אה"מ ווריור (1860)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"ווֹרִיוֹר"
HMS Warrior
אוניית המוזיאון אה"מ "ווֹריוֹר" בנמל פורטסמות
אוניית המוזיאון אה"מ "ווֹריוֹר" בנמל פורטסמות
תיאור כללי
סוג אונייה אונייה מחופת שריון (ironclad)
צי הצי המלכותי הבריטי
סדרה "ווֹריוֹר", אונייה ראשונה בסדרה
אוניות בסדרה אה"מ "בְּלֶק פְרינְס"
ציוני דרך עיקריים
מספנה Thames Ironworks and Shipbuilding Company, בלקוול, לונדון
הוזמנה 11 במאי 1859
תחילת הבנייה אוגוסט 1859
הושקה 29 בדצמבר 1860
תקופת הפעילות 1 באוגוסט 1861 – 31 במאי 1883 (21 שנים)
אחריתה אוניית מוזיאון
מיקום נמל פורטסמות
מידות
הֶדְחֶק 9,284 טון
תפוסה 6,109 טון לפי מידת התפוסה הבריטית הישנה
אורך אורך כללי 128 מ'
רוחב 17.8 מ'
שוקע 8.2 מ'
נתונים טכניים
מהירות 14 קשרים (26 קמ"ש)
גודל הצוות 706 קצינים ומלחים
מספר תרנים 3 תרנים, מלאת-מעטה
הנעה מנוע קיטור ומפרשים
צורת הנעה מדחף
כמות הדלק 867 טון פחם
אמצעי לחימה
שריון חגורת שריון בעובי 114 מ"מ לאורך הדפנות; מחיצות אטומות משוריינות
חימוש 26 תותחי 68 ליטראות חלקי קדח ונטעני לוע (206 מ"מ); 10 תותחי 110 ליטראות נטעני-מכנס חרוקי-קדח (178 מ"מ); 4 תותחי 40 ליטראות נטעני-מכנס וחרוקי-קדח (121 מ"מ).

אה"מ "ווֹרִיוֹר" (באנגלית: HMS Warrior) היא פריגטת קיטור ומפרשים משוריינת של הצי המלכותי הבריטי מהתקופה הוויקטוריאנית ששרדה לימינו. היא נחשבת לאוניית המלחמה המודרנית הראשונה, ומשמשת כיום אוניית מוזיאון בנמל פורטסמות. האונייה הייתה הראשונה בסדרת אוניות מחופות שריון מדגם "ווֹריוֹר" (אנ'); הדגם נקרא, כנהוג, על שם האונייה הראשונה בסדרה (אנ'). "ווֹריוֹר" ואחותה אה"מ "בְּלֶק פְּרינְס" (HMS Black Prince) (אנ') היו אוניות המלחמה העשויות ברזל הראשונות שגופן צוּפָּה בלוחות שריון. שתיהן נבנו כמענה ל"גְּלוּאַר" (Gloire) (אנ'), האונייה מחופת השריון הראשונה בעולם, בעלת גוף עץ, שצרפת השיקה ב-1859. "ווֹריוֹר" ערכה סיור להפגנת כוח בנמלי בריטניה ב-1863, ואת שירותה הפעיל עשתה בצי התעלה. לאחר הכנסתה לשירות ב-1873 של אה"מ "דווסטיישן" (HMS Devastation), שהונעה רק על ידי מדחף, ללא מפרשים כלל, לא היה עוד צורך ב"ווֹריוֹר" המיושנת. ב-1875 הושבתה האונייה והושמה בעתודה, וב-1883 הוצאה משירות מבצעי.

לאחר מכן שימשה האונייה כמחסן צף וכאוניית בסיס (אנ'), וב-1904 סופחה לבית הספר לטורפדו של הצי המלכותי. ב-1927 הוסבה למזח תדלוק (oil jetty), והמשיכה לשרת בתפקיד זה עד 1979, אז נתרמה על ידי הצי ל-Maritime Trust לשם שימור ותצוגה. תהליך השימור ארך שמונה שנים, במהלכן שופצו או שוחזרו רבים מחלקי המבנה והציוד של האונייה. ב-1987, עם סיום עבודות השחזור, הוחזרה האונייה לנמל פורטסמות לשמש אוניית מוזיאון, והיא נמנית עם אוניות "הצי ההיסטורי הלאומי" (אנ') של בריטניה.

רקע כללי

ההשקה ב-1850 של אוניית הקו הצרפתית "נפוליאון" (אנ') בעלת מנוע הקיטור והמפרשים מציינת את ראשיתו של מרוץ חימוש ימי בין בריטניה וצרפת שנמשך עשר שנים. שלושה ארועים עיקריים הובילו בסופו של דבר להכרה בעליונותן של אוניות מחופות שריון על פני אוניות לא משוריינות: השמדת צי אוניות העץ העות'מאני בפגזיהן של אוניות הצי הרוסי בקרב סינופ (1853) בתחילת מלחמת קרים, השמדת ביצורי החוף הרוסיים בקרב קינבורן (1855) (אנ') באותה מלחמה על ידי סוללות התותחים המושטות (אנ') הצרפתיות, ותוצאות הניסויים שנערכו באותן שנים בלוחות שריון. צרפת השיקה ב-1859 את אוניית המלחמה מחופת-השריון האוקיאנית הראשונה בעולם, "גְּלוּאַר" בעלת גוף העץ, ובכך הפרה את מאזן הכוחות הימי בינה לבין בריטניה ורוקנה מתוכן את ההשקעה הבריטית באוניות-קו עשויות עץ.[1] פחד מפני פלישה השתרר בבריטניה, מאחר שהצי המלכותי הבריטי חסר אוניות שיוכלו להתמודד עם "גְּלוּאַר" ושתי אחיותיה. עד כדי כך נראה המצב חמור, שהמלכה ויקטוריה שאלה את האדמירליות אם הצי יוכל למלא את המשימות להן הוא נדרש אם תפרוץ מלחמה.[2] הזמנת הבנייה של "ווֹריוֹר" ואחותה "בְּלֶק פְּרִינְס" הייתה המענה לאותם חששות.[3]

