אחמד סקו טורה
 | |
| אחמד סקו טורה מגיע לבסיס חיל האוויר אנדרוס במרילנד במהלך ביקורו בוושינגטון. (יוני, 1982) | |
| לידה |
9 בינואר 1922 פאראנה, גינאה |
|---|---|
| פטירה | 26 במרץ 1984 (בגיל 62) |
אחמד סקו טורה (בצרפתית: Ahmed Sékou Touré; 9 בינואר 1922 – 26 במרץ 1984) היה מנהיג פוליטי גינאי, נשיאה הראשון של גינאה (בצרפתית: République de Guinée) החל מעצמאותה משלטון קולוניאלי צרפתי ב-1958 ועד מותו, 26 שנים מאוחר יותר. טורה היה מנהיג פוסט קולוניאלי, החזיק בהשקפות לאומניות ורדיקליות והשאיר את חותם החזון הסוציאליסטי שלו על כל היבטי החיים של גינאה. על אף תרומתו הגדולה לעצמאות גינאה, טורה הנהיג משטר טוטליטרי שהתאפיין בדיכוי מתנגדיו.
תולדות חייו
אחמד סקו טורה נולד ב-9 בינואר 1922 בכפר פאראנה (Faranah) הממוקם על גדת נהר הניז'ר, במרכז גינאה. אחד משבעת הילדים שנולדו לאלפא ואמינטה טורה, איכרים עובדי אדמה. טורה טען כי הוא צאצא ישיר של סאמורי טורה, מנהיג צבאי בונה המדינה המוסלמי האגדי שניהל התנגדות מתמשכת נגד הכיבוש הצרפתי, עד לכידתו ב-1898.[1][2] טורה חונך על דת האסלאם, הדת הדומיננטית בגינאה, למד בבית ספר קוראני (על פי הקוראן) בפאראנה ובית הספר היסודי הצרפתי בקאנקאן (Kankan).[1][3]
בשנת 1936 נרשם למכללה הטכנית של ג'ורג' פוירט (Georges Poiret Technical College) בקונאקרי (Conakry), אך הורחק לאחר פחות משנה, בגיל 15 בעקבות שביתת מזון שארגן בקרב הסטודנטים.[1][3][4]
לאחר מכן המשיך טורה את השכלתו דרך קורסי התכתבות ומחקר עצמאי, ועבד בעבודות נחותות. העדר בהשכלה פורמלית ובהכשרה מקצועית היווה עבורו מכשול במהלך חייו.[1][3]
אחמד סקו טורה נישא פעמיים וסופר כי היה אב לכ-50 ילדים.[5]
פוליטיקה ואיגודים מקצועיים
החל מהמאה ה-15 התחילו לחדור מתיישבים ממדינות אירופה לאפריקה שהייתה יבשת עשירה במשאבים. השתלטות המערב על מדינות אפריקה וביסוס הקולוניות התבצעו על ידי חתימה על הסכמים מול ראשי השבטים או בעזרת כיבוש צבאי. האימפריאליזם היה ביטוי לדיכוי וניצול האוכלוסייה המקומית באפריקה.[6]
בסוף המאה ה-19 שלטה צרפת בגינאה. תנועת הלאומיות האפריקאית ניהלה באפריקה הקולוניאלית מאבק נגד השלטון האירופי, אחד ממנהיגי ההתנגדות לקולוניאליזם היה סקו טורה.
משנות חייו המוקדמות, חתר טורה להפיכה פוליטית וסוציואקונומית במדינתו. תחילה שימש כמרכז איגוד עובדים, עמל לעצמאות במשך עשרות שנים ולבסוף כיהן כנשיא גינאה ומנהיג מפלגת PDG (המפלגה הדמוקרטית של גינאה). הוא שאף ליצירת שינוי במדינתו והפיכתה למודל חיקוי עבור אומות אפריקאיות אחרות.
