקים שנקראו החל מעתה הודו, החלק עם הרוב ההינדי ופקיסטן, החלק עם הרוב המוסלמי.
1949: הודו הכריזה על הפיכתה לרפובליקה.
סין
עד למאה ה-19 הייתה סין סגורה בפני המערב. מדיניות זו נבעה, בין היתר, מהרצון לשמור לעצמה את עליונותה בתחומים בהם עלתה על העולם הרחב כמו המשי, טכניקת הדפוס ועוד. אולם למעשה הייתה בסופו של דבר מדיניות זו בעוכריה משום שבעוד שהמערב התפתח בצורה מרשימה החל מהמאה ה-18 ותקופת עידן האורות הרי שסין הסגורה לקבלת זרים לא הייתה חלק מן המהפך שעבר המערב ונותרה בלתי מתקדמת.
אולם, על אף ההגבלות התפתח כבר בראשית המאה ה-19 סחר ענף בתה, חרסינה ומשי. הסחר המשמעותי ביותר היה הסחר באופיום שיובא בידי סוחרים הולנדים, פורטוגלים ובעיקר אנגלים.
מלחמות האופיום
- ערכים מורחבים – מלחמת האופיום הראשונה, מלחמת האופיום השנייה
לייבוא האופיום לסין בידי הבריטים בכמויות גוברות והולכות הייתה מטרה משנית מלבד הרווח הכספי אותו גרפו היבואנים: התמכרותו של העם הסיני הפכה אותו לחלש ושביר יותר ובכך השיגה הממשלה הבריטית יתרון ביכולת השליטה שלה בארץ. על רקע ייבוא האופיום פרצו בסין מלחמת האופיום הראשונה והשנייה.
מלחמת סין-יפן הראשונה, 1894
- ערך מורחב – מלחמת סין-יפן הראשונה
יפן, שעם התקדמותה בתחומים רבים הפכה לאימפריאסליטית נטלה אף היא, יחד עם המעצמות הזרות חלק במסע הפשיטה על הטריטוריות הסיניות. החל מ-1880 היא ניסתה לחדור לקוריאה הסמוכה אליה מתוך מטרה להשתלט עליה ולמנוע ממנה ליפול בידי מעצמות אחרות. ניסיונות אילו עוררו את רוגזם של הסינים והמתיחות בין שתי המדינות גאתה.
בשנת 1884 נחתם בין יפן לסין הסכם בשם הסכם טיינצ'ין לפיו הן מתחייבות לשמור על עצמאות קוריאה ולא להציב על אדמתה שום כוח צבאי.
בשנת 1894 פרץ המרד הגדול בקוריאה. ממשלת קוריאה ביקשה מסין לסייע בדיכויו ונענתה בחיוב. יפן ראתה בצעד זה הפרה בוטה של הסכם טיינצ'ין ושלחה אף היא את צבאה לקוריאה מה שהוביל למלחמת סין-יפן.
בתום עשרת חודשי קרב ניצחו היפנים שצבאם שהיה מפותח יותר את הסינים וב-1895 נחתם חוזה כניעה בשם חוזה שימונסקי. חוזה זה נתן ליפן זכויות לסחר בסין, הותיר את קוריאה עצמאית (אם כי היה ברור שיפן היא שתנהל דה פקטו את ענייניה) והעביר את טייוואן ואת חצי האי ליאו-טונג משליטה סינית ליפנית.
מלחמה זו נחשבת לנקודת מפנה משום שהוכיח את חולשת סין והעלתה את כוחה הכלכלי והפוליטי של יפן. חולשת סין גרמה לכך שבשנים הבאות נערך מסע פשיטה ענק של המעצמות על סין והיא איבדה שליטה על אזורים רבים.
מדיניות הדלת הפתוחה
- ערך מורחב – מדיניות הדלת הפתוחה
מדיניות הדלת הפתוחה משנת 1899 הינה כעין תיקון לדוקטרינת מונרו שמטרתה לאפשר לארצות הברית זכויות במסחר בסין. מדיניות זו יזמה הבטחת מכסים שווים וזכויות מסחריות שוות לכל המעצמות וכן הסכמה בינלאומית על שמירת שלמותה הטריטוריאלית של סין.