האדמירליות דרשה מן המתכננים שמהירות האונייה תגיע ל-16 קשרים (28 קמ"ש) ושהיא תצויד במעטה מפרשים שלם שיאפשר לה לשוט לכל פינה בתבל. עוד נקבע כי גוף האונייה יהיה מברזל, מאחר שגוף ברזל קל יותר מגוף עץ בעל אותם ממדים וצורה, ועל כן יהיה באונייה מקום רב יותר לתותחים, לשריון ולמכונות.[4]

מבנה האונייה ותיאורה

המבנה

האונייה תוכננה על ידי אייזק ווֹטס (Watts), הארכיטקט הימי הראשי של הצי (אנ'), ומהנדס המכונות תומאס לויד (Lloyd).[5] הם העתיקו את מבנה הגוף של פריגטת העץ הגדולה אה"מ "מֶרְזִי" (HMS Mersey, 1858) ושינו אותו מגוף עץ לגוף ברזל תוך ההתאמות הנדרשות. באמצעית האונייה, לאורך סיפון התותחים היחיד, הוסיפו "תיבה משוריינת" (citadel) (אנ'), שגוננה על רוב תותחי האונייה.[6] אוניות בעלות תותחי-דופן ודפנות מחופות בשריון נקראו broadside ironclads.[7]

המבנה של האוניות מדגם "ווֹריוֹר" כלל טכנולוגיות בדוקות היטב ששימשו באוניות אוקיאניות שנים רבות והן: גוף ברזל, מנוע קיטור ימי ומדחף. רק שריון הברזל המחושל שלהן היה בבחינת חידוש טכנולוגי. הארכיטקט הימי וההיסטוריון דיוויד ק. בראון (David K. Brown) כותב, כי "החידוש האמיתי ב"ווֹריוֹר" היה הדרך שבה שולבו כל אותם מאפייני מבנה נפרדים, אשר יחד עשו אותה לאוניית המלחמה הגדולה והחזקה ביותר בעולם."[8] "ווֹריוֹר" עלתה על כל אוניות המלחמה האחרות בנות זמנה במהירותה, בחימושה וביכולתה להתגונן מפני תותחי יריבותיה. האדמירליות הפסיקה את בניית כל אוניות הקו העשויות עץ והזמינה את בנייתן של 11 אוניות מחופות-שריון לתקופה של עשר השנים הבאות. אדמירל ג'ון פישר, שהיה קצין תותחנות צעיר ב-1864-1863, כתב לימים כי "רוב האנשים לא הבינו אז את גודל השינוי שחוללה "ווֹריוֹר". הם בוודאי לא שיערו באותו זמן שאוניית המלחמה המשוריינת שלנו תביא לשינוי כה יסודי, כזה המתרחש אחת לאלף שנים."[9]

תפיסת ההפעלה של "ווֹריוֹר" הייתה שונה מאוד מזו של "גְּלוּאַר" הצרפתית, שרק יועדה להחליף את אוניות-הקו העשויות עץ באוניות-קו מחופות-שריון. "ווֹריוֹר" ו"בְּלֶק פְּרִינְס", לעומת זאת, תוכננו על ידי ווֹטס כפריגטות משוריינות נושאות 40 תותחים, שלא יועדו ליטול חלק בקרב ימי סדוּר (line of battle). בניגוד ל"גְּלוּאַר", הן תוכננו לנצל את מהירותן העדיפה כדי לכפות קרב על אוניית אויב הבורחת ממגע קרבי, וכמו כן לבחור את הטווח שבו ייערך הקרב בין הצדדים.[10]

האורך בין הניצבים של "ווֹריוֹר" היה 380 רגל ו-2 אינץ' (116 מ') ואורכה הכללי 420 רגל (128 מ'). רוחבה 58 רגל ו-4 אינץ' (17.8 מ') והשוקע 26 רגל ו-9 אינץ' (8.2 מ'). ההדחק 9,137 טון אימפריאלי (אנ') (9,284 טון) והתפוסה 6,109 טון לפי מידת התפוסה הבריטית הישנה.[11] בניגוד לחרטום המרובע של "גְּלוּאַר", ל"ווֹריוֹר" היה חרטום כשל קליפר, אבל היא הייתה גם ארוכה פי שניים מקליפר טיפוסי.[12] אורכה הגדול פגם במידה מסוימת בכושר התמרון שלה, והקשה עליה להשתמש בחרטום המחוזק שלה לניגוח (אנ'), טקטיקה מן העת העתיקה שזכתה באותה תקופה לחיים מחודשים.[9] "ווֹריוֹר" היא אוניית המלחמה הראשונה שגופה נחלק למדורים על ידי מחיצות רוחביות (אנ') אטומות, להקטנת סכנת טביעה במקרה של פגיעה. מתחת לחדר המנועים ולחדר הדוודים הותקנה תחתית כפולה (אנ') לאותה מטרה.[13]

החימוש

רפליקה מפיברגלס של תותח ארמסטרונג 7 אינץ' נטען-מכנס על סיפונה הראשי של "ווֹריוֹר"

החימוש המתוכנן של "ווֹריוֹר" ואחותה "בְּלֶק פְּרִינְס" כלל 40 תותחים של 68 ליטראות (אנ'), נטעני-מכנס וחלקי-קדח, 19 בכל צד של הסיפון הראשי ועוד 2 תותחי מרדף על הסיפון העליון (הגלוי), אחד בחרטום והשני בירכתיים. קוטר תותח 68 הליטראות היה 7.9 אינץ' (201 מ"מ) ולו טווח של 3,200 יארד (2,900 מ'). התותחים ירו כדורים מלאים.