שני העשורים הראשונים של עבודת חייו התרכזו בסוגיות העבודה והמאבק על העצמאות הפוליטית.[1]
בשנת 1940 קיבל טורה משרת פקידות בחברת ניז'ר הצרפתית (Compagnie du Niger Français), שם השתלב במהירות בפעילות של איגוד העובדים. בשנה שלאחר מכן, לאחר שעבר את בחינת ההסמכה לעבודה בסוכנות PTT (שירותי דואר, טלגרף ותקשורת), הוא נכנס לשירות הציבורי הקולוניאלי כפקיד דואר. בזמן עבודתו בתפקיד זה הוא יצר רושם ראשוני יוצא דופן בתור תעמלן בכך שארגן את פועלי הדואר לכדי איגוד.[1] הוא ארגן שביתת עובדים מוצלחת שנמשכה חודשיים והייתה הראשונה במערב אפריקה הצרפתית.[3]
כשרונו ועבודתו היעילה זיכו אותו בהערצתם של בני ארצו ובערנותם וחשדנותם של השלטונות הקולוניאליים. באותו זמן הוא יצר קשרים עם ה-CGT (ההתאחדות הכללית של העובדים), ארגון עובדים צרפתי שנשלט על ידי הקומוניסטים.[1]
ב-1945 ייסד טורה את האיגוד המקצועי הראשון בגינאה הצרפתית, ה-SPTT (איגוד עובדי הדואר והתקשורת), ושנה לאחר מכן נבחר למזכיר הכללי של האיגוד.[1][4]
רצף מהיר של מהלכים הן בגינאה והן במערב אפריקה הצרפתית, הביא לביסוסו של האיגוד בין השנים 1947 ל-1956 כאיגוד מקצועי מוביל במערב אפריקה.[1]
המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917 הפכה את הקומוניזם לכוח מרכזי במאה ה-20. השפעתו על הקבוצות הלאומניות באפריקה הייתה ניכרת. טורה שאב השראה מרעיונות הקומוניזם בדבר התרחקות מהמערב בשל אופיו הכלכלי-נצלני שהוא פועל יוצא של השיטה הקפיטליסטית והתקרבות לגוש הסובייטי. הוא האמין כי סיוע תקציבי מצד המערב מנציח את תלותה של אפריקה בחסדי זרים ומשמר את שעבודה הפוליטי. גישתו הרדיקלית האנטי-קולוניאליסטית מנעה ממנו לקבל את השיטה הקפיטליסטית המזוהה עם שלטון קולוניאלי זר, עם דיכוי על ידי המתיישבים הלבנים ועם השליטה של המערב במשאביה של אפריקה.[6]
לאחר מלחמת העולם השנייה התפתח במערב אפריקה הצרפתית שיתוף פעולה בין המפלגה הקומוניסטית הצרפתית לבין המפלגה הלאומית העיקרית RDA (ההתאגדות הדמוקרטית האפריקנית).[6] בשנת 1946 השתתף טורה בוועידה מערב אפריקאית בבמקו בירת מאלי, שם הפך לאחד ממייסדי המפלגה. מפלגת RDA הייתה מפלגה פאן- אפריקנית ששאפה לשחרר את מערב אפריקה מהקולוניות.[1][3][4] הזרם הפאן אפריקאי הוא זרם רעיוני מרכזי באפריקה המודרנית, השואף לאחדות השחורים באפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה התבסס זרם זה כאידאולוגיה לאומנית ששואפת לאיחוד פוליטי-חברתי של יבשת אפריקה ולהתגברות על פיצולה למדינות קטנות.[6]
בשל האקטיביזם הפוליטי שלו, נכלא סקו טורה למשך תקופה קצרה ב-1947 על ידי הממשל הקולוניאלי הצרפתי. הוא החליט להקדיש את מאמציו לאיחוד עובדי אפריקה ולחתירה לעצמאותה.[3]