מדיניות זו התקבלה בחיוב על ידי רוב המעצמות וגרמה לבלימת הסתערות על השטחים בסין דבר שהיווה נקודת מפנה חשובה באימפריאליזם בסין.
מרד הבוקסרים, 1900-1899
- ערך מורחב – מרד הבוקסרים
ההשתלטות המהירה של המעצמות בסין הובילה לגל של תחושות לאומיות ושנאת הלבנים. בנוסף לכך הייתה התנגדות למערביזציה שהונהגה הקיסר קונאג-סו. מצב כלכלי קשה בעקבות שטפונות והצפות היווה אף הוא קרקע פורייה לרגשות מרירים וכל המרכיבים הובילו לפרוץ המרד.
מארגני המרד היו חברי תנועת אגרופי הצדק, תנועה שמרנית לאומנית שנקטה בפעולות אלימות נגד זרים. המורדים הובילו מרד תוך ציוד בנשק דל ושימוש בעיקר בשיטות איגרוף. תחילה קצרו המורדים הצלחה משום שהמעצמות היו בלתי ערוכות לחלוטין אולם לאחר כמה חודשים של התפרעויות התארגן צבא קואליציה שהשתלט על המרד ודיכא אותו ואף כבש את העיר בייג'ינג. חוזה הכניעה כלל שליטה של המעצמות בבייג'ינג והשארת כוח צבאי של המעצמות מתוך מטרה לשמור על הגנתן.
מרד זה גרם להתערערות נוספת של השלטון הסיני והחרפת המאבק הלאומי במדינה.
הרפובליקה הסינית, 1912
ארגון המרי המרכזי בסין היה "הברית המהפכנית" שנוסדה בידי ד"ר סון יאט-סן שרכש השכלה, בין השאר, במערב וויתר על קריירה רפואית בשל שאיפותיו הפוליטיות. רוב חברי הארגון היו אף הם אקדמאים שהתחתנו במערב ואשר שאפו לבצע מהפיכה לאומית וליברלית בסין.
בשנת 1911 החלו מהומות ברחבי סין ומחוזת רבים הכריזו על עצמאותם. בנובמבר 1911 נבחר סון יאט-סן לנשיאה הזמנית של המועצה הלאומית והוכרזה עצמאותה של סין. בינואר 1912 הכריז סון יט-סן על הקמתה של הרפובליקה הסינית ובכך הגיעו לקיצן 300 שנות שלטונו של בית מנצ'ו.
אף ל פי שהוקמה הרפובליקה הסינית עדיין לא שרר שקט לסין והמדינה הייתה שסועה ומפולגת בין כמה גנרלים שהשתלטו על חבלי ארץ שונים ונלחמו זה בזה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניצלו היפנים את המצב הלא יציב בסין ואת עובדת היות המעצמות האירופאיות טרודות בחזית באירופה וביצרו את עמדתם בסין. בשנות ה-30 הגיעה ההשתלטות היפנית לשיאה ועד למלחמת העולם השנייה נמשכו כיבושיה של יפן. אולם, רק ב-1949 הוקמה הרפובליקה העממית בידי מאו דזה-דונג.
יפן
יפן, כמו סין הייתה אף היא סגורה בפני זרים עת לתחילת המאה ה-19. היא בזה לתרבות המערבית וחששה מפני מסחר זר שיאפשר לזרים דריסת רגל בשיחה. כדי למנוע השפעה מערבית עליה היא נחקקו ביפן במאה ה-17 חוקים המורים על ניתוק קשרים עם הסוחרים והמיסיונרים הספרדיים והפורטוגזיים שחדרו ליפן החל מהמאה ה-16. הקשר היפני היחיד לעולם החיצון היה דרך סוחרים הולנדיים וסיניים שהורשו לסחור בנמל נגסאקי בלבד. מתוך מטרה לפרוץ את הסגירות היפנית עשתה ארצות הברית צעד מכריע ב-1853: האדמירל פרי הגיע לביקור ביפן בליווי שייטת קרב מצוידת בטכנולוגיות והמצאות רבות והציע ליפן לחתום על חוזה מסחרי עם ארצות הברית. השוגון שהיה באותה שעה חולה ואף מסוכסך עם כמה מיועציו ביקש להחזיר תשובה לאחר שנה. לאחר שנה החליטה יפן להיענות להצעה האמריקנית הן משום שחששה ממלחמה והן מההתפעלות שהייתה ביפן מההמצאות והטכנולוגיה המפותחת שהוצגו בפניה. סעיפי החוזה נתנו לארצות הברית אישורי עגינה בנמלי יפן, וזכויות אקסטרה-טריטוריאליות לסוחרים שלה.