תוך כדי בניית האונייה שינו את סוג החימוש ל-10 תותחי ארמסטרונג של 110 ליטראות (אנ') – תותח נטען-מכנס מחורק-קדח (Riffled Breech Loader, RBL) (אנ') מוקדם, ובנוסף להם 26 תותחי 68-ליטראות ו-4 תותחי ארמסטרונג של 40 ליטראות (אנ'), נטעני-מכנס ומחורקי-קדח עם קליבר של 4.75 אינץ' (121 מ"מ) וטווח מרבי של 3,800 יארד (3,500 מ'). המחשבה הייתה להחליף את כל תותחי 68 הליטראות בתותחי 110 ליטראות החדשניים, שהפגז בקוטר 7 אינץ' שלהם (178 מ"מ) הגיע למרחק 4,000 יארד (3,700 מ'), אבל ההחלפה לא בוצעה בסופו של דבר בשל תוצאות ניסויי חדירת השריון המאכזבות שלו.[14] השימוש המבצעי הראשון בתותח 110-הליטראות, באה"מ "יוֹרֵיילֶס" (HMS Euryalus) (אנ') ב-1863, הסתיים בתקלה: טעינת התותח לא נעשתה כדרוש ומכסה המכנס התנתק ועף ממקומו בשעת הירי.[15][16] זאת ועוד, טעינת התותח והירי היו כרוכים במאמץ פיסי רב,[17] ועל כן השתמשו בהם מאז ואילך רק עם מטען הודף קטן יותר, ומשום כך היו הם פחות יעילים נגד אוניות מחופות שריון.[18]

כל התותחים יכלו לירות כדורים מלאים או פגזים. תותחי ה-68 ליטראות יכלו לירות גם פגזי ברזל מותך (molten iron shells) (אנ'), שחוממו לפני הירי בתנור קופולה (אנ') שהותקן בין שני דודי הקיטור הקדמיים.[19] תותחי הארמסטרונג 40-ליטראות הוחלפו ב-1863 בדגם משופר מאותו קליבר.[20] החימוש המקורי של "ווֹריוֹר" הוחלף במהלך השיפוץ של 1867-1864 ב-24 תותחי 7 אינץ' ו-4 תותחי 8-אינץ' מחורקי-קדח ונטעני-מכנס. כמו כן חומשה האונייה בארבעה תותחי ארמסטרונג של 20 ליטראות לשימוש כתותחי הצדעה (saluting guns).[21] פגז תותח ה-8 אינץ' יכול היה לחדור שריון של ברזל מחושל בעובי 244 מ"מ, והתותח של 7 אינץ' יכול היה לחדור עובי של 196 מ"מ.[22]

השריון

מיקום "התיבה המשוריינת" (citadel) שהגנה על תותחי הדפנות של האונייה

השריון של "ווֹריוֹר" היה עשוי מברזל מחושל בעובי 4.5 אינץ' (114 מ"מ) ובגבו עץ טיק בעובי 18 אינץ' (457 מ"מ).[23] שריון הברזל נבנה מלוחות במידות 12 x 3 רגל לכל היותר (3.66 x 0.91 מ'), שחוברו זה לזה בשיטת חריץ ושגם (אנ'). את לוחות השריון חיברו לגוף הברזל של האונייה בברגים ארוכים שעברו דרך עץ הטיק. גב עץ הטיק היה עשוי שתי שכבות של לוחות בעובי 9 אינץ' (229 מ"מ) שהונחו בזווית ישרה אחד לשני; לוחות הטיק הוסיפו לחוזקו של השריון בכך ששיככו את גלי ההדף שנוצרו עקב הולם הפגזים, אשר אחרת היו שוברים את הברגים שחיברו את השריון לגוף.[24] בשונה מהשריון של מרבית האוניות שנבנו אחריה, לוחות השריון של "ווֹריוֹר" חושלו לצורה המבוקשת בהקשה (hammering) ולא בערגול (rolling).[25] בהתבסס על מבדקים שנערכו בשוּבֶּרְנֶס באוקטובר 1861, בעת השקתה של "ווֹריוֹר", השריון היה "עמיד לפגזי התותחים בהם השתמשו באותה תקופה".[26]

השריון כיסה את כל אחת מדפנות האונייה באמצע, והגן על תותחי הסיפון הראשי ועל חדרי הדוודים והמנוע. אורכו 213 רגל (64.9 מ') וגובהו 16 רגל (4.9 מ') מעל קו המים ו-6 רגל (1.8 מ') מתחת לו. תותחי הסיפון הראשי היו מוגנים מפני אש אורכית (אנ') על ידי מחיצות רוחביות בעובי 4.5 אינץ'. החרטום והירכתיים לא היו משוריינים, אבל חולקו למדורים אטומים כדי להקטין את סכנת ההצפה במקרה של פגיעה. העדר שריון בירכתיים משמעו היה כי מערכת ההגה ולוח ההגה היו חשופים לפגיעה.[27]

הצוות

מגורי המלחים על הסיפון הראשי, שחזור.