בשנת 1948 נבחר טורה למזכיר הכללי של האיגוד הטריטוריאלי של ה-CGT, ושנתיים מאוחר יותר מונה למזכיר הכללי של ועדת התיאום של מערב אפריקה הצרפתית וטוגולנד. לפעילותו הרבה של טורה ב-CGT הייתה השפעה משמעותית על התפתחות כישוריו כמארגן המונים וטקטיקן פוליטי.[1]
בשנת 1952 הפך אחמד סקו טורה למנהיג ה-PDG. סמל המפלגה היה פיל ותומכי סקו טורה דימו אותו לפיל בשל עצמתו וחוכמתו.[2]
בשנת 1953 הנהיג שביתה כללית שהייתה בעלת אופי אנטי-קולוניאלי גלוי, והצליח לנצל את כוחה של תנועת האיגודים המקצועיים למטרות פוליטיות. כמות המשתתפים באיגוד המקצועי בגינאה עלתה במהרה; מ-4,000 חברים ב-1953 ליותר מ-55,000 שנתיים לאחר מכן. כתוצאה מכך התפרסמו טורה ומנהיגים אחרים בגינאה בכל מערב אפריקה הצרפתית.[4] באותה שנה נבחר טורה לשמש כחבר באספה האזורית, אך לא זכה בבחירות לתפקיד נציג באספה הלאומית הצרפתית. היה חשד כי השלטון הצרפתי בגינאה זייף את תוצאות הבחירות במטרה למנוע את זכייתו של טורה.[3]
בשנת 1954 הוא הפך לחבר בוועדת התיאום של ה-RDA. ב-1955 נבחר לראש עיריית קונאקרי. בינואר 1956 הצליח לבסוף להיבחר כנציג גינאה באספה הלאומית הצרפתית בפריז.[4]
טורה לא היה מרוצה מהקשרים בין האיגודים המקצועיים של גינאה לבין קואליציית ה-CGT הקומוניסטית. ב-1956 הוא ייסד את ה-CGTA (ההתאחדות הכללית של עובדי אפריקה) והתפטר מה-CGT ומה-WFTU (ההתאחדות העולמית של האיגודים המקצועיים). אם כי בשנה שלאחר מכן חלה התקרבות בין ה-CGT לבין ה-CGTA, שיצרה את ה-UGTAN (האיגוד הכללי של עובדי אפריקה השחורה), עם סקו טורה כמזכיר הכללי הראשון שלה ולאחר מכן נשיאה. מטרת ה-UGTAN הייתה לאחד את העובדים של אפריקה השחורה ולתאם את פעילותם במאבק נגד המשטר הקולוניאלי ונגד צורות הניצול הנוספות באזור. היווסדות התנועה סימלה את הביקוש הגובר לעצמאות מצרפת.[3][4]
ב-1956 חוקקו רשויות צרפת את חוק הקרקעות, שנתן זכות בחירה אוניברסלית ואוטונומיה פנימית במערב אפריקה הצרפתית, ויצרו מועצת מנהלים בכל אזור עם סגן נשיא נבחר. בבחירות של מרץ 1957, נבחר סקו טורה לסגן נשיא גינאה וקיבל את הזכות להקים ממשלה תחת שליטתו הכללית של המושל הצרפתי. הוא החל בתוכנית של אפריקניזציה ותיעוש (מה שבא לידי ביטוי בהגדלת מספר האפריקאים בשירות הציבורי, הקמת חברות מקומיות בניהול אפריקאי ועוד), והגביל את כוחם של ראשי הכפרים על ידי הקמת מועצת כפר והתאחדות איכרים.[4]
בשנת 1957 הפך טורה לחבר בוועדה הגדולה של מערב אפריקה הצרפתית, אך כאשר נראה היה שהוא מוכן לשתף פעולה עם צרפת, החלו לאומנים קיצוניים רבים לבקר אותו על כך שלא דרש עצמאות.[4]
באותה שנה נבחר לסגן נשיא ה-RDA, ודגל בכך שהמושבות האפריקאיות של צרפת צריכות להקים התאחדות שבאמצעותה יוכלו לקבוע את היחסים העתידיים שלהן עם צרפת, במקום לפעול כמדינות אינדיבידואליות. עם זאת, בשנים הבאות, כאשר הוצעה למושבות אוטונומיה מוגבלת בתוך "קהילה צרפתית" חדשה או עצמאות מוחלטת מצרפת, סקו טורה, בניגוד לרוב המנהיגים האחרים, קרא לעצמאות מלאה.[4] שאיפתו הייתה ליצור סוציאליזם לאומי-אפריקני. ציטוט של טורה מ-1959 ממחיש את הגישה הזו- "המהפכה הפוליטית לא תהיה שלמה ללא מהפכה כלכלית וחברתית. קולו של העם האפריקני אינו אינדיבידואליסטי".[6]