חוזה זה הוביל לגל של חוזים דומים עם ארצות נוספות כמו רוסיה ובריטניה וכך התחילה החדירה המערבית ליפן וסיומו של הבידוד המסורתי שלה.
המודרניזציה ביפן
המהפיכה פרצה ב-1867 על רקע התנגדותם של היפנים לחוזים המסחריים שנחתמו עם מדינות המערב. המהפכנים הדיחו את השוגון והחזירו לקיסר את כל סמכויותיו. הקיסר, מוצוהיטו, ראה את עצמ כקיסר נאור ולפיכך שינה את מבנה השלטון על ידי הפקעת הזכויות השלטוניות של האצילים ושל האבירים והקמת שלטון מרכזי. המודרניזציה הקיפה תחומים רבים כמו חוק ומשפט- נוסדה חוקה פרלמנטרית ברוח המערב, כלכלה - סטודנטים נשלחו ללמוד במערב את דרכי הייצור שם, תרבות - נוסדו בתי ספר יסודיים ותיכוניים ונחקק חוק חינוך חובה ועוד.
מלחמת סין-יפן
- ערך מורחב – מלחמת סין-יפן הראשונה
ברית בריטניה-יפן, 1902
בשנה זו נחתמה ברית בריטניה-יפן שנכרתה בעקבות הרצון הבריטי לצאת ממדיניות הבדידות המזהרת, מדיניות שדגלה בהימנעות מכריתת בריתות עם מדינות אחרות ובנוסף לשאיפת בריטניה לבלום את ההתפשטות הרוסית במזרח הרחוק. יפן, מצידה, חששה אף היא מכוונותיה האימפריאליסטיות של רוסיה ובנוסף הייתה זקוקה לבעלת ברית עקב בדידותה הפוליטית לאחר מלחמת סין-יפן. ברית זו חיזקה את הגאווה הלאומית ביפן והגבירה את תעוזת היפנים. הלך רוח יפני זה היה אחד הגורמים למלחמת רוסיה-יפן ב-1904.
מלחמת רוסיה-יפן, 1904
- ערך מורחב – מלחמת רוסיה-יפן
יפן זעמה על ההשתלטות הרוסית על פורט ארתור ומנצ'וריה. בנוסף, על אף הסכמת רוסיה לפנות את מנצ'וריה לא נעשה אף צעד בכיוון זה. יפן שנדרכה גם בעקבות ניסיונה של רוסיה להתפשט לכיוון קוריאה ב-1903 החליטה לצאת למלחמה, מגובה בביטחון העצמי שהעניקה לה ברית רוסיה-יפן. רוסיה מצידה שאפה להשקיט את התסיסה המהפכנית שהופנתה נגד שלטונו של ניקולאי השני וראתה במלחמה מוצלחת כלי יעיל להעלאת מורל העם. המלחמה גבתה מחיר דמים גובה משני הצדדים ונגמרה בניצחון יפני גורף. מלחמה זו הובילה להתדרדרות מעמדה של רוסיה והעצמת משקלה הפוליטי של יפן. כישלון המלחמה היווה גורם ישיר לפרוץ מהפכת 1905 ברוסיה ואיבוד כושר ההרתעה שלה בעיני גרמניה. בנוסף, רוסיה, שנוכחה לדעת שהמזרח הרחוק נשמט מידה גיבשה עמדה קשוחה בענייני הבלקן. גישה זו גרמה להסלמת הסכסוכים וקירבה את מלחמת העולם הראשונה.
ראו גם
25479915אימפריאליזם מודרני באסיה