בשנת 1863 מנה צוות האונייה 50 קצינים ו-656 חוגרים.[28] רוב עבודת המלחים הייתה עבודה פיסית מאומצת. אחת מהמטלות הללו הייתה להעלות בכוח השרירים את העוגנים הכבדים ביותר מאז ומעולם; כנן קיטור (capstan) הותקן רק ב-1875. חיי היומיום של הצוות נבדלו במעט מחיי המלחים באוניות העץ הישנות של הצי.[29]

מגורי המלחים היו בסיפון התותחים היחיד של "ווֹריוֹר"; הם ישנו בערסלים שנתלו מן הדפנות ומקורות הסיפון, עד ל-18 אנשים בין כל זוג תותחים. הקצינים התגוררו בירכתי האונייה בתאים אישיים קטנים; חדר הקצינים שימש גם כחדר אוכל קצינים. למפקד האונייה היו שתי קבינות מרווחות ומרוהטות היטב.[29]

122 איש מבין החוגרים היו חיילי צי (נחתים). בתקופת שירותה הפעיל הראשונה היו כל חיילי הצי ב"ווֹריוֹר" מקרב חיל התותחנים של הצי (אנ'); לאחר מכן הוצבו בה חיילים רגלים של הצי (marine infantry) כמקובל. חיילי הצי התגוררו בחלק האחורי של סיפון התותחים הראשי, וערסלי השינה שלהם היו תלויים בין מגורי הצוות לבין קבינות הקצינים.[30]

ההנעה

חדר הדוודים המשוחזר של "ווֹריוֹר"

ל"ווֹריוֹר" היה מנוע קיטור מסוג בוכנת חדק בעל שני צילינדרים מתוצרת John Penn & Sons ‏(אנ'), שהניע מדחף יחיד.[31], את הקיטור למנוע סיפקו 10 דוודים מרובעים.[7] ההספק האינדיקטורי[32] של המנוע, כפי שנמדד בהפלגות המבחן ב-1 באפריל 1868, היה 5,772 כוחות סוס (4,303 קילוואט). המנוע העניק לאונייה מהירות של 14.08 קשרים (26 קמ"ש) ללא עזרת מפרשים.[33] האונייה נשאה 853 טונות אימפריאליים (867 טון) של פחם,[34] שהספיק לשיט למרחק של 2,100 מייל ימי (3,900 ק"מ) במהירות של 11 קשרים (20 קמ"ש).[35]

לאונייה היה מעטה רוחבי שלם (אנ'), כלומר שלושה תרנים ועל כל אחד שלושה מפרשים רוחביים: תחתי, עילי ועלעילי. שטח המפרשים היה 48,400 רגליים מעוקבות (4,497 מ"ר). במפרשים בלבד הגיעה "ווֹריוֹר" למהירות 13 קשרים (24 קמ"ש), 2 קשרים יותר מאחותה "בְּלֶק פְּרִינְס". במפרשים ומנוע הייתה מהירותה 17.5 קשרים (32.4 קמ"ש).[36] "ווֹריוֹר" צוידה במדחף שניתן להרימו אל תוך חלל בגוף האונייה מעל קו המים, כדי להקטין את הַגְּרָר בעת שיט במפרשים. המדחף המתרומם שקל 26 טון,[34] הכבד מסוגו מעולם, שלהרמתו נדרש כוח השרירים של 600 איש.[35] שתי הארובות של הדוודים היו טלסקופיות, כדי שניתן יהיה לקפל אותן בעת שיט במפרשים ולהקטין עוד את הגרר.[37]

בניית האונייה

גליף החרטום המשוחזר של "ווריור"

בניית "ווֹריוֹר" הוזמנה ב-11 במאי 1859 אצל Thames Ironworks and Shipbuilding Company בבלקוול.[38] שדרית האונייה הונחה זמן מה אחרי 6 ביוני 1859 במספנת החברה בְּבַּאוּ קְרִיק (Bow Creek), במקום בו הנהר לי נשפך לתמזה, ומדרון הבנייה (אנ') חוּזק כדי שיוכל לשאת את המשקל הרב של האונייה. ייצור חלקי הברזל של האונייה החל באוגוסט, והבנייה כנראה באמצע אוגוסט. שינויי התוכניות התכופים גרמו לעיכובים רבים, ובוני האונייה כמעט ופשטו את הרגל. האדמירליות נחלצה לעזרתם והעניקה להם סיוע של 50,000 ליש"ט.[39] "ווֹריוֹר" הושקה ב-29 בדצמבר 1860, באחד החורפים הקרים ביותר מזה 50 שנה. האונייה קפאה על מדרון הבנייה, והיה צורך בבוכנות הידראוליות, בגוררות נוספות ובפועלי מספנה שרצו מצד אחד של הסיפון העליון לצדו השני כדי לטלטל את האונייה ולשחרר אותה מאחיזתה.[40] "ווֹריוֹר" הוכנסה לשירות באוגוסט 1861 והחלה בהפלגות מבחן; בנייתה הושלמה ב-24 באוקטובר[38] בעלות של 377,292 ליש"ט[41], פי שניים מעלות הבנייה של אוניית-קו עשויה עץ באותו זמן.[42] פגמים ותקלות שהתגלו בהפלגות המבחן תוקנו בין חודש מרץ לחודש יוני 1862. השינויים כללו התקנת מוט חרטום (אנ') קל יותר ומנור חלוץ (אנ') קצר יותר וכן התקנת בתי כיסא (אנ') נוספים לצוות באמצעית האונייה.[43]

תולדות שירותה בצי

האונייה הוצבה בתחילת שירותה בצי התעלה האנגלית בפיקודו של קפטן ארתור קוקריין (אנ'). במרץ 1863 ליוותה "ווֹריוֹר" את היכטה המלכותית שהסיעה את הנסיכה אלכסנדרה מדנמרק לבריטניה לקראת נישואיה עם נסיך ויילס.[44] הנסיכה שיבחה את עבודת צוות האונייה, וביקשה מאדמירל סר מייקל סימור (אנ') למסור לאנשיו כי "הנסיכה אסירת תודה מאוד". קוקריין הורה לחרוט את דבריה על לוח פליז ולהצמידו לחישוק גלגל ההגה. צאצאיתה, אלכסנדרה נסיכת קנט (אנ'), היא כיום הפטרונית של „קרן אה"מ "ווֹריוֹר" “1860.[45]

באמצע 1863 ערך צי התעלה האנגלית סיור בנמלי בריטניה שנמשך 12 שבועות; באונייה ביקרו 300,000 איש, וביום מסוים אחד הגיע מספרם לשיא של 13,000 איש.[46] ב-19 בספטמבר חילצה את ניצולי ארבת המשא "מרי אגנס" שטבעה בהתנגשות עם אוניית הקיטור "סנייפל" (אנ') בליברפול.[47]