נשיא גינאה
בספטמבר 1958 התקיים משאל עם ביוזמתה של הקולוניה הצרפתית בנושא החוקה החדשה של צרפת. לגינאה היו שלוש אפשרויות: להישאר במצב הקיים, לעבור אינטגרציה מלאה לצרפת- ששלטה עד אז בגינאה, או להשיג סטטוס של רפובליקה אוטונומית בוועידה צרפתית. אם תדחה גינאה לחלוטין את החוקה, תהפוך לעצמאית באופן מיידי, דבר שימנע ממנה כל סיוע ותמיכה כלכלית מצד צרפת. תושבי גינאה הצביעו ברוב מכריע לעצמאות מיידית. גינאה הייתה היחידה מהקולוניות הצרפתיות שהצביעה נגד החוקה, וב-2 באוקטובר 1958 הפכה לרפובליקה עצמאית, וסקו טורה הפך לנשיאה הראשון. כתוצאה ממהפך זה, זכו שאר אזורי אפריקה הצרפתית לעצמאות כשנתיים מאוחר יותר.[7]
הצרפתים עזבו את גינאה בפתאומיות ולקחו איתם הון, ציוד וכוח אדם מיומן, ושנים רבות לאחר מכן לא היו בין שתי המדינות קשרים רשמיים. אולם סקו טורה היה מסוגל לקבל תמיכה כלכלית מגאנה, המדינה העצמאית החדשה, מהאיחוד הסובייטי, וכן ממדינות רבות במזרח אירופה, ארצות הברית וסין. טורה גם התחיל לפתח מדיניות חוץ נייטרלית, ויצר קשרים הדוקים עם סין, ברית המועצות ומדינות רבות במזרח אירופה, כמו גם עם ארצות הברית, מערב-גרמניה ומדינות מערביות אחרות. התקופה הייתה תקופת המלחמה הקרה ומעצמות העל ניסו להגיע לכל מדינה ולהעביר אותה לצד שלהן, במיוחד כשמדובר במדינה חדשה.[4]
בדצמבר 1958 חיבר טורה הסכם ליצירת איחוד בין גינאה לגאנה. הוא ראה בהסכם זה בסיס לאחדות שתאפשר שיתופי פעולה הדדיים בכל התחומים. במאי 1959 חתמו שני המנהיגים, טורה וקוואמה נקרומה, נשיא גאנה, על הצהרת קונאקרי שצירפה את כל מדינות אפריקה להסכם זה. סודאן וסנגל הצטרפו במהרה, וב-1960 הצטרפה גם מאלי, והתהוו תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי-פוליטי נוסף בעתיד. הוצהר כי המטרה העיקרית היא "לסייע לאחינו האפריקאים הנשלטים במטרה לשים קץ לתלות, להרחיב ולפתח ברית של מדינות אפריקאיות עצמאיות".[4]
בשנת 1959 חתמו קוואמה נקרומה, טורה ונשיא ליבריה, ויליאם טובמן (William Tubman), על הצהרת סניקוולי (Sanniquellie) שהגדירה עקרונות עבור קהילה של מדינות אפריקאיות עצמאיות. אולם בשנים שלאחר מכן פרץ ויכוח בין מנהיגים אפריקאים על האופן שבו ניתן להשיג אחדות פאן-אפריקאית. ב-1961 השתתף טורה בוועידת הפסגה בקזבלנקה (Casablanca) ויצר קשרים עם גוש מדינות קזבלנקה, גאנה, מאלי, מרוקו, הרפובליקה הערבית המאוחדת, אלג'יריה ולוב. קבוצה זו נתפסה כקבוצה רדיקאלית למרות חבריה הרבים, ולכן גוש מונרוביה (Monrovia) המתון יותר לא קיבל אותה. סקו טורה עשה מאמצים רבים ליצירת אחדות בין שני הגושים ונפגש עם כמה מנהיגים אפריקאים אחרים במהלך 1961. מאמציו יחד עם אחרים, הובילו לפגישה ההיסטורית באדיס אבבה (Addis Ababa) ב-1963, בה הוקם ארגון אחדות אפריקה.[4]
