אורורה (אונייה, 1876)

אורורה
Aurora

תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית קיטור
חברת ספנות	דאנדי
ציוני דרך עיקריים
תקופת הפעילות	1876–1918 (כ־42 שנים)
אחריתה	נעדרת

אורורה (Aurora) הייתה יכטת קיטור שנבנתה בשנת 1876 על ידי מספנת אלכסנדר סטיבן ובניו בדאנדי, סקוטלנד, עבור חברת דאנדי לציד כלבי-ים ולווייתנים. חלקי הגוף והשלד נבנו מעצי אלון ואשוח. לוחות הדופן והתחתית צופו בנסרי עץ קשה במיוחד הקרוי Greenheart, כזה שאינו נכנע בקלות לשיניו החדות של הקרח. חרטומה החסון כוסה בשריון של לוחות פלדה, וצלעותיה וקורות הסיפון שלה היו כפולות. השימוש העיקרי שנעשה בה היה ציד לווייתנים בימי הצפון, והמבנה שלה היה חסון דיו לעמוד בתלאות מזג האוויר והקרח שציפו לה שם. איתנותה הוכחה כשימושית גם למסעות חקר באנטארקטיקה, ובין 1911 ל-1917 יצאה "אורורה" לחמש הפלגות אל יבשת זו, הן למטרות מחקר והן למשימות חילוץ והצלה.

ציד לווייתנים

בין השנים 1876 ל-1911 יצאה "אורורה" למסע שנתי מדאנדי אל ניופאונדלנד לציד לווייתנים וכלבי-ים בצפון האוקיינוס האטלנטי. שני אירועים ראויים לציון קרו בתקופה זו. בשנת 1884 כשלה "אורורה" בניסיונה לחלץ את משלחת גרילי ולקבל את כספי הפרס, וב-1891 נחלצה הספינה להצלת צוות האונייה "פוליניה", שנמחצה בקרח ים.

משלחת דאגלס מוסון

ערך מורחב – משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה

בשנת 1910 קנה את "אורורה" מיופה כוחו של דאגלס מוסון, רב חובל ג. ק. (הקודר) דייוויס, תמורת 6,000 ליש"ט, בשביל משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה. אורורה יצאה להפלגה ב-2 בדצמבר 1911 מהובארט אל האי מקווארי, שם הוקמה תחנת ממסר אלחוטי. ב-25 בדצמבר עזבה את האי והגיעה ב-8 בינואר 1912 אל כף דניסון, שם נבנה הבסיס הראשי של המשלחת, צריפי מוסון. ב-19 בינואר הפליגה מן האי מערבה, להקים בסיס מערבי. האתר נקבע במה שמוכר כיום כארץ המלכה מרי, ב-1 בפברואר 1912. אחרי הקמת הצריף הראשי, "המערות", על מדף הקרח היציב, הפליגה "אורורה" חזרה להובארט ב-20 בפברואר והגיעה לשם ב-12 במרץ.

ערך מורחב – קבוצת המזרח הרחוק

בדצמבר 1912 כש"אורורה" חזרה לאנטארקטיקה, נודע לצוותה, שדאגלס מוסון, זאוויר מרץ ואדוארד ניניס יצאו למסע מזחלות והם מאחרים לחזור. רב החובל ניסה לחכות לשוב קבוצת המזרח הרחוק, אבל מעגן לא נאות ורוחות עזות במיוחד חברו יחד להביא לניתוק מספר רב של שלשלות עיגון. בסוף ינואר נאלצה הספינה להפליג כדי לאסוף את קבוצת הבסיס המערבי. אחרי עיכוב נוסף, בשל עוד סופת שלגים, עזבה הספינה לבסוף ב-8 בפברואר, והגיעה אל קבוצת הבסיס המערבי ב-23 בפברואר, העלתה את אנשיה בחיפזון אל הסיפון והפליגה צפונה. היא הגיעה להובארט ב-15 במרץ.

במשך החודשים הבאים גייס דייוויס מימון רב למשימת החילוץ, ודאג לשיפוץ ולציוד מחדש של "אורורה". הספינה יצאה מהובארט ב-15 בנובמבר 1913, אספה את קבוצת הרדיו בראשות ג'ורג' איינסוורת' באי מקוארי ועגנה במפרץ קומונוולת' בבוקר ה-13 בדצמבר 1913, שם אספה את אנשי המשלחת, שחרפו במקום יחד מוסון. היא הפליגה ממפרץ קומונוולת' ב-25 בדצמבר ולאחר חקר חופים מקיף, הגיעה לבסוף אל פורט אדלייד ב-26 בפברואר 1914.

המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית

ערך מורחב – סחף אורורה

ב-1914 גייס בר ארנסט שקלטון את "אורורה" לקבוצת ים רוס, שמשימת הייתה לצייד מצבורי אספקה לאורך הנתיב המתחוכנן למשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית שלו. אחרי שהתעכבה בגלל קרח-ים במצר מקמרדו בינואר 1915, הצליחה "אורורה" להתקדם עוד דרומה, ושלחה קבוצות חוף להניח את המצבורים. לבסוף הפליגה אל מפרץ דיסקברי ב-12 במרץ 1915, שם הטילה עוגן ונקשרה אל החוף, להמשיך בפריקת מטענים. במאי ניתקה "אורורה" מכבליה ונסחפה בסופה בתוך גושי קרח הרחק לים הפתוח, מותירה מאחור את האנשים, שעסקו בהנחת המצבורים. הספינה נשארה כלואה בקרח במשך קרוב לשנה, ונסחפה למרחק כ-2900 ק"מ. רק ב-12 בפברואר 1916 הצליחה הספינה להיחלץ מן הקרח וב-3 באפריל הגיעה חזרה לדנידין שבניו זילנד.

חילוץ קבוצת ים רוס 1917

ממשלות אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה הסכימו לממן את שיפוצה וציודה מחדש של "אורורה" לצורך הצלתה של קבוצת ים רוס. ועדה מייעצת הוקמה במלבורן, ובה סגן האדמירל סר ויליאם קרסוול, פרופסור דייוויד אורמה מסון, קפטן ג'. ר. בארטר, קומנדר ג'ון סטיבנסון ותומאס גריפית' טיילור.

יתרות המימון של משלחת שקלטון מוצו עד תום. אחרי עלילות הצלתם של אנשי המשלחת לאחר טביעת האונייה אנדיורנס בים ודל, הגיע שקלטון לניו זילנד בדצמבר 1916. שלוש הממשלות המעורבות היו נחושות בדעתן, שלא להניח לו להנהיג את משלחת החילוץ כבקשתו ומינו את ג'ון קינג דייוויס כרב חובל ל"אורורה". לאחר דין ודברים, הפליג שקלטון ב"אורורה", אבל הסמכות הבלעדית על המסע הייתה נתונה לקפטן דייוויס. ב-10 בינואר 1917 שייטה הספינה במקביל לקרח הדחוס סמוך לכף רוידס ופילסה לה דרך אל כף אוונס. כעבור שבוע, היו שבעת השורדים מעשרת החברים שהרכיבו במקור את "קבוצת ים רוס" על ה"אורורה", בדרכם חזרה אל ולינגטון, ניו זילנד.

גורל הספינה

"אורורה" נראתה לאחרונה ב-1917 כשהפליגה מניו קאסל שבניו סאות' ויילס אל צ'ילה, נושאת מטען של פחם. חברת לויד'ס הלונדונית דיווחה על הספינה כנעדרת ב-2 בינואר 1918; ההנחה הייתה, שהספינה נפלה קורבן לפעילות קרבית במלחמת העולם הראשונה, אולי הוטבעה במוקש שהניחה האונייה הגרמנית "וולף", שארבה לאוניות סוחר. אחת מסירות ההצלה של "אורורה" נמצאה ונשלתה מהים בין סידני לבריסביין, שישה חודשים לאחר היעלמותה.

מסר בבקבוק

בשנת 1937, כשמר ג. ברסינגטון טייל על שפת הים סמוך לטרוגרה, ניו סאות' ויילס, הבחין בבקבוק יין ישן קבור בחלקו בחול. כשהסתכל בבקבוק ראה חריתה של תמונת ספינה על צד אחד של הבקבוק ועל הצד השני המסר הבא: "יום אמצע החורף, 1912, קרחון שקלטון, אנטארקטיקה. פרנק ויילד, א. ל. קנדי, ס. אוון ג'ונס, ק. ארץ'. הואדלי, צ'ארלס ט. הריסון, ג'ורג' דוברס, א. ל. ווטסון ומורטון ה. מוייס".

סיפור המעשה הוא, שהבקבוק היה אחת משלושה שניתנו לסר דאגלס מוסון כשמשלחתו יצאה מאנגליה ב-1911. את הבקבוקים נתן מק ג'. ט. בוכאנן, ששמר אותם מאז משלחת צ'אלנג'ר וביקש, שהקבוצה תשתה אותם ב"יום חוקר הארצות". מוסון העביר את הבקבוק לפרנק ויילד, שהוביל את קבוצת הבסיס המערבי כש"אורורה" הייתה בפיקודו של ג'ון קינג דייוויס. לאחר שהיין נשתה ביום המיועד, חרת צייר הקבוצה הריסון את תמונת "אורורה" בצד אחד ואת שמות חברי הקבוצה על השני. הסברה היא, שהבקבוק היה עדיין על סיפון ה"אורורה" כשהפליגה מניו קאסל ב-1917.

הנצחה

מספר תוואי נוף אנטארקטיים קרויים על שם "אורורה", ואלה הם:

• קרחון אורורה (אנטארקטיקה)
• רמות אורורה
• פסגת אורורה
• האגן התת-קרחוני אורורה
• מאונט אורורה

רבי חובלים

להלן רשימה חלקית של רבי החובלים של "אורורה":

• אלכסנדר פיירוות'ר (1882-1880)
• ג'יימס פיירוות'ר (1888-1883)
• ג'קמן (בסביבות 1895)
• ג'ון קינג דייוויס (1914-1911, 1917-1916)
• לויטננט אניאס מקינטוש R.N.R, ‏ (1914)
• ג'וזף סטנהאוז (1916-1914)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אורורה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37540413אורורה (אונייה, 1876)