בנובמבר 1864 החלה "ווֹריוֹר" בסדרת תיקונים, במהלכה פורקו תותחי הארמסטרונג שהתגלו כבלתי מוצלחים, והחימוש שלה שודרג לתותחים מחורקי-קדח ונטעני-לוע החדישים ביותר. היא הוחזרה לשירות מבצעי ב-1867 בפיקודו של קפטן ג'ון קורבט,[48] ואמורה הייתה להחליף את אחותה "בְּלֶק פְּרִינְס" כאוניית משמר (אנ') בקווינסטאון (אנ') שבאירלנד. במקום זאת נשלחו שתי האוניות להשתתף במִסְקַר הַצִּי (אנ') שנערך ב-17 ביולי לרגל ביקורם של ח'דיו מצרים והסולטאן העות'מאני בבריטניה. אחרי מסקר הצי, ב-24 ביולי, הוצאה האונייה משירות פעיל, ולמחרת הוחזרה אליו בפיקודו של קפטן הנרי בויז (Boys). לאחר הכנות בספיטהד הפליגה האונייה ב-24 בספטמבר והצטרפה לצי התעלה. בסוף אותה שנה הוצבה במפרץ אוסבורן (אנ') כדי לשמור על המלכה ויקטוריה שעשתה בבית אוסבורן מפני התקפה אפשרית של מורדים לאומנים איריים (אנ'). בעודה באוסבורן ערכה המלכה ויקטוריה ביקור לא רשמי באונייה. "ווֹרִיוֹר" הייתה חלק מהשייטת שליוותה את היכטה המלכותית "ויקטוריה ואלברט" (אנ') לדבלין באפריל 1868 לביקור רשמי של נסיך ויילס, המלך לעתיד אדוארד השביעי. באוגוסט, במהלך הפלגת סיור אל סקוטלנד, התנגשה "ווֹריוֹר" באה"מ "רויאל אוק" (אנ'), איבדה את גליף החרטום ואת מוט החרטום שלה ומחצה את סירת הקאטר של "רויאל אוק". בויז עמד למשפט בבית דין צבאי וזוכה מכל אשמה.[49]

מ-4 עד 28 ביולי 1868 גררו "ווֹריוֹר", "בְּלֶק פְּרִינְס" ופריגטת המשוטות העשויה עץ "טֶרִיבְּל" (אנ') מבדוק צף שנבנה במיוחד עבור אוניות מחופות-שריון ממדיירה אל ברמודה בעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, מרחק 2,700 מיילים ימיים. עם שובה לאנגליה, בסוף אוגוסט 1869, הוחלף בויז על ידי קפטן פרדריק סטירלינג (Stirling). לאחר ניקוי גוף האונייה מ"זקן" והתקנת גליף חרטום חדש במקום זה שאבד בהתנגשות, הצטרפה שוב "ווֹריוֹר" לצי התעלה האנגלית. ב-2 במרץ 1870 קיבל קפטן הנרי גלין (Glyn) את הפיקוד על האונייה. ב-17 בספטמבר, בשובה מסיור משותף עם צי הים התיכון, הייתה "ווֹריוֹר" עדה לטביעת אה"מ "קפטן" (אנ') בסערה עזה. אחר כך יצאה להפלגות סיור נוספות, ובהן אל מדיירה ואל גיברלטר.[50] "ווֹריוֹר" כמעט והתנגשה באה"מ "אז'ינקוֹר" (אנ') כאשר זו שטה אחריה ביציאה מגיברלטר; ו"אז'ינקור" עלתה על החוף ב-Pearl Rock וניזוקה.[51]

ההתפתחות המהירה במבנה אוניית המלחמה המודרנית, ש"ווֹריוֹר" תרמה לה במידה מסוימת, פירושה היה שהיא עצמה הפכה למיושנת עשר שנים בלבד לאחר השקתה. ב-1873 הכניס הצי המלכותי לשירות את אה"מ "דווסטיישן" (אנ'), אוניית המלחמה הגדולה הראשונה שלו המונעת רק על ידי מדחף, ללא מפרשים כלל.[52] צורת מבנה זו איפשרה להציב את התותחים הראשיים על הסיפון העליון, בעמדה גבוהה יותר, במקום לאורך הדפנות על סיפון התותחים הראשי כפי שהיה נהוג עד אז.[53] באותה שנה החלו לשפץ את "ווֹריוֹר", שיפוץ שנמשך עד 1875; הותקנו בה כנן קיטור (steam capstan) ומוט חרטום קצר יותר ודודי הקיטור הוחלפו.[54] באפריל 1875 הוחזרה האונייה לשירות פעיל והוצבה בשייטת המילואים הראשונה, שם שרתה כאוניית משמר בנמל פורטלנד.[55] מכאן יצאה מדי קיץ להפלגות סיור לנמלים שונים. כשפרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1878-1877, התעורר חשש שהרוסים המנצחים יתקפו את קונסטנטינופול ובריטניה תיאלץ להתערב; "ווֹריוֹר" הועמדה במצב הכן אך התחזיות התבדו, ובמקום זאת ערכה הפלגת סיור למפרץ בנטרי באירלנד. באפריל 1881 נשלחה לפירת' אוף קלייד (אנ'), שם שרתה כאוניית משמר עד 31 במאי 1883. בבדיקה באותו חודש התגלה כי שני תרניה רקובים ואין בנמצא תרנים להחלפה, והאונייה הוצאה משירות פעיל ותרניה פורקו.[56]

אה"מ "ווֹריוֹר" כאשר שימשה מזח תדלוק ב-Llanion Cove, בוויילס. צילום: Verbcatcher, 1977.