במסגרת הקשרים שקיים טורה עם מנהיגים אפריקאים נוספים, הוא היה תומך נלהב של ראש ממשלתה הראשון של קונגו, פטריס לומומבה (Patrice Émery Lumumba), שנאבק להשגת עצמאותה של קונגו מהכיבוש הבלגי באזור. בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1960, הוא תקף במרירות את האו"ם ואת מזכ"ל האו"ם על מדיניותם כלפי קונגו ועודד את לומומבה לפעול למען שחרורה מהכיבוש. טורה היה גם חבר קרוב ותומך הדוק של נקרומה וקידם אותו בגינאה, שם נשאר נקרומה עד מותו, כאשר נאלץ לגלות אחרי ההפיכה בגאנה ב-1966.[4]
גם לאחר הצלחת המאבק נגד השלטון האירופאי, ושחרורה של רוב יבשת אפריקה משלטון קולוניאלי, הקבוצות הלאומניות הרדיקליות באפריקה טענו כי קיים אויב חדש המאיים על שאיפתם- "הנאו- קולוניאליזם" ויש להילחם בו על מנת לזכות בעצמאות ממשית ולא רק פורמלית. לאומנים אפריקאים טוענים כי על ידי חלק ממדינות אפריקה מקיימות עצמאות למראית עין, אולם ניצולה הכלכלי ושעבודה הפוליטי של אפריקה נמשך. טורה ומנהיגים אפריקאים נוספים ציירו את "הנאו-קולוניאליזם" כאויב ערמומי המסווה את פעילותו ופועל בשיטות מגוונות ומתוחכמות, ממניעת תיעוש בארצות אפריקה ועד למעורבות צבאית ולדיכוי מרידות. "הנאו- קולוניאליזם" הואשם גם בפיצול אפריקה למדינות קטנות וחלשות בשיטת הפרד ומשול.[6]
עם הזמן גינאה נתפסה יותר ויותר כמדינה חד-מפלגתית בלתי מרוסנת, מדכאת ומושחתת. סקו טורה לא בחל באמצעים כנגד מתנגדיו. הוא נתפס כמנהיג סמכותי ומשטרו היה אחראי למעצרים רחבי היקף, הגליה ואף הוצאה להורג של מתנגדי מדיניות הממשלה. כתוצאה מכך ומחוסר יכולתו של טורה לספק לנתיניו יציבות כלכלית וזכויות דמוקרטיות, זכה משטרו לביקורת רבה, בעיקר מצד אקטיביסטים באירופה.[4]
בשנת 1960 הכריז טורה על מפלגתו (PDG) כמפלגה החוקית היחידה במדינה. האג'נדה המרכזית של המפלגה הייתה לשחרר את אפריקה מהקולוניות.[7] הוא האמין שריבוי מפלגות הוא בזבוז של מוחות וכוחות הנמצאים במפלגות יריבות ושהמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה מאבק מפלגתי בשל מחסור בכוח אדם מיומן. לפי טורה: "אין גינאה יכולה להרשות לעצמה לפזר כוחותיה, מאמציה ורצונותיה בדואליזם פוליטי".[6]
.jpg)
גינאה הפכה למדינה דיקטטורית עם הגבלות קשות על זכויות אדם ועל אופוזיציה פוליטית. טורה קידם בעיקר את הקבוצה האתנית שלו – מנדינקה (Mandinka), במקום לקדם את האידאולוגיה הלאומנית הרחבה שחרת על דגלו. מיליוני אזרחים נאלצו לצאת לגלות כדי להימלט ממחנות הכליאה של טורה. משוער כי 50,000 איש נהרגו במחנות ריכוז כמו מחנה בוירו (Camp Boiro or Camp Mamadou Boiro) הידוע לשמצה.[3]