ב-1887 סווגה "ווֹריוֹר" מחדש כ"אוניית-קרב מדחפית, סוג שלוש, משוריינת", ובמאי 1892 סווגה פעם נוספת כסיירת משוריינת סוג אחד, אף שלא נעשו בה שינויים כלשהם.[57] עד 1894 עוד חשבו לחדש אותה, אבל התוכנית בוטלה מחוסר כדאיות כלכלית למרות שכבר הותקן בה לפחות דוד קיטור חדש אחד. במרץ 1900 נמחקה "ווֹריוֹר" מרשימת כלי השיט המבצעיים וסווגה כגווה (hulk).[58] האונייה שימשה כגֵּוות מחסן ממאי 1901 עד יולי 1902.[59] לקראת הכנתה לשירות כאוניית בסיס (אנ') של פלוטילת משחתות (אנ'), פורקו המנוע והדוודים וחלק מן הסיפון העליון כוסה בגגון. "ווֹריוֹר" שרתה בתפקיד זה מיולי 1902 תחת פיקודו של קפטן ג'ון דה רובק (de Robeck).[60] במרץ 1904 סופחה לבסיס "אה"מ וֶרנוֹן" (אנ') בפורטסמות, בית הספר לטורפדו של הצי. שמה הוחלף ל"ורנון 3", על מנת שאפשר יהיה להעביר את שמה לסיירת משוריינת חדשה – אה"מ ווֹריוֹר" (1905). הותקנו בה שישה דודי קיטור חדשים מסוג Bellevile וארבעה גנרטורים חשמליים, כדי שתוכל לספק קיטור וחשמל לגֵּווֹת שעגנו לצדה והיוו יחד את הבסיס הימי "ורנון". חלק גדול של הסיפון העליון כוסה בגג כדי לשמש כיתה לאלחוטאים, ותרניה הקדמי והאחורי הוחזרו למקומם.[61] באוקטובר 1923 הועבר בית הספר למבנים חדשים בחוף, ו"ווֹריוֹר" והגוות האחרות שלצדה סיימו את תפקידן.[62] ב-1 באוקטובר הוחזר ל"ווֹריוֹר" שמה, ושישה חודשים לאחר מכן קבע הצי כי אין עוד כל צורך בה.[63]

ההחלטה של הצי למכור את "ווריור" לגרוטאות התקבלה ב-2 באפריל 1925. אך בשל המספר הגדול של כלי שיט ללא שימוש שנגרטו אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצר שפל בביקוש לגרוטאות ברזל, ולא נמצא קונה לאונייה הישנה.[63] "ווריור" נשארה בפורטסמות עוד ארבע שנים, וב-22 באוקטובר 1927 הוסבה למזח רתיקה (mooring jetty). כדי להתאימה לתפקידה החדש, פורקו התרנים וחלקי הציוד שבה, מלבד דודי הקיטור והגנרטורים. נוספו לה משאבות חרום מונעות על ידי דיזל, והחלל מתחת לסיפון האחרה הוסב למגורי שומר האונייה ומשפחתו. ב-13 במרץ 1929 נגררה הגווה לביתה החדש, פֶּמבְּרוֹק דּוֹק (אנ') בויילס, בו שימשה כמזח דלק צף. במשך חמישים השנים הבאות רבצה האונייה קרוב לחוף ליד חוות הדלק בלניון קוב (Llanion Cove). באחד הטיפולים התקופתיים שעברה לפני מלחה"ע השנייה כיסו את הסיפון העליון של האונייה בשכבה עבה של בטון.[64] במלחמה שרתה "ווֹריוֹר" כאוניית בסיס לשולות מוקשים חופיות, וב-27 באוגוסט 1942 הוחלף שמה פעם נוספת, ל-Oil Fuel Hulk C77, על מנת שאפשר יהיה להעביר את שמה לנושאת מטוסים קלה (אנ'), אה"מ "ווֹריוֹר" (R31) ‏(אנ') שהייתה אז בבנייה.[63] במהלך שירותה בלניון קוב תדלקה "ווריור" 5,000 אוניות.[65]

השימור

הצעות לשחזר את "ווֹריוֹר" למצבה המקורי נדונו כבר בראשית שנות השישים, אבל לא התגבשו לידי תוכנית של ממש. ב-1967 הציעה מועצת לונדון רבתי לשחזר את האונייה ולעשותה אטרקציה תיירותית בלונדון, אך הצי עדיין נזקק לאונייה בפבמבורק והתוכנית לא יצאה לפועל.[66] ב-1968 נערכה ישיבה בראשות הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו ובה דנו בשימור ובשחזור "ווֹריוֹר" וכלי שיט היסטוריים נוספים, ושנה אחר כך נוסדה ה-Maritime Trust (אנ') להצלת האונייה וכלי שיט היסטוריים נוספים. "הקרן הימית" ו"קרן מניפולד" (Manifold Trust) בראשותו של הבנקאי וחבר הפרלמנט ג'ון סמית (אנ') המשיכו לקדם את תוכניות השחזור. ב-1976 הודיע הצי המלכותי כי חוות הדלק בלניון תיסגר ב-1978, וקרן מניפולד החלה לחפש תורמים למימון שחזור האונייה. על סמך ההבטחות למימון השימור והשחזור תרם הצי את האונייה לקרן ב-1979.[67] הקרן קיבלה את הבעלות על "ווֹריוֹר" ב-1983, וב-1985 נרשמה בשם Warrior Preservation Trust.[68]

השחזור

חדר המפקד (day cabin)

באוגוסט 1979 נגררה "ווֹריוֹר" מרחק 800 מייל אל ביתה הזמני לתקופת השחזור במעגנה Coal Dock בהַרְטְלְפּוּל (אנ'). עם הגעתה, ב-2 בספטמבר, החל פרויקט השחזור והשימור בעלות של 9 מיליון לירות שטרלינג, שרובו מומן על ידי קרן מניפולד. "הקרן הימית" החליטה לשחזר את "ווֹריוֹר" למצבה ב-1862. בשנתיים הראשונות פירקו את כל מה שנוסף לאונייה אחרי שהוכנסה לשירות, כמו סיפון אַחרה[69] ו-200 טונות הבטון שנוצקו על סיפונה. תוך כדי כך נערך מחקר מקיף למציאת תיאורים מקוריים ומפורטים של האונייה וציודה ב-1862, על מנת שהשחזור יהיה נאמן מבחינה היסטורית אך גם בר-ביצוע מבחינה כלכלית. עם המקורות נמנו מסמכים רשמיים של האדמירליות וניירותיהם של אנשי צוות שהפליגו באונייה במהלך שירותה הפעיל. חורים לברגים ובליטות בצבע רמזו על מיקומם של כמה מפרטי הציוד והמבנה החסרים, ותרשימים שעשה פרח הקצונה הנרי מארי, שנמצאו באוסף המכתבים של קפטן קוקריין, הראו את מיקומם של התותחים וחלקי הציוד השונים של האונייה.[70][71]

רפליקה של גליף החרטום הוכנה על ידי גלפי עץ מהאי מאן.[72] החלפת התרנים התחתיים בתורני עץ לא הייתה אפשרית בשל העלות הגבוהה, ובמקומם הותקנו תורני פלדה חלולים במידות ובצורה המקוריים. כמו כן הוכנו רפליקות מפח פלדה של המנוע, הדוודים והמכונות; חלקים אחדים נעשו מיצקת ברזל כדי לשוות להם מראה אמיתי. את המנוע אפשר לסובב במהירות איטית על ידי מנוע חשמלי ולהתרשם כיצד פעל בזמנו מנוע מסוגו.[73]

מוזיאון חיל התותחנים המלכותי בווּליץ' והפרלמנט של ג'רזי השאילו תותחי 68 ליטראות ו-110 ליטראות מהסוגים שהיו ב"ווריור", ומהם הוכנו רפליקות מפיברגלס. כמו כן נבנו רפליקות של עגלות התותחים (אנ') העשויות עץ.

אוניית מוזיאון

ב-1985 נחפר בנמל פורטסמות מקום לעגינת האונייה, ליד תחנת הרכבת של הנמל, ונבנה מזח חדש עבורה. האונייה יצאה מהרטלפול ב-12 ביוני 1987 בפיקודו של קפטן קולין אלן, ונגררה מרחק 390 מייל (630 ק"מ) במשך ארבעה ימים אל סולנט. אלפי אנשים על חומות העיר והחוף ולמעלה מ-90 כלי שיט קידמו בברכה את כניסתה של "ווריור" לנמל פורטסמות.[74][75] אוניית המוזיאון נפתחה למבקרים ב-27 ביולי. שמה של האונייה הוחלף ל-HMS Warrior (1860) כדי לא לבלבל בינה לבין מפקדת המבצעים של הצי המלכותי באיסטבורי שנשאה את השם HMS Warrior מאז 1963.[63]

"ווֹריוֹר" נמנית עם אוניות הצי ההיסטורי הלאומי של בריטניה,[76] והיא רתוקה במתחם המספנה ההיסטורית של פורטסמות (אנ') לצדן של אה"מ "ויקטורי", אוניית הדגל של נלסון, ואוניית המפרשים המלחמתית "מרי רוז" מהמאה ה-16. ב-1995 ביקרו בה למעלה מ-280,000 מבקרים, ובמתחם כולו מבקרים מדי שנה בין 400 ל-500 אלף איש.[77] ב-2017 הועבר הניהול של אוניית המוזיאון "ווריור" למוזיאון הימי של הצי המלכותי (אנ'), והיא הצטרפה לצי כלי השיט של המוזיאון.[78]