בשנת 1960 זכה בפרס לנין לשלום ובפרס הצלב הגדול של לגיון הכבוד הצרפתי.[5] טורה ומפלגתו החזיקו בכל הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה במשך 24 שנים. טורה נבחר שוב ב-1968, ב-1974 וב-1984 עקב העדר אופוזיציה.[7]
בעקבות הנסיגה הצרפתית, ההתפתחות הכלכלית בגינאה הייתה איטית. בתחילת כהונתו התעקש טורה כי כל הקשיים של אפריקה הם כתוצאה משלטון הקולוניות עליה, ולכן צריכה לנתק כל מגע איתן. אולם למרות עמדה זו, בשנות ה-70 הייתה התיידדות מחדש עם צרפת.[4][7]
בסוף שנות ה-60' תנועות נציונליסטיות שהיו נפוצות ברחבי אפריקה התרכזו באפריקה הפורטוגזית- כף ורדה (República de Cabo Verde) וגינאה-ביסאו (República da Guiné-Bissau). הארגון האנטי קולוניאליסטי PAIGC (המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה) הוביל מלחמה נגד השלטון הפורטוגזי באזור. בשנות ה-70' ביסס עצמו הארגון כתנועה המצליחה ביותר באפריקה השחורה. בתחילת שנות ה-60' עקב רצונו של טורה להפוך את אפריקה לעצמאית וללאומנית, הפך לפטרונה העיקרי של התנועה. הוא הציע לאמילקר קברל (Amílcar Cabral), מייסדה ומנהיגה של PAIGC שקונאקרי תשמש כבסיס הראשי של התנועה. טורה סיפק תמיכה לוגיסטית וצבאית משמעותית לארגון וכך גם חסינות דיפלומטית בזמן מלחמתו.[7]
עד שנות ה-70' החזיק הארגון בבסיסים רבים בשטח גינאה ובבירתה, בהם החזיקו שבויי מלחמה פורטוגזים. הארגון הפיץ את המסרים שלו באמצעות תחנת הרדיו הרשמית של ממשלת גינאה וכן בעיתון הרשמי של PDG.[7]
מבצע ים ירוק- הפלישה הפורטוגזית לגינאה
בליל ה 22 בנובמבר 1970 ארגנה פורטוגל כוח של כמה מאות חיילים פורטוגזים וחיל עזר גינאי לתקוף את קונאקרי מהים. מטרת המבצע הייתה לחלץ שבויי מלחמה פורטוגזים, להרוס את הבסיס הראשי ואת ההנהגה של PAIGC ולפגוע ביכולתה של גינאה לתמוך בתנועת המורדים. הכוח השתלט על הבסיס הצבאי ששימש כמטה הצבאי הראשי של טורה. משם שיחררו מאות אסירים גינאים, מתנגדי המשטר, ועוד כ-24 אסירים פורטוגזים שהוחזקו במתקן בשם לה מונטן (la montagne). בנוסף פורטוגל התקיפה את המטה הראשי של PAIGC, ניתקה את אספקת החשמל של העיר ושרפה את הוילה הנשיאותית של טורה ואת ביתו של קברל.[7]
טורה כמעט ולא התגורר בוילה וקברל היה מחוץ למדינה באותו הזמן, כך ששניהם לא נפגעו. רבים מאמינים עד היום כי טורה הצליח להינצל מהמתקפה בשל כוחות על טבעיים.[2] הניסיון להרוס את חיל האוויר הגינאי כשל אף הוא עקב מודיעין לא טוב. הקרב היה קצר, כבר בתשע בבוקר של אותו היום טורה הכריז ברדיו שקונאקרי הותקפה על ידי כוחות אימפריאליסטים בהנהגת המשטר הפורטוגזי הקולוניאליסטי. בבוקר שאחרי כבר נסוגו הכוחות, מספר רבבות של לוחמים גינאים מהכוח הפורטוגזי נותרו נטושים על החוף של קונאקרי ונלכדו על ידי הצבא של גינאה.[7]
המתקפה גרמה נזק לעיר אך לא למשטר. ברית המועצות עזרה כספית לתיקון הנזקים, וארצות הברית, עקב המלחמה הקרה עם ברית המועצות, הציעה אף היא 4.7 מיליון דולר לגינאה. טורה קיבל תמיכה רבה מראשי מדינות אפריקה והמזרח התיכון. לוב ואלג'יריה שלחו כלי נשק לצבא גינאה, וניגריה שלחה חיילים. גינאה ביקרה בפגישות דיפלומטיות בארצות הברית והצליחה לגרום לכך שוועדת הביטחון תשלח משלחת שתחקור את הממצאים של המתקפה מיד לאחר שהתרחשה. המסקנות היו כי פורטוגל ידעה על המתקפה למרות שטענה שלא הייתה מעורבת. זה היה ניצחון דיפלומטי עבור גינאה ואסון דיפלומטי עבור פורטוגל.[7]
שבועות אחרי המבצע טורה הכריז שהיו גורמים רבים בגינאה ששיתפו פעולה עם פורטוגל. בעקבות כך רבים נעצרו ונכלאו ומתנגדים רבים אף הוצאו להורג.[7]
בתחילת שנות ה-80' גיבש טורה חוקה חדשה ומדיניות חדשה לחיפוש סיוע מהמערב לפיתוח גינאה. כתוצאה מכך יצא סקו טורה למשוך השקעות הון מערביות וערביות בגינאה, כאמצעי לנצל את המשאבים העשירים של אלומיניום, יהלומים, ברזל ושמן. בשנת 1982 ביקר בארצות הברית כדי לעודד את תמיכתם ובאותה שנה הוביל את המשלחת שנשלחה על ידי ארגון הוועידה האסלאמית כדי לנסות ולתווך במלחמת איראן-עיראק. ב-1984 הוא מילא תפקיד משמעותי באבטחת הכניסה מחדש של מצרים לוועידה האסלאמית, ונחשב כמדינאי אפריקאי מוביל גם בעת מותו.[4]
מותו
סקו טורה, אחד המנהיגים הפוליטיים האפריקאים ששירתו בתפקיד למשך הזמן הארוך ביותר, נפטר בגיל 62, ב-26 במרץ 1984 במהלך טיפול קרדיאלי בבית חולים אמריקאי. הוא נפטר בקליניקה בקליבלנד (Cleveland), אוהיו, לשם הובל לאחר אירוע לבבי שהתרחש בזמן שהותו בערב הסעודית יום קודם לכן. משם הוחזרה גופתו לקונאקרי לקבורה.[4][5]
איש הצבא, לנסנה קונטה (Lansana Conté) תפס את מקומו של טורה כנשיא גינאה בבחירות 45 יום אחרי מותו. יורשו של טורה היה אמור להיבחר מתוך מפלגת ה PDG, אך שעות ספורות לפני ישיבת הבחירות, ב-5 באפריל 1984, תפסו את השלטון כוחות מזוינים בהנהגתו של לנסנה. בהוראתו של לנסנה שוחררו כ-1,000 אסירים פוליטיים. השלטון הפוליטי בגינאה נותר דיקטטורי עד שנת 2010.[3][7]
במהלך חייו סקו טורה טיפח את דמותו הפוליטית כאבי האומה והגיבור שהביא לעצמאות. הביטוי הנפוץ "גינאה-סקו טורה" ממחיש את הדמיון והקשר בין גורלו האישי של טורה לבין גורל המדינה. עם זאת, סקו טורה מעולם לא זכה להנצחה עולמית כשל מנהיגים אחרים: לצד האידאולוגיה הרשמית שהופצה תחת שלטונו ואחרי מותו, התרבו קולות שקראו תיגר על דמותו של ה"מנהיג האגדי" והעלו ספקות לגבי הזהות הפוליטית והלאומית שאפיינה אותו. כתוצאה מהשקפות סותרות אלו, הפך טורה לדמות מעורפלת, אי שם בין גיבור לרודן.[8]
ספרו "אפריקה ואימפריאליזם"