מקורות

  • Ballard, G. A., Admiral (1980). The Black Battlefleet. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
  • Baxter, James Phinney, III (1968) [1933]. The Introduction of the Ironclad Warship. Hamden, Connecticut: Archon Books.
  • Brown, David K. (2003) [1997]. Warrior to Dreadnought: Warship Development 1860–1905. London: Caxton Editions.
  • Brown, David K. (2006). The Way of a Ship in the Midst of the Sea: The Life and Work of William Froude. Periscope Publishing Ltd.
  • Brown, Paul (2009). Britain's Historic Ships: The Ships That Shaped a Nation: A Complete Guide. London: Anova Books.
  • Lambert, Andrew (1984). Battleships in Transition. London: Conway Maritime Press.
  • Lambert, Andrew (2010). HMS Warrior 1860: Victoria's Ironclad Deterrent. 2nd revised and expanded edition. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
  • Lambert, Andrew (1987). Warrior: Restoring the World's First Ironclad. London: Conway Maritime Press.
  • Padfield, Peter (2000). Battleship. Edinburgh: Birlinn.
  • Parkes, Oscar (1990) [1957]. British Battleships. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
  • Roberts, John (1979). "Great Britain (including Empire Forces". In Chesneau, Roger & Kolesnik, Eugene M. (eds.). Conway's All the World's Fighting Ships 1860–1905. Greenwich: Conway Maritime Press.
  • Sandler, Stanley L. (2004). Battleships: An Illustrated History of Their Impact. Santa Barbara: ABC-CLIO.
  • Wells, John (1987). The Immortal Warrior: Britain's First and Last Battleship. Emsworth, Hampshire: Kenneth Mason.
  • Winton, John (1987). Warrior: The First and The Last. Liskeard, Cornwall: Maritime Books.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אה"מ ווריור בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Baxter (1968), pp. 120-127.
  2. ^ Lambert (1984), pp. 71-71.
  3. ^ Parkes (1960), p. 6.
  4. ^ Padfield (2000), p. 22.
  5. ^ Brown (2006), p. 13.
  6. ^ Lambert (1987), pp. 2023.
  7. ^ 7.0 7.1 Roberts (1979), p. 7.
  8. ^ Brown (2003), p. 12.
  9. ^ 9.0 9.1 Padfield (2000), p. 24.
  10. ^ Lambert (1987), pp. 18, 20-21.
  11. ^ Ballard (1980), p. 241.
  12. ^ Padfield (2000), p. 23.
  13. ^ Parkes 1990, pp. 17–18.
  14. ^ Lambert 1987, p. 82.
  15. ^ "W.L. Clowes on the Anglo-Japanese hostilities of 1863 – 1864" in: The Victorian Royal Navy.
  16. ^ "The Armstrong Guns in Japan". The Times, 25 April 1864. Archived from the original on 6 March 2012.
  17. ^ Holley, Alexander Lyman (1865). A Treatise on Ordnance and Armor. New York, D Van Nostrand. p. 602. Digitized copy in Internet Archive.
  18. ^ Owen, Lieutenant-Colonel C. H. (1873). The Principles and Practice of Modern Artillery (Second ed.). London, John Murray. p. 52. Digitized copy in Internet Archive.
  19. ^ Lambert (1987), pp. 82, 85–87, 89, 102.
  20. ^ Lambert 1987, p. 85.
  21. ^ Parkes 1990, p. 19.
  22. ^ Roberts 1979, p. 6.
  23. ^ Padfield (2000), p. 23.
  24. ^ Lambert (1987), pp, 67, 69.
  25. ^ Boursnell, David (2016), Forging The Fleet: Naval Armour and the Armour Makers, 1860–1916. Sheffield Museums Trust. pp. 14–17..
  26. ^ Appletons' Annual Cyclopaedia and Register of Important Events of the Year: 1862. New York, D. Appleton & Company. 1863. p. 621. Digitized copy in Internet Archive.
  27. ^ Parkes (1990), p. 18.
  28. ^ Well (1987), p. 212.
  29. ^ 29.0 29.1 "Life on Board". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 3 June 2013.
  30. ^ Well (1987), pp. 81-82.
  31. ^ Ballard (1980), p. 246.
  32. ^ הספק אינדיקטורי (indicated horsepower) הוא ההספק "ברוטו" של המנוע, המחושב על פי לחץ הקיטור המשתנה השורר בצילינדר בזמן עבודתו. הלחץ נמדד באמצעות מכשיר הנקרא "אינדיקטור", ומכאן השם.(אנ')
  33. ^ Ballard (1980), pp. 246-247.
  34. ^ 34.0 34.1 Wells (1987), p. 59.
  35. ^ 35.0 35.1 Parkes (1990), pp. 20-21.
  36. ^ Parkes (1990), p. 21.
  37. ^ Lambert 1987, p. 108.
  38. ^ 38.0 38.1 Ballard 1980, p. 240.
  39. ^ Lambert 2010, pp. 34, 37.
  40. ^ "Construction – Launch". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 23 May 2013.
  41. ^ Parkes (1990), p. 16.
  42. ^ "Construction – Building". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 23 May 2013.
  43. ^ Wells (1987), p. 111.
  44. ^ Ballard (1980), p. 55.
  45. ^ "Princess Alexandra visits HMS Warrior". ITV news.
  46. ^ Wells (1987), pp. 119, 123–128.
  47. ^ "Collision and Loss of Life". Caledonian Mercury. No. 23155. Edinburgh. 22 September 1863.
  48. ^ Brown, Paul (10 March 2016), Maritime Portsmouth. Retrieved 9 January 2017.
  49. ^ Wells (1987), pp. 138–143.
  50. ^ Wells (1987), pp. 144–154.
  51. ^ Ballard (1980), p. 56.
  52. ^ Lambert (2010), p. 44.
  53. ^ Sandler 2004, p. 39
  54. ^ Lambert (2010), p. 49.
  55. ^ Ballard (1980), p. 56.
  56. ^ Lambert (2010), pp. 49–51.
  57. ^ Wells (1987), pp. 168–169.
  58. ^ "Naval & Military Intelligence". The Times. No. 36082. London. 6 March 1900. p. 11.
  59. ^ Lambert (2010), pp. 51–52.
  60. ^ "Naval & Military intelligence". The Times. No. 36819. London. 14 July 1902. p. 7.
  61. ^ Wells (1987), pp. 172–173.
  62. ^ Brown (2009), p. 85.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 63.3 Lambert (2010), p. 53.
  64. ^ Wells 1987, p. 176.
  65. ^ "Obsolescence – Llanion Cove". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 28 March 2013.
  66. ^ Winton (1987), p. 47.
  67. ^ Lambert (2010), pp. 56–57; Wells (1987), pp. 180–181.
  68. ^ "Restoration". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 12 May 2013.
  69. ^ Lambert 2010, pp. 56–58, 63–65
  70. ^ Lambert (2010), pp. 60, 168–169.
  71. ^ באותה תקופה נדרשו פרחי קצונה ותת-לוטננטים לנהל יומן (logbook) ובו שרטוטים של חלקי האונייה וציודה. Lambert (2010), p. 168.
  72. ^ Lambert (2010), p. 168.
  73. ^ Lambert (2010), pp. 138, 140–141.
  74. ^ Winton (1987), p. 76.
  75. ^ "Restoration – Homecoming". HMS Warrior Preservation Trust. Retrieved 28 March 2013.
  76. ^ "HMS Warrior". National Historic Ships UK. Retrieved 9 April 2013.
  77. ^ Statistics newsletter (PDF), Portsmouth City Council, Winter 2000–2001, p. 16. Digitize copy in Internet Archive.
  78. ^ "HMS Warrior 1860 Joins the National Museum of the Royal Navy Fleet". National Museum of the Royal Navy. Retrieved 7 April 2017.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37117327אה"מ ווריור (1860)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אה%22מ_ווריור_(1860)&oldid=2371398"