ספרו של סקו טורה "אפריקה ואימפריאליזם" יצא לאור ב-1973. הספר עוסק בבעיית הכיבוש הקולוניאליסטי באפריקה, ומשקף את השקפותיו של טורה בנוגע לאימפריאליזם והמאבק בו. מתוך אבחנתו של סקו טורה על מבנה האימפריאליסטי, הסיק שעל מנת להילחם בו, אפריקה צריכה להתאחד, לכן הוא קורא ל"מהפיכת אחדות". סוג זה של אחדות הופך להיות בסיס חשוב עבור השחרור האפריקאי.[9]
טורה טען כי אפריקה צריכה לשאוף להשיג עצמאות שלמה ואמיתית, מכיוון שהאימפריאליזם לא יכול לשרוד במדינות עצמאיות מבחינה פוליטית, חברתית, אידאולוגית, כלכלית ותרבותית. הוא טוען כי "האימפריאליזם יכול לשרוד כל עוד קיימות כמה מדינות או קהילות שעליהן הוא יכול להפעיל השפעה" אפריקה תרוויח מכך אם לא יספקו לאימפריאליסטים את הסביבה ואת הבסיס האידאולוגי להישרדותם.[9]
סקו טורה סובר כי המאבק לשחרור צריך להיות משימה עבור כולם, לא מוגבל עבור מעמד אחד או קבוצה, אלא צריך להיות מהלך המוני. טורה מסביר כי היעדר "אחדות המעורבות" במאבק השחרור נגרם על ידי האימפריאליסטים, אשר לעיתים קרובות מבקשים להפריד ולשלוט. על פי מדיניות מחושבת של האימפריאליסטים, מספר אפריקאים הוצבו בעמדת נחיתות כלכלית וחברתית על פני האחרים. לכן, אלה שהוצבו בעמדת יתרון מרגישים שאינם ששים לשחק תפקיד חיובי במאבק השחרור. האימפריאליסטים ממהרים לנצל במהירות התפתחויות כאלה, תמיד על חשבון המאבק לשחרור.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 Frank N. Magill, Dictionary of World Biography: The 20th Century, Routledg, 1999, עמ' 3711
- ^ 2.0 2.1 2.2 Fred Hayward and Ahmed Dumbuya, Political Legitimacy, Political Symbols, and National Leadership in West Africa, The Journal of Modern African Studies (4)21, 1983, עמ' 645-671
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 Evans Alistair, Biography of Ahmed Sekou Toure, ThoughtCo, 07.12.2017
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 Hakim Adi and Marika Sherwood, Pan-African History-Pilitical figures from Africa and the Diaspora since 1787, Routledge, 2003
- ^ 5.0 5.1 5.2 Eric Pace, Ahmed Sekou Toure, A Radical Hero, The New York Times, 28.03.1984
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 ד"ר בנימין נויברגר, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, 1980
- ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 Alexis Arieff, Still Standing: Neighbourhood Wars and Political Stability in Guinea, The Journal of Modern African Studies (3)47, 2009, עמ' 331-348
- ^ Céline Pauthier, The Controversial Legacy of Sékou Touré, the “Hero” of Independence, Vingtième Siècle. Revue d’histoire, 2.2013
- ^ 9.0 9.1 9.2 Ahmed Sékou Touré, Afrika and Imperialism, Jihad Publishing Co, 1973
25214978אחמד סקו